במאי – יואכים טרייר
צלם – קספר טוקסן.
שנת הפקה- 2025
שחקנים: סטלן סקארסגארד , אל פאנינג , אינגה איבסדוטר ליליאס, אנדרס דניאלסון לי, ג'ספר כריסטנסן, לנה אנדרה, מייקל סמית, קתרין כהן, רנאטה רייסנברג.
הסרט קיבל 6 פרסים בטקס פרסי הקולנוע האירופי ואת פרס האוסקר לסרט הזר בפסטיבל קאן 2025.
פרולוג– הסרט מתחיל בצילום לונג שוט על העיר אוסלו בירת נורווגיה, המצלמה מתקרבת לשכונת היוקרה פרוגנר ואל הבית בן 100 השנים – בו התגוררו כמה דורות שקורותיהם ונפתולי גורלם משפיעים ושזורים בנפתולי חייה ובגורלה של המשפחה הנוכחית עליה נסוב הסרט.
המושג בית נחשף ומתגלה על כלל משמעויותיו בחיי האדם כפרט בפני עצמו, ובחייו כחלק ממשפחה. הבית מכיל זיכרונות ואירועים
ומערכות יחסים מורכבות וסבוכות, כפי שהתרחשו בפועל, וכפי שהן מוצגות ומשוחזרות בסרט שמביים – אב המשפחה- התסריטאי והבמאי- גוסטב בורג – שגדל כילד באותו בית- ובאותו בית גם הקים את משפחתו שלו, ממנה הוא נעדר לצורך התמסרות טוטאלית לאמנות שלו, המשמשת לו הן כאמצעי תרפויטי והן כמעשה תיקון – הן ל"בית" של תקופת ילדותו והן ל"בית" של משפחתו – שני בתים שהם אותו בית – בו חיים ומתמודדים כל בני המשפחה, כל אחד בדרכו וכולם יחד עם נפתולי הזכרונות ומורכבותם הסבוכה, כמו עם האורות והצללים שנאגרו ושוטטו ורצדו והשליכו אותותיהם בנפשם כל אחת ואחד מבני הבית.
הדמויות בסרט – בנות המשפחה, נורה הבת הבכורה היא שחקנית בתיאטרון הלאומי של נורווגיה המצוי באוסלו וקרוי על שמו של המחזאי הנריק איבסן. היא אישה צעירה רווקה רגישה מאוד מעורערת וחזקה בה-בעת. היא מקיימת מערכות יחסים אינטימיות מיניות מזדמנות ומסרבת להינשא גם כדי לשמור על עצמאותה וגם מרתיעה וחרדה מפני קירבה אינטימית רגשית של ממש שתחשוף את פגיעותה ושברירותה, אחותה הצעירה ממנה, אגנס נשואה ואם לילד צעיר בשם אריק, האב גוסטב בורג תסריטאי ובמאי קולנוע, המתמסר התמסרות מוחלטת לקריירה האמנותית שלו ונעדר נפקד מהבית ומחיי המשפחה, האם ססיל שנפטרה ואנו הצופים מתוודעים אליה רק דרך המחשבות והשיחות של יתר בני הבית, הייתה פסיכולוגית שקיבלה מטופלים בביתה- משמעות אירונית לבית בו חיות נפשות סבוכות מאוד, כפי שנגלה בהמשך, משמש גם קליניקה טיפולית – ובכך ממחיש באופן מטאפורי וממשי את הקונפליקט בין המערך הנפשי של האמן ומחויבותו לאמנותו לבין מחויבויותו המשפחתיות- וממבטא את האירוניה בכך שהמטפלת עצמה כשלה בנישואיה בעקבות בחירתו של בעלה באמנות מאשר בה ובמשפחה, רייצ'ל שחקנית קולנוע צעירה ומוכשרת , ופטר, מי שהיה צלם קבוע בסרטיו של גוסטב בורג.
