גוטפרוינד מאת שאול אולמרט

בגבולות הדקים המורכבים והמתעתעים שבין מלאכת המבדה למציאות הביוגרפית, במיוחד כשאלה פורצים לפתחנו מצד דמויות ידועות ומוכרות, אני מוצאת  לנכון לציין, שרכשתי את הספר מסקרנות אנושית לקורות דמותו של הגיבור-אנטי-גיבור שבמרכזו ושהוא גם העילה והמחולל של כתיבת הרומן- יפתח – הלא הוא גדי, בנו של מי שמכונה במלאכת המבדה, אמנון אלטמן, ובמציאות הרי הוא פרופסור מנחם ברינקר ז"ל, שהיה מרצה שלי בלימודי הדוקטורט, ושאותו הערכתי מאוד גם במישור המקצועי, וגם על  ערכיו ואנושיותו מאירת הפנים , במסדרונות הקרים והעקלקלים של קמפוס הר הצופים, ולא בכדי הקדשתי לו שיר בספרי – נמס ברוח, שיר שאותו אעלה בסוף המאמר.

זוכרת את ההלם שאחז בי כשקראתי על  מותו- התאבדותו של גדי, ולעיני לבי עמדה דמותו של אביו- פניו נוכחות וחיות מול עיניי , והמחשבות שהלמו בי – מה עובר עליו נוכח האסון??

עם קריאת הספר- גוטפרוינד-  של שאול אולמרט מי שהיה חבר נפש קרוב של גדי, יכולתי להבין שהטרגדיה הזו הייתה צפויה מראש.

לפני ותוך כדי קריאה תהיתי, כמה קשה המשימה לכתוב על דמויות ידועות ומפורסמות בארצנו הקטנה, כשגם שינוי השמות וערבוב ביוגרפיה ובדיון אינו מרחיק את הקורא ממה שהוא שמע וקרא ויודע על אותן דמויות, ואכן, נראה שהמחבר איש ידוע ובנו של איש ידוע הרבה יותר- כותב הרומן הקאמרי הזה, רוקם את מלאכת הסיפור שלו בחוטי רגישות ותבונה עדינים מאוד.

מורגשת ונוכחת ההתלבטות המלווה אותו בין הרצון להיות נאמן ככל יכולתו לאמת האנושית של הדמויות והאירועים כפי שנחוו על ידו- ובד בבד – לתפוס ממנה את המרחק המתאים לו, תוך שהוא עורך שינויים בדיוניים לכמה אירועים מכפי שרחשו במציאות החיה ובמציאות החדשותית והפרסומית המוכרות לנו – מנסה ללכת על רגליים מחוברות לקרקע מוצקה – ובה בעת- לרחף אל הבדיון, כדי להרחיק עדות וגם לגונן על עצמו, ולשם כך, גם עובר מהווה לעבר ומעבר להווה, מגוף ראשון לגוף שלישי, תוך חילופי פורמט ההדפסה- וחוזר חלילה.

כקוראת עקבתי בסקרנות אנושית, וכמי שבאה מעולם הספרות גם בסקרנות ספרותית, למשחק השחמטי הזה של המחבר כשהוא מזיז את הכלים (המקומות, הזמנים, הדמויות והאירועים) תוך הליכה על חבל דק שמאיים להיפרם ולהתפורר בכל רגע של מהלך הכתיבה, לו הוא נדרש בהתלבטויות, להן הוא נותן ביטוי בכתיבה ומחיקה, עצירה והמשך, וגם בקשת חוות דעת מקרובים לו.

זוכרת את הפרשנויות הלאומיות שניתנו לרומן  הכלה המשחררת של א.ב.יהושע, וכיצד הן היו ספק מגוחכות ספק משעשעות בעיניי, לאור המציאות והדמויות , כפי שהיו ידועות לי מהמציאות החיה והביוגרפית שהכרתי- מציינת זאת, כדי להדגיש את הסוגיה החוזרת ונשנית על הגבולות הדקים שבין מציאות ובידיון- וכיצד הם מתווכים לקורא על ידי המחבר/המספר- בה במידה – לאיך הם נחווים ואמורים להיחוות על ידי הקורא.  

"יותר מעשור לאחר מותו של יפתח, צלצל הטלפון של זוהר. שיחה נכנסת מ: יפתח.

הוא ניסה לקלוט ולזכור את כל הגירויים שסביבו כמו חלקים של פאזל שיוכל אחר כך לחבר בדמיון ולהחיות שוב את הרגע במדויק:" (עמ' 7).

