וירג'יניה וולף – 1882- 1941.
וירג'יניה וולף היא מהסופרות החשובות בספרות המודרנית, ומהאימהות המייסדות והמשפיעות בהגות הפמיניסטית של המאה העשרים.
ברומן הראשון שלה -המסע החוצה-(1915), השיגה וירג'יניה וולף על תבנית "המסע פנימה" שגידרה את הנשים בעלילת "המלאך בבית ובנישואין", כפי שמצאה ביטוי במיתולוגיה, בסיפורת העממית, באגדות "היפהפיות הנרדמות" וה"סינדרלות" למיניהן, בקולנוע – עלילת נישואין מול עלילת מסע, בספרות האנדרוצנטרית- ספרות שנכתבה מנקודת-הראות הגברית- ובמוסכמות הויקטוריאניות של תקופתה, לפיהן אשה לא רשאית לרשת רכוש, לפרסם כתב יד בשמה, וגם לא ללמוד ולקבל תואר אקדמי באוניברסיטה – ומהיבטים אלה, וירג'יניה וולף הייתה בין החלוצות הבודדות שלפני המחנה.
בכל אחת מיצירותיה הרחיבה וירג'יניה וולף את חווית "המרחב" על ביטוייה ומשמעותיה בחוויה הקיומית הנשית.
בהרצאתה "מר בנט ומרת בראון", באוניברסיטת קמברידג' בלונדון בשנת 1910, הרצאה שהתפרסמה כמסה ((1924) הכריזה וירג'יניה וולף "התפישות לגבי הטבע האנושי השתנו.. המוח קולט רבבות רשמים שוליים, פנטסטיים, חומקים או נחרתים בחודה של פלדה. מכל העברים הם באים, מטר אינסופי של אטומים, ובנשרם בעטותם צורת חייו של יום ב או ג יושם הדגש בהיבט שונה מקודם.. החיים אינם סדרת שקפים הערוכים באופן סימטרי. החיים הם הילה קורנת העוטפת שקופה למחצה מקיפה אותנו מראשית ההכרה ועד לסופה".
בדבריה אלה תמכה וולף בטכניקת "זרם התודעה" שיצר וחידש הסופר ג'יימס ג'וייס, טכניקת כתיבה שנותנת ביטוי לזרם הרגש והמחשבה בחיים הטבעיים, בניגוד ללינאריות הקלאסית המקובלת.
לתפיסה זו של זרם התודעה נתנה וירג'יניה וולף ביטוי בסיפור בסיפור הקצר- הסימן על הקיר (1917) ובכך הייתה לסופרת הראשונה שהשתמש בטכניקת כתיבה זו.
בשנת 1922 כתבה את הסיפור "מרת דאלויי ברחוב בונד" שהיה בסיס לרומן -מרת דאלויי -(1925).
לזרמי הזיכרון המחשבה והדיבור של הדמויות הנוטלות חלק במסיבה שעורכת מרת דאלויי לאורחיה, המתנתקות ומתחברות זו לזו בפיתולים של מקום וזמן, במיוחד בכל הקשור ברשמים בפחדים ובנטלים הנפשיים שנושאת כל אחת מהן ממלחמת העולם הראשונה – בתהליכים של הסתרה והדחקה , לעומת ובמקביל לתהליכים של החצנה וביטוי , כל אחת בדרכה ועל פי נפשה ואישיותה – כשהמסיבה של מרת דאלויי משמשת להן למקום מפגש פסיכולוגי וחברתי.
בקובץ הסיפורים – המסיבה של מרת דאלויי, ייחדה וירג'יניה וולף קול לזרם התודעה של כל אחת מהדמויות של באי המסיבה.
הרומן -מרת דאלויי – עובד בידי מייקל קניגהם ובוים על ידי הבמאי, סטיבן דלדרי, לסרט – השעות – (1998) בכיכובן של השחקניות : מריל סטריפ, ג'וליאן מור וניקול קידמן.
ברומן – אורלנדו – (1928) השיגה וירג'יניה וולף על הבינאריות של הזהות המגדרית והעמידה גיבור/ה טראנסג'נד/רית – רומן ותפיסה שהיו שערורייתיים למוסכמות תקופתה.
כל הרומנים האלה, כמו גם -אל המגדלור-(1927), —הגלים- (1931), מבטאים יכולת מופלאה של וירג'יניה וולף, לא רק להשיג על מוסכמות תקופתה, במיוחד, בכל הקשור לתפיסת זהותה, מיניותה, מקומה, מעמדה וזכויותיה של האישה במרחב הציבורי, אלא גם לתאר בטביעת עין מתבוננת ורגישה, את הלכי המחשבה והעולם הפנימי של דמויותיה, לעצב מונולוגים ודיאלוגים דקי משמעות, ולתאר במבט פנורמי – נופי טבע , אנוש וחברה – בין שתי מלחמות העולם.
בספר מסותיה : חדר משלך-(1929) ו- שלוש גינאות-( 1938) עמדה וירג'יניה וולף על חשיבות המרחב הנשי בהקשרים הפיזיים, העצמאיים והכלכליים, והדגישה את השלכותיהם של הקשרים אלה על תחומי ההשכלה, הביטוי והיצירה.