השם נורה כשחקנית תיאטרון שולח אותנו הצופים לנורה הלמר מהמחזה בית בובות של הנריק איבסן 1879.
נורה בסרט כמו נורה במחזה, שתיהן חיות בבית בורגני, שמציג כלפי חוץ, תמונה משפחתית נורמטיבית שמסתירה אמת הפוכה של המצב הנפשי ושל מערכת היחסים הטעונה והמפותלת הרוחשת בבית.
אולם, וכאן מסיג טרייר על איבסן, בעוד שנורה מבית הבובות ממלאת את התפקיד הצייתני של רעיה ואם, תוך וויתור על עצמיותה רצונותיה ושאיפותיה, בזמן שבעלה מנהל קריירה וגם בוגד בה, הרי שנורה בסרט ערך סנטימנטלי מסרבת למלא את התפקיד הבורגני, הצייתני והקונפורמיסטי המיועד לה. מסרבת להיות בובה של אף אחד – מסרבת להינשא ולהקים משפחה רק כי הנורמות דורשות זאת. נורה בסרט שלפנינו מסורה לקריירה שלה התמסרות טוטאלית ומנהלת מערכות יחסים מיניות עם גבר נשוי – האיפיונים המגדריים המקובלים בבית מבובות של איבסן מתחלפים בסרט של טרייר. נורה גם מעיזה "למרוד" באביה ולהטיח בו האשמות קשות על הזנחת המשפחה ועל היעדרותו כאב.
תחומי העיסוק של בני המשפחה הם התשתית הארס-פואטית לעלילת הסרט ובעיקר לסוגיות בהן הוא עוסק- המחוייבות של האמן לאמנות שלו לצד ולעומת המחויבויות שלו למשפחה ולזולת, אילו צרכים נפשיים ממלאת האמנות בחייו של אמן, כמו גם ההשלכות של ההתמסרות הטוטאלית לאמנות על חייו וחיי משפחתו – במכלול הקונפליקט בין ארוס לתנאטוס- יצר הבנייה היצירה והחיים לצד ולעומת יצר ההרס והמוות.
סוגיה מרכזית חשובה היא משמעות הזיכרונות שעוברים מדור לדור, ואיזה שימוש עושה בהם כל אחד מהזוכרים – אגנס לדוגמא זוכרת את השתתפותה כילדה בסרט של אביה כתקופה המאושרת בחייה, שלאחריה עזיבת האב את הבית והמשפחה הופכת לטראומטית ביתר שאת. בשביל נורה זיכרון הסבתא שהתאבדה משמש מעין ירושה גורלית שמחוללת ומחריפה את מצבה הנפשי. גוסטב בורג האב והבמאי מנסה באמצעות הסרט שהוא מביים – סרט בתוך סרט- להתמודד עם הטראומה הקשה של התאבדות אימו – אך בנותיו חושדות שהוא ממסחר את הטראומה ואת הזכרונות המשפחתיים ששזורים בין כותלי הבית. נורה שהטראומה של מות אמה שוחקת את נפשה, חושב שהאב ממסחר גם את הזכרון היקר הזה וכועסת עליו מאוד – כלומר הערך הסנטינמטלי משמש במשמעויות שונות ומורכבות בהבנת ערך הזיכרון וההתייחסות שלנו אליו, בין אם הוא זיכרון אישי ובין אם הוא זיכרון משפחתי, אישי או לאומי.
הסרט אינו בנוי כעלילה לינארית , אלא נע בין הווה לעבר וחוזר חלילה כשהזיכרון הוא מוטיב מרכזי המניע את נפש הדמויות ואת תיפקודן. כמו כן, סצנות רבות מתפתחות במקביל כשאנו רואים חלק של סצנה במקביל לחלק של סצנה אחרת, ובהמשך רואים את החלק השני של אותן סצנות, כך, שצריך לצפות בסרט בריכוז רב, ורצוי לצפות בו פעמיים, כדי לעקוב ולהבין אחרי ההתרחשויות סדרן והקשרן זו לזו.