כך מתחיל הרומן שזוכר וטווה המספר מרגע הידיעה שמגיעה אליו על מותו של חברו הקרוב ביותר, וממשיך ברגע היכרותם כילדים קטנים, וקורותיהם כנערים מתבגרים וכאנשים בוגרים- ביחד ולחוד-  ופורש לעינינו ברומן ממואר קאמרי, רגיש ועדין ואינטימי- מערכת יחסים  אנושית מאוד ואינטימית מאוד ומורכבת ומסובכת והרסנית, בין בן דמותו של המחבר המכנה עצמו  בגוף שלישי, בשם זוהר, לבין יפתח- מערכת יחסים שמתחילה בילדות המוקדמת והמשכה בין מקומות וזמנים בשנות התבגרותם ובגרותם, עד למותו- התאבדותו של יפתח – "כן, הילה, אני שומע. עוד משהו?" ידו המשיכה לנדנד בקצב קבוע את בתו, שהביטה בו במבט קפוא ומאשים" עמ' 8.

הידיעה על מותו של יפתח תופסת את זוהר כשהוא חי בניו יורק ואב לבת (במציאות, הידיעה הגיעה אליו כשהיה בפארק הירקון), ותגובתו האדישה לכאורה, היא לא רק בבחינת מנגנון הגנה והלם פנימי, אלא תגובה של מי שידע וציפה לאסון הבלתי נמנע, שליווה את כל קורות חייו עם יפתח, והמבט הקפוא והמאשים של הבת, אינו אלא המבט שלו עצמו, כמו גם תחושת האשם שרדפה אותו כל חייו, עם כל נתק והתרחקות מיפתח, אותו כל כך אהב,  ועליו הרגיש צורך מתמיד לגונן.

יפתח הוא הגיבור והאנטי גיבור של הרומן ושל החיים עצמם- "גיבור, באשר הוא נוכח מאוד וכריזמטי מאוד. גאון ביכולותיו האינטלקטואליות, וגם אנושי, רגיש והומניסט במערכת ערכיו המוסריים – ואותן תכונות "גבורה" הן גם אלה שעושות אותו "אנטי- גיבור" של החיים- ולו רק מהיותו אינדיבידואל שחורג ונבדל מתופעת העדריות האנושית לה הוא בז, וממילא "אנטי-גיבור" של עלילת הרומן – בחוסר יכולתו להתמודד עם העולם- קרי עם בני האדם שמגדירים את המציאות בעולם- אינו יכול להתמודד עם רוע ועוולות, עם צביעות ונכלוליות ושקרים- אינו יכול להתמודד עם כלל משחקי הפוליטיקה המנהלים את מרבית היחסים בין בני אדם ומעצבים את מציאות חיינו, וכמי שהיה קרוב ואהב מאוד את יפתח וניסה לגונן עליו – מוצא המחבר- המספר- חברו של יפתח- בחיים ובמלאכת המבדה- לזעוק "העולם הוא שלא יכול להתמודד עם יפתח".

הווייתו האנושית של יפתח וחוסר יכולתו להתמודד עם העולם כפי שהוא, מעלה את המורכבות הסבוכה מאוד של המושג "גיבור" ו"אנטי-גיבור", לא רק בכל מלאכת מבדה, אלא ובעיקר בחיים- קל וחומר בחיים בארץ הזו שמאז תקומתה בנתה ובונה אתוסים ומיתוסים כוזבים סביב המושג "גבורה", במיוחד בשדות הקרב הבלתי נגמרים, במקום לחדול את המלחמות, ליזום פתרון שלום ולייחד מחשבה ומעשה לגבורה בחיים עצמם, ובערכים הנדרשים לגבורה זו, בשדה הקרב היומיומי של החיים.

"הגיהנם הוא הזולת" (l'enfer, c'est les autres) כתב הפילוסוף האקזיסטנציאליסט, ז'אן פול סארטר, במחזהו בדלתיים סגורות – Huis clos   1944 – יפתח נושא את הגיהנם הזה בתוכו, מבלי יכולת לסגור את הדלתות – של ערכיו ונפשו וכל מה שמקיים ומגדיר את "האני" שלו, מפני הגיהנם הרוחש בזולת ובעולם.

יפתח הוא ילד- נער- איש צעיר- טוטאלי מאוד בדיעותיו ובערכיו ההומניסטים, כמו גם בציפיותיו מהקרובים לו ומהעולם ככללו.

 יפתח מתהלך בעולם בנפש מיוסרת הנתונה להתקפים חוזרים ונשנים של מניה-דפרסיה, שמטופלת בתרופות פסיכיאטריות, מאושפזת שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות,  וניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים, עד לניסיון שמצליח. אני מדגישה את הנפש המאושפזת, שכן חזותו הפיזית המוצקה והשרירית של יפתח היא חזות מתעתעת- שכלואה בתוכה נפש מפוררת ומסובכת – ונשאלת השאלה- מי מהם יותר יפתח- הגוף המוצק או הנפש המפוררת?