בספר שנושאו היה למטפורה מובילה בהגות הפמיניסטית – חדר משלך – כתבה וירג'יניה וולף "אם נקנה לנו את הרגל החופש ואת האומץ לכתוב בדיוק מה שאנו חושבות….אם נתייצב מול העובדה, שאכן עובדה היא, שאין לנו זרוע להיאחז בה, אלא שעלינו ללכת לבדנו ושזיקתנו היא אל עולם המציאות, ולא רק אל עולם של גברים ונשים, או אז תבוא ההזדמנות והמשוררת המתה שהייתה אחותו של שקספיר תקרום את הבשר והגוף שלעתים קרובות כל כך התפרקה מהם….אני טוענת שהיא תבוא אם נעבוד בשבילה, וכי כדאי לעבוד גם בעוני ובאין רואים"(עמ' 127) .
בסבך ממלכד של מצוקות נפשיות, התאבדה וירג'יניה וולף, מותירה אחריה מורשת ספרותית והגותית חשובה ומשפיעה, עד עצם ימינו אלה – כשעדיין, במקומות רבים בעולם, רבות מהנשים נמצאות רק בתחילתו של המסע החוצה… רבות מהן בפקיסטן ובאיראן ..
אני מצרפת שיר שלי, שהקדשתי לוירג'יניה וולף,
מתוך ספרי – קולות מקצה השקט.
לְוִירְגִ'ינְיָה וּולְף
מָה חָשַׁבְתְּ לְעַצְמֵךְ, וִירְגִ'ינְיָה,
כְּשֶׁאָסַפְתְּ אֶת חֲלוּקֵי הָאֲבָנִים אֶל כִּיסֵךְ
וְנִכְנַסְתְּ לַנָּהָר גּוֹמֶרֶת אוֹמֵר לֹא לְהַבִּיט לְאָחוֹר
לֹא לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹלוֹת הַהוֹלְמִים כְּפַטִּישִׁים
וּמַטְרִיפִים לֵילוֹת דַּעְתֵּךְ?
בְּעוֹדֵךְ מִתְרַחֶקֶת מִכְּלוּב הַמַּבָּטִים,
הַאִם רָאִית אֶת הַמִּגְדַּלּוֹר בְּקַו הָאֹפֶק, וִירְגִ'ינְיָה?
גְּבֶרֶת רַאמְסֵי לֹא תַּצִּילֵךְ מִדִּמְיוֹנָהּ וּמִדִּמְיוֹנֵךְ
גַם הַמִּגְדַּלּוֹר לֹא יְאוֹתֵת לְאַנְשֵׁי הַסְּפִינוֹת –
אוֹרוֹ הַמְּתַעְתֵּעַ אוּלַי יָאִיר שַׁלְוָתֵךְ
עֵת יִרְחַב לִבֵּךְ בְּהַלְמוּת הַגַּלִּים
וּמַיִם רַבִּים יַעַטְפוּ אוֹתָךְ
לִמְנוּחָה אַחֲרוֹנָה בְּרֶחֶם אִמֵּךְ
קְלַרִיסָה דַּאלוֹיי מְרַפְרֶפֶת בֵּין אוֹרְחֶיהָ
הֶבְזֵקֵי תּוֹדַעְתָּהּ מַפְלִיגִים בֵּין זְמַנִּים דְּמוּיוֹת וּמְקוֹמוֹת
מְאִירִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת הַמִּתְפַּשְּׁטִים בְּמַעַגְלֵי הָאֲדָווֹת
עַל הַמַּיִם
וּמְמִסִּים אוֹתָהּ וְאוֹתָךְ
הַמְּצִיאוּת וְהַחֲלוֹם
דִּמְיוֹנָהּ וְדִמְיוֹנֵךְ
נִסְחָפִים
בַקּוֹלוֹת
הַהוֹלְמִים
בְּרֹאשֵׁךְ
וּמַכִּים
בַּגַּלִּים
וַדַּאי יִהְיֶה יָפֶה מָחָר, וִירְגִ'ינְיָה,
אוֹר בּוֹהֵק יָאִיר אֶת מֵי הַנָּהָר
מֵהַמִּגְדַּלּוֹר
הָאֲבָנִים… הַלְמוּת הַקּוֹלוֹת… הַגַּלִּים…
יִתְפּוֹגְגוּ בְּחֶלְקַת הַמַּיִם
צוֹלְלִים אִתָּךְ אֶל רֶחֶם אִמֵּךְ
בְּחֵרוּת שֶׁל רֶגַע
מְטֹהֶרֶת מֵחִלּוּל נְעוּרַיִךְ הַתְּמִימִים
מְשֻׁחְרֶרֶת
מֵהַזִּכְרוֹנוֹת וּמֵהַחֲרָדוֹת
וּמֵהַמַּחְסוֹר וּמֵהַחוֹבוֹת
וּמֵהַקּוֹלוֹת הַטְּרוּפִים
הַטּוֹרְפִים אֶת נַפְשֵׁךְ
שְׁקֵטָה וְקַלָּה מִתָּמִיד
בְּכַף יָדֵךְ שָׁלוֹשׁ גִּינֵאוֹת
אַתְּ צָפָה
לָנוּחַ
בְּחֶדֶר
מִשֶּׁלָּךְ