מסיבה זו, אתמקד להלן בכמה סצנות מרכזיות שמבטאות הן את הסוגיות המרכזיות בהן דן הסרט והן את המבנה הייחודי בו הן מתפתחות.
המצלמה נעה תדיר בין צילומי Long shot על פני נופים יפהפיים לבין צילומי תקריב Close-up על מקומות וחפצים משמעותיים, ובעיקר, על הבעות פנים והעיניים שהן ראי הנפש.
המצלמה גם מרבה לשוטט על אורות וצללים במובן הצילומי האמנותי וגם כמטפורה לאורות ולצללים בחיי הדמויות כביטוי סמלי לרגשות האשם שלהן, כמו גם לאורות ולצללים שיש לאמנות בחיי האמן – בהיותה כובלת ומשעבדת- ובה בעת- משמחת משחררת ומרפאת.
במבט רטרוספקטיבי אנו רואים את נורה הילדה הקטנה. בביה"ס היא התבקשה לכתוב על הנושא – "לו הייתי חפץ", "האם הרצפה אוהבת שדורכים עליה" – מן הסתם הכתיבה על נושאים כאלה אמורה להפעיל , דמיון, האנשה חמלה, אמפתיה וכמובן כשרון כתיבה – יסודות שיאירו בהמשך את עולמה הנפשי של נורה.
הקריינות שמלווה את המצלמה משחזרת דברים שאמר האב על בית ילדותו – היה בבית פגם סדק בקיר שהתמוטט, אנו צופים בסדק הארוך שנפער בקיר הבית, פגם שהתגלה כבר בתחילת בנייתו לפני 100 שנה – ואנו מבינים את המטפורה של הפגם והסדק והתמוטטות הקיר- בחייהן של הנפשות שחיו בו לאורך הדורות – התאבדותה של קרין, אימו של גוסטב- התמוטטות נישואיו שלו באותו בית- הנפש המיוסרת של בתו נורה, המחיר הקשה ששילם הוא ושילמה משפחתו הן בעקבות הטרגדיה של התאבדות אימו בהיותו ילד בן 7, טרגדיה שוודאי הכתיבה את היותו אמן טוטאלי שמחפש , בלי להודות בכך, מזור לנפשו המצולקת. את הטוטאליות הזו הוא "מוריש" לבתו האמנית, נורה. הטוטאליות שלו גם ניתקה אותו, כאמור, מבנותיו ומאשתו – הוא מתגרש עוזב את נורווגיה ועובר לשוודיה – מטפורת קיר הבית שנסדק ונפער והתמוטט כבר בהיווסדו היא גם מטפורה למחלת הלב של גוסטב שנחשפת לאורך הסרט, והיא מטפורה לחלל והכאב שסדקו את קירות הבית הנפשי והמשפחתי ומוטטו את חיי המשפחה, במעין גורל גזור מראש של טרגדיה יוונית.
אינטרטכסטואלית אמנותית נוספת מתקיימת במבחן הקבלה של נורה לעבודה בתיאטרון הלאומי- היא מתבקשת להציג מונולוג ממחזה, והיא בוחרת במונולוג של נינה מהמחזה השחף של צ'כוב – נינה רצתה בכל מאודה להיות שחקנית, למרות שהוסבר לה שנכונו לה חיים קשים באמנות זו – וכמו נינה במחזה של צ'כוב גם נורה בסרט של טרייר חיה על שפת אגם שגורם לה אושר, אך כמוה גם היא רואה בעצמה את השחף – ציפור חופשית, שתוך כדי מעוף נהרגת מירי צייד.
