חנה סֵקֶרָה – להקת ורטיגו- קוּמָא

כוריאוגרפיה-נעה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן

רקדנים | איתי פרי, מיכה איימוס, עדן בן שימול, אילן גולובוביץ, קורינה פריימן, נעה ישראלי, תומאסו זוקניה, עלמה קרבט שמש, אשד ויסמן

מוזיקה מקורית וניהול מוזיקלי | איתמר דוארי

מוזיקאים | איתמר דוארי, מעיין ליניק, אופיר ויפליך, דניאל איברין

כלי הנגינה כוללים קונטראבס, גיטרה וכלי הקשה. המוסיקה בנויה מקטעי מוסיקה שחוברו במיוחד למופע זה , תוך אילתורים שיוצרים דיאלוג עם הרקדנים על הבמה, בשילוב קטעי שירה של מעין ליניק.

תאורה | דני פישוף, מג׳נטה

תפאורה | זוהר שואף

תלבושות | ששון קדם    

להקת ורטיגו שייסדו נעה מנהיים ושותפה האמנתי והזוגי, עדי משעל בשנת 1992, קנתה לה, זה מכבר, שם איכותי הן בכישרון הרב של הרקדנים ובהרמוניה שביניהם, והן בנושאי היצירות, בכוריאוגרפיה וכלל אמצעי העיצוב של  מופעי הלהקה.

נושאי המופעים, הכוריאוגרפיות המשולבות בשפת התנועה של הרקדנים וביניהם וההרמוניה עם המוסיקה,  התפאורה והתאורה מושפעים, ולא במעט, מצורת החיים הייחודית בה בחרו חברי הלהקה לחיות יחד בכפר אקולוגי, תוך קירבה משמעותית לטבע, ותוך יניקה והשפעה ממקורות רוחניים בתנ"ך, בספרות חז"ל בקבלה ובתורות רוחניות של המזרח – שמוצאים ביטוי ברבות מיצירות הלהקה – ביניהן: רעש לבן 2008, מאנא 2010, ורטיגו, 2013, קומא, 2025, נונה 2026.  

גם ביצירה קוּמָא יש התחברות ומזיגה מתמדת במקביל להיפרדות ולהתפרקות בין חברי הלהקה, בין הגשמי לרוחני ובין האדם לטבע, לא רק כיחידים אלא גם באינטראקציה שבין כל אחד מחברי הקבוצה לאחר, וגם בהרמוניה ובדיסונאנס של הקבוצה כהרכב שלם.  

שם היצירה קוּמָא  מקורו בשפה הארמית, ומשמעו בלשון ציווי – קום!  עמוד! ואכן,  כל המופע בנוי על מתח המצב הפיזי והנפשי  שבין נפילה לקימה, חורבן לבנייה, נבילה לצמיחה, מיתה לתחייה.

המתח הנפשי הזה מתקיים תדיר בחייו של כל אדם  שחווה את משברי החיים, מגיע לדכדוך ולסף ייאוש,

ומתוך המפולת – אוסף מתוכו כוחות גוף ונפש ומעודד עצמו לקום לפעולה, לצמיחה ולחיים.

ואמנם, כמו במופעים אחרים של הלהקה גם מופע זה נותן ביטוי ל HUNA, הלא הוא סוד העוצמה הפנימית שבתוכנו לקום מכל נפילה, ולצבור כוחות לתקווה, לקימה, לצמיחה לבנייה וליצירה.

יסוד הנפילה והקימה מייצג ומסמל בעיניי גם את התנועה המתמדת בין האיד לבין האגו והסופר אגו, בין יצר ההרס והמוות לבין עקרון העונג והחיים, שבכל אחד מאיתנו כיחידים, כחברה וכעם.

אולם, יותר מכל' התנועה הן של היחיד והן של הקבוצה נעה בין התחברות להיפרדות בין התמזגות לבין התכנסות פנימה, ובעיקר בין קימה לנפילה וחוזר חלילה – מביאה לידי ביטוי את תנועת המתח הפיזי והנפשי שמאפיין את חיינו כחברה וכעם במציאות הרוחשת בארץ, במיוחד מאז השבעה לאוקטובר.

המופע כולו מעוצב כחוויה טכסית מגית שצומחת מהטבע וממרחב המחיה של המקום והזמן, נעה חיה קמה ונופלת, חיה ומתה בו – קמה מכל נפילה – מתעוררת לחיים מכל מיתה.

תפוארת צינורות הבמבוק היורדים מהתקרה, כמו מהדהדים את "המצב" ואת המוסיקה ותנועות המחול – לטבע וליקום כולו – תלויים ומתנועעים בקצבים המוסיקליים, ועל רצפת הבמה הרקדנים מפזרים עלי פריחה צהובים שמנביטים תנועת חיות והיפתחות לאור, בתנועה מעגלית של מעגל פולחני אנושי, שמחבר את  הרקדנים והקהל לתפילת תקווה משותפת, כמו זו של שבטים עתיקים בקדמוניות הזמן.

מעגל המחול הטכסי הזכיר לי את מסיבת הנובה בשבעה באוקטובר… השמחה המוסיקה הריקודים, ההתפעמות לעת זריחה כבטכס שבטי קדמון – גם התוף של ההרכב המוסיקלי על הבמה מצהיב-מאדים

בין כַּיָּרֵחַ בליל המסיבה, בין כַּשֶּׁמֶשׁ בשחר הזריחה – ריטואל היום והלילה, ריטואל העונות, מחזוריות הטבע והחיים – ואסון המתקפה שהתחולל והאיימה וההלם והנפילה – ברוב משמעויותיה – והכוחות שהיו צריכות לגייס משפחות הנרצחים והחטופים- והכוחות שגייסנו כולנו כיחידים וכחברה וכעם- לקום, לתמוך ולהיתמך, לקוות לעודד ולהתעודד, לאושש ולהתאושש – לבנות, לזרוע, ללדת, ליצור, לחיות.

הרקדנים מתחברים ונפרדים, קמים ונופלים, נכרכים זה בזה לדבוקה אחת ולבשר אחד ולרוח אחת, וניתקים זה מזה, ליחידים לזוגות ליחידות קטנות, ושוב מתחברים ומחוללים יחד.

כמה מהרקדנים יורדים אל הקהל ומתחבקים עם צופים- לעודד ולהתעודד, לנחם ולהתנחם, לתת כח ולקבל כח.

במישור הייצוגי והסמלי של חיי היחיד בין נפילה לקימה, המופע היה משמעותי ומרגש. במישור הדיאלוג עם המצב החברתי והלאומי שחווינו בשבעה באוקטובר ומאז עד כה, אפשר וראוי היה להעמיק יותר.