נורה שחקנית תיאטרון מאוד מצליחה, אך אשה מופנמת ומיוסרת שמרבה לשקוע בדיכאונות ולהסתגר בחדרה- בביתה- בית הנפש, וכל עליה אל הבמה גורמת לה התקף חרדה קשה ומחניק עד אובדן נשימה – היא נאחזת באמנות שלה כבחבל הצלה מתהומות הדיכאון שהיא נופלת אליו תדיר, אך כל הצלחה מחייבת אותה להצלחה גדולה יותר- והרי היא כבולה ומיוסרת בכלוב האמנות המתעתע של הצלחה וחרדה מפני כישלון וחוזר חלילה- נמשכת לחשיפה המקצועית וחרדה ממנה – ומצלמת היד "המרגישה את נפשה" מחוללת הבזקים הממחישים את הסערה המתחוללת בתוכה לפני כל כניסה מאחורי הקלעים אל הבמה.
**סצנה שעוברת כלייט מוטיב חוזר ונשנה לאורך הסרט ועתיד לחזור בתסריט שאביה מועיד לה לשחק בו את התפקיד הראשי, וממחיש את רגישותה ופגיעותה הגדולה של נורה היא הסצנה בה היא מסתגרת בחדרה, נשכבת במיטה, בוכה ומיוסרת, משליכה עצמה על הרצפה, מתוך בדידות נואשת, חרדה מקשר ונואשת לקשר, מחפשת בדידות וחרדה מבדידות – שרויה בשתיקה שנזעקת ממנה זעקה גדולה ללא מילים.
בשיחות רבות שמקיימת נורה עם אחותה אגנס, היא מסבירה לה את משמעות המשחק בחייה. היא מסבירה שהכניסה כל פעם לדמות אחרת נוטלת ממנה הרבה אנרגיות נפשיות, אך מסייעת לה להתחבר לסבך רגשותיה – ובה-בעת – להתרחק ממי שהיא עצמה פנימה.
העלילה מתחילה מרגע שהאב מגיע הביתה לארוחה שנערכת לכבוד סיום הצגת הבכורה של נורה.
*האב מסתגר בחדר העבודה ונורה נכנסת לנהל איתו שיחה. הוא מספר לה שבצרפת עורכים רטרוספקטיבה לסרטיו, וכי כתב תסריט לסרט חדש שהוא מבקש לצלם בבית מגורי המשפחה- שכאמור, הוא בית ילדותו, ומבקש ממנה לשחק בסרט את הדמות הראשית. נ ורה מטיחה בו "אבל אף פעם לא ראית אותי משחקת" ומסרבת בתוקף. היא אפילו לא מוכנה לקרוא את התסריט.
"קשה לי לעבוד איתו. הוא איש קשה", היא אומרת לאחותה- מודעת לכך שגם היא קשה בדרכה- ככלות הכל , אביה והיא- שני אמנים מורכבים ומיוסרים .
*בפלאש- באק אנו רואים את אגנס כילדה משתתפת בסרט שביים אביה על תקופת מלחמת העולם השנייה, כשהיא רצה עם אמה ועם ילד נוסף בשדה פתוח וחיילים גרמנים רודפים אחריהם. הן מצליחות לעלות לרכבת, אולם הילד נתפס בידי החיילים הגרמנים.
*נורה ואגנס נפגשות בבית שעומד להימכר, כדי לקחת ממנו חפצים בעלי "ערך סנטימנטלי", לפתע הן רואות שהאב מגיע עם צוות הסרטה. נורה נוטלת אגרטל ובורחת כדי לא לראות את אביה. מסתבר שהאב החליט לא למכור את הבית, אלא לשפץ ולהתאים אותו כסט לצילום הסרט על בית ילדותו ואימו שהתאבדה. היות שבתו נורה, סרבה לשחק את התפקיד שהועיד לה בו, הוא ביקש מהשחקנית הצעירה והמוכשרת, רייצ'ל, לשחק את התפקיד.
*בסצנה המשוחזרת בסרט חוזר האב לילדותו וליום שבו אימו התאבדה –האם שולחת את הילד לביה"ס, ואחרי שהוא יוצא, היא נכנסת לחדר, מעמידה כסא מתחת לנברשת המשלשלת מהתקרה וקושרת חבל לנברשת.
לפתע הילד חוזר לקחת את הדגל ( לקראת החג הלאומי 17.5) ששכח, ואחרי שהוא יוצא והיא צופה מבעד לחלון שאכן הלך לדרכו, היא נכנסת שוב לחדר, והצופים שומעים קול נפילה.
גוסטב מסביר לצוות ההסרטה שהצילום יצולם בשוט אחד- מה שאמור להמחיש תחושת ריאליזים ולערב את הצופה במתרחש כאילו האירוע מתרחש כאן ועכשיו, מה שכמובן מעצים את המתח הדרמטי. מצלמת היד נעה עם הדמויות והופכת למעורבת ופעילה בדרמה המתרחשת. גוסטב מצביע על החדר ואומר לבתו אגנס – "כאן אמא שלי התאבדה".
*מהקריינות המלווה את המצלמה אנו מתוודעים לכך שקרין אימו של גוסטב הצטרפה למחתרת שפעלה נגד הנאצים בשנת 1943, נעצרה על ידי הגסטפו בהאשמה של הפצת תעמולה נגד הנאצים. אחרי המלחמה היא נישאה ובשנת 1951 ילדה את גוסטב שעתיד להקים משפחה משלו שתגור באותו בית בו התאבדה אימו.
מסצנת ההתאבדות עוברת המצלמה למסיבה שעורכת אדית, אחות של הסבתא קרין, לאחר המלחמה.
גוסטב יורש את בית אימו ובשנת 1986 חוזר לגור בבית, וכאמור מקים בו את משפחתו.
גוסטב מתאמץ להדחיק את הטראומה מהתאבדות אימו, אך זו מושרשת בנפשו המצולקת. כך לדוגמא הוא מכחיש שהדמות בתסריט החדש שבו הועיד את התפקיד הראשי לבתו נורה, הוא סרט על התאבדות אימו. בה בעת שהוא כאמור מסביר לבתו אגנס – כאן התאבדה אימי. הוא גם מספר שתי גרסאות לנישואיו לססיל- בגירסה אחת הוא אומר שבא אליה לפגישה טיפולית עקב נדודי שינה ובגירסה אחרת הוא מספר שהיא הייתה יפהפיה, וכאמתלה לפגוש אותה, הוא בדה סיבה לטיפול נפשי.
*בביקורים שעושה גוסטב בביתו של פטר, הצלם הוותיק של סרטיו, עולות וצפות ביניהם סוגיות מעוררות מחשבה – מה מקומה של אמנות הקולנוע בעידן הדיגיטלי בו מתקיימת נטפליקס לצד רשתות מסחריות אחרות, שמקדשות את המסחריות הכלכלית על האיכות האמנותית, ובהתאם, גם מכתיבות את התכנים, הבמאים, השחקנים והצלמים- גם את המה וגם את האיך.
פטר מתרה בגוסטס שלא להשתמש בדולי מצלמה המוצבת על מסילת גלגלים נעה- שהרי מצלמה זו נאמנה לחוקי האסתטיקה הנוקשים ומפקחת צמודה לסדר הדברים, כשהצופה נותר בבחינת צופה פסיבי, בעוד שמצלמת היד היא אותנטית, ישירה צמודה ונאמנה לרגע האמיתי והאינטימי כפי שהוא מתרחש על נפתוליו והבעותיו, ומשמשת כעדה וכשותפה אינטימית לגוף ולנפש לדמויות ולאירועים – ובכך גורמת לצופה להיות שותף פעיל בקשב ובהתבוננות, בדמויות ובמתחולל בנפשן.
פטר מבקש מגוסטב שלא ייכנע לתכתיבי נטפליקס, ושיביים את הסרט בעצמו ועל פי דרכו. שניהם אמני קולנוע בני הדור הקודם, מקדשים את מעשה האמנות ומסרבים להתאים את עצמם לדור האינסטנט המסחרי החדש של עידן הרשתות הדיגיטליות והאפשרויות המסחריות הבלתי מוגבלות – "אני המוהיקני האחרון" אומר גוסטב. אמנות הקולנוע הקלאסית והנאמנות למהות ולאיכות היא אפוא ערך סנטימנטלי חשוב מאוד לפטר הצלם, בעוד שגוסטב מתפשר עם הערך הזה בעצם הפקתו באמצעות נטפליקס.
גם מערכות היחסים המרוחקים בין הורים וילדים בזמנים החדשים ועלה בשיחה – "הנכדים לא באים לבקר את סבא".
*ביום ההולדת לאריק הבן של אגנס מתכנסת המשפחה והאב מפציר שוב בנורה לשחק את דמות אימו – כאמור הוא מכחיש שמדובר באימו- ואומר לה שתתחיל לכתוב מחזות במקום לשחק במחזות שכתבו אחרים- ושוב עולה סוגיית ההתנגשות הדומיננטית בחייו של אמן- בין ההתמסרות הטוטאלית למעשה האמנות לבין המחויבות לחיי המשפחה – האב שהתמסר כולו לאמנות שלו כתסריטאי ובמאי ונעדר כמעט לחלוטין מחיי משפחתו – אומר לנורה "אי אפשר לכתוב את יוליסס כשצריך לקחת ילד לגן. אמנים זקוקים לחופש" – "בלי ילדים מעצבנים" מטיחה בו נורה בציניות מרה. לטענתה שהוא לא היה באף הצגה שלה, הוא משיב שהוא אוהב תיאטרון אך אינו אוהב לצפות בתיאטרון.
באירוניה צינית אך גם מתוך דאגה אמיתית, הוא מפציר בה להקים משפחה משלה, ולא להישאר בודדה.
"אתן שתיכן (נורה ואגנס) הדבר הטוב ביותר שקרה לי" – אומר האב – "אז למה לא היית אף פעם בבית"- מטיחה בו נורה בכעס ובכאב.
**ובסבך ההאשמות והיחסים הטעונים והמורכבים בין הבנות, ובמיוחד בין נורה לאביה, אומר האב את משפט המפתח של הסרט כולו – אני יודע שקשה לך. אני רואה בך את עצמי- אני בן אדם רגיש, אני כמוך. המצלמה ממחישה קירבת נפש זו בצילום שמתמקד בפניו שעולה על צילום שמתמקד בפניה וחוזר חלילה – הפנים והעיניים ראי הנפש- של שניהם – של גוסטב ונורה- האב ובתו- מתמזגים אלה באלה.
**אנו מבינים את משמעות ומרכזיות משפט המפתח הזה מהפסקה שגוסטב מבקש מרייצ'ל לקרוא מתוך התסריט שלו לסרט החדש –"מישהו אמר פעם – להתפלל זה לא באמת לדבר לאלהים. זה להכיר בייאוש. להשליך עצמך על הארץ כי זה הדבר היחיד שאתה יכולה לעשות כמו לשכב במיטה עם לב שבור ולבקש בבקשה בבקשה אלי בבקשה תסלח לי. בבקשה קח אותי בחזרה. אני הייתי לבד ובכיתי, ואז בפעם הראשונה התיישבתי על הרצפה והתפללתי. אני לא יודעת למי דיברתי אך אמרתי את זה בקול רם. תעזור לי. אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אני רוצה בית" – בלי לראות את נורה בסצנות הדיכאון וההסתגרות בחדרה, ובלי להיות קרוב אליה פיזית, הוא חש אותה בכל נימי נפש האמן שבו.
*אגנס מבקרת בארכיון של תיעוד היסטורי מתקופת מלחמת העולם השנייה. היא מעיינת בתיק שהוקדש לסבתה קארין, אם אביה שהתאבדה. בטקסטים ובצילומים מתגלים לעיניה ולעיני הצופים צילומי העינויים הקשים שהיא וחבריה עברו בידי הגסטפו.
*גוסטב מבקר את בתו אגנס שבשונה מנורה, מצליחה, למרות הכל, לתקשר איתו. הוא מבקש ממנה שאריק בנה- נכדו, ישחק בסרט את דמותו שלו כילד (הוא כמובן לא מודה שזו דמותו שלו). אגנס מתנגדת לכך ומפצירה בו להגיע להצגת הבכורה של נורה. בביקור נוסף בו הוא מנסה לשכנע אותה שוב שתתיר לאריק לשחק בסרט, היא מספרת לו שהתקופה בה היא שיחקה כילדה בסרט שהוא ביים, הייתה התקופה היפה בחייה, ואז הוא עזב את הבית – "לא מבינה איך רגע אחד היית כל כך קרוב ואמיתי ואז פשוט נעלמת".
"לא איכפת לי מהסרט איכפת לי מאריק" היא מתריסה כלפיו, הודפת את מה שהיא מפרשת כניצול המשפחה לענייניו האמנותיים. הוא קם ויוצא מביתה, מותיר אצלה את התסריט לסרט.
*רייצ'ל נפגשת עם גוסטב ומבקשת שיפטור אותה מהתפקיד בסרט. היא מנמקת זאת בכך שאינה מצליחה להתחבר לדמות. למעשה, היא יודעת שהוא ייעד את התפקיד לנורה בתו ושנורה סירבה, ובתוכה היא משוכנעת שרק נורה מתאימה לשחק את התפקיד הזה, וגוסטב מבין אותה ומעריך מאוד את כישרונה ואת יושרה האמנותי. הרגישות שלו והמתח הנפשי בו הוא שרוי מכריעים את לבו והוא קורס – כמו הקיר הסדוק בבית ילדותו שהיה לבית משפחתו שלו.
**אחרי שאביה יוצא מביתה, יושבת אגנס לקרוא את התסריט ונרגשת מאוד, היא הולכת עם התסריט אל אחותה נורה. אגנס מפצירה בנורה שתקרא את התסריט – "יש לי הרגשה שהוא מספר עליך. אני חושבת שהוא כתב את זה בשבילך. זה לא על אמא שלו".
היא מבקשת ממנה לקרוא את אותו קטע שאביה נתן לרייצ'ל לקרוא (לא היה ביניהם תאום כלשהו)
" אני יודעת אני לא מאמינה באלהים. גדלנו בבית שהדברים האלה היו חסרי חשיבות לגמרי. אחותי ואני לא עברנו טבילה…ואז עברתי סוג של משבר. הייתי שוב לבד בבית. שכבתי במיטה ובכיתי. אני יודעת שכולם בוכים במיטה בשלב כלשהו בחיים. מישהו אמר פעם שלהתפלל זה לא באמת לדבר עם אלהים. זה להכיר בייאוש. להשליך עצמך על הארץ כי זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. כמו כשנשבר לך הלב. תתקשר אליי בבקשה. תשנה את דעתך. קח אותי בחזרה. זהו. הרסתי הכל. שכבתי במיטה ובכיתי. ואז בפעם הראשונה התיישבתי על הרצפה והתפללתי…דיברתי בקול רם תעזור לי. אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אני רוצה בית.." – נורה קוראת מה שאביה כתב בתסריט ומשתנקת בבכי.
"סיפרת לאבא על ניסיון ההתאבדות שלי"? לא! משיבה אגנס – "הוא עירבב עם אמא שלו אבל כאילו הוא היה שם כשאת עברת את זה" – משמע , האב המרוחק, הקר והציני, הרגיש כל ימיו בנפש האמן שלו ובנפש הטראומטית שלו אחרי התאבדות אימו- את הנפש המיוסרת של בתו- יותר משזו קירבת נפש של אבא לבתו- זו קירבת נפש האמן שחש בנפשו את נפש האמנית. כמי שהבין כאדם בוגר את נפשה המיוסרת של אימו שהתאבדה, הוא חש ומבין, בלי אומר ובלי קירבה פיזית נוכחת, את ייסורי נפשה של בתו- לכן כתב לה תסריט שישמיע את זעקת נפשה המיוסרת וייאפשר לה מרפא ומזור.
- "איך הילדות שעברנו לא הרסה לך את החיים"? שואלת נורה את אחותה אגנס…"את הקמת משפחה ובית".
יש הבדל בין הילדות שלי לשלך. לי היה אותך" עונה האחות הצעירה לאחות הבוגרת ממנה. כשאמא כמעט לא תיפקדה את היית שם בשבילי…הרגשתי בטוחה".
הן מתחבקות חזק ומביעות במילים את אהבתן זו לזו.
*בסצנה כמעט אחרונה, לאחר המפגש עם רייצ'ל שביקשה מגוסטב לפטור אותה מהתפקיד בסרט, דווקא מתוך כבוד לסרט, לדמות ולתפקיד, גוסטב מודה לה ומוקיר אותה ומבקש שלא תראה בכך כישלון שלה – אנו מגלים שוב את האב המרוחק והלכאורה מנוכר, כאדם עדין ורגיש ומבין. אחרי שרייצ'ל יוצאת מהפגישה עימו הוא יושב בחצר ביתו מהורהר, ואז קורס. נורה ואגנס מבקרות אותו בבית החולים.
*משפצים את הבית להכין אותו כסט לסרט. משחזרים את סצנת ההתאבדות של האם. נורה משחקת את דמות סָבָתָהּ שהתאבדה. אריק משחק את דמות סבו כילד.
הסצנה משוחזרת כפי שהייתה בזמנו, תוך שני שינויים– בהתאם לחלוף הזמן ולרוח הזמן, לאחר שאריק (הסבא כילד) נפרד מאימו, הוא חוזר הביתה, לא כיוון ששכח לקחת את דגל החגיגה הלאומית (כפי ששכח סבו הילד), אל כיוון ששכח את הטלפון הנייד שלו.
שינוי נוסף משמעותי יותר- נורה שמשחקת את תפקיד סָבָתָהּ שהתאבדה, נכנסת לחדר, מעמידה כסא מתחת לנברשת התלויה מהתקרה, קושרת את החבל לנברשת, אך בניגוד לסצנה שהראתה את התאבדות הסבתא בה שומעים נפילה ומבינים שתלתה את עצמה ומתה – הפעם יש CUT הסצנה נקטעת- ולא שומעים נפילה. האבא גוסטב מתבונן בבתו נורה- בחום וברגישות ובתודה גדולה- היא מתבוננת בו בהבנה ברגישות ובהוקרה – מעגל יחסים טעון וקשה נסגר- מעגל יחסים של הבנה קירבה ופיוס- נפתח.
*סצנה אחרונה- כל השחקנים ופועלי הבמה מתרוצצים על הסט…הבית בן מאה השנים שקיר אחד שלו היה פגום וסדוק ומתמוטט בראשית היווסדו – הבית בו התגורר גוסטב כשאימו התאבדה בעודו ילד – הבית בו הקים את משפחתו אותה עזב והתרחק כדי להתמסר לאמנות שלו – הופך לסט של סרט שאת התסריט שלו הוא כתב וביים- בכך נסגר המעגל ונעשה התיקון לילד ולמבוגר ולבמאי – ולבתו ולמשפחתו – שמוצאים נחמה ותרפיה באמצעות האמנות.
סרט רגיש וחכם שמעלה לדיון נושאים אמנותיים ואנושיים חשובים ומעוררי מחשבה. בימוי מקורי ומעניין של יואכים טרייר, צילומים נפלאים של קספר טוקסן וצוות שחקנים מעולה ומעורר השראה.