הוויית קיומו, חייו ומותו של יפתח- בנפשו- ונפשו כלואה במנגנונים הפיזיים- המוחיים והעצביים המשובשים שהם חלק בלתי נפרד מגופו המוצק והשרירי – חידת חייו ומהותו והתאבדותו של יפתח היא, אפוא,  לא רק חלק אינטגרלי מחייו של המספר/המחבר וגם המחולל של כתיבת הרומן, היא גם החידה הרפואית והפילוסופית המורכבת והטרם מפוענחת לחלוטין של יחסי גוף ונפש, ומה מגדיר את הווייתו של "האני" האנושי של כולנו – שמלווה לא רק את מהלך הקריאה, אלא גם את מחשבותינו ותהיותינו בחיים עצמם.

המספר מתוודע ליפתח בשנות הילדות המוקדמות והם נעשים חברי נפש. הקשר ביניהם מתקרב ומתרחק- מתנתק ומתחבר- עד לסוף הטראגי הבלתי נמנע.  

הקשר ביניהם הוא קשר אנושי מאוד ואינטימי מאוד ונפשי ופיזי- והרסני ובלתי אפשרי. זהר מעריץ את גדי על גאוניותו, ובעיקר על יושרתו ואנושיותו – "הוא האדם האמיתי ביותר שהכרתי בחיי"- מציין המספר – זהר- המחבר – שאול אולמרט –  שוב ושוב.

מערכת היחסים ביניהם מוצאת ביטוי לא רק בקירבת דיעות ובעולם ערכים משותף, אלא גם בקירבה רגשית ונפשית, שמגיעה לקשר גופני ומיני הומו-סכסואלי, בו המיניות, יותר משהיא  ביטוי לתשוקה מינית במובנה הרווח, היא ביטוי לצרכים הרגשיים והערכיים הטוטאליים של שניהם- להיטמע זה בזה ולהיות לאחד- באשר יפתח זקוק ונואש להערצה של זהר ובעיקר לרגישותו וליכולתו להבין ולהכיל אותו על מלוא מורכבותו הסבוכה, וזוהר זקוק ליפתח בגלל גאוניותו, ידענותו והישגיו הלימודיים, לידם מרגיש זוהר חסר ביטחון, ולכן גם מתאמץ בלימודיו ובהרחבת השכלתו, כדי להיות ראוי חבר ליפתח.

זוהר נמשך כבחבלי קסם, בעיקר לרגישות הגדולה של יפתח ולאמת האנושית שבו, על כלל מורכבותה המאתגרת אותו לפענחה. הוא גם זקוק להיות הדמות החברית והאבהית המגוננת של יפתח, מול העולם – וכן-  נמשך גם למראהו המוצק והשרירי.

אותן תכונות שמקרבות וקושרות אותם בעבותות, הן גם אלה שתרחקנה אותם זה מזה ותעוררנה ביניהם ויכוחים ומריבות ונתקים – שניהם מתקשים לחיות זה עם זה ומתקשים מאוד לחיות רחוקים זה מזה.

יפתח מתרחק ומתנתק בגלל התקפי הזעם והדיכאון החוזרים ונשנים ובגלל הטוטאליות הנוקשה שלו שמתקשה להתפשר עם הלא מוחלט מבחינתו, וזהר מתרחק ומתנתק בגלל אותה נוקשות בלתי נסבלת של יפתח, ומהפחד להישאב לתהומות הדיכאון והשיגעון – תהומות מהם מזהירים אותו שוב ושוב הוריו של יפתח- בעיקר, אימו הקרויה ברומן, דבורה.

הקשר רב התהפוכות של זוהר ויפתח הוא חוט העלילה המרכזי, סביבו מתוארת עיר ילדותם ובגרותם, ירושלים של שנות התשעים ואילך , מקומות דמויות ואירועים, כמו גם עלילות משנה של חיי שניהם במסעות ובחיים בחו"ל – בברלין, בהודו, בניו יורק ובבוסטון.

התנועה שבין מציאות לבדיון  מלווה את הרומן לכל אורכו, ומוצאת ביטוי לא רק בשמות הבדויים הניתנים לדמויות המוכרות מהמציאות, אלא גם בתיאורי אירועים סביב אותן דמויות, במיוחד בכל הקשור לאביו של המספר/ המחבר, הלא הוא עמנואל גוטפרוינד – אהוד אולמרט, לאורך תקופת היותו ראש עיריית ירושלים ובטרם היה לראש ממשלה. חלק מהאירועים המתוארים אמיתיים, כפי שהעיד שאול אולמרט בראיון לרונן טל (- גלריה- הארץ, 13.5.26), וחלקם בדויים.

הקשרים של זוהר עם אביו הם קשרים מורכבים מאוד, בעיקר סביב סוגיות ערכיות ופוליטיות, והם נעשים טעונים עד כדי התרחקות ונתק במלאכת המבדה, בעת הפרשיות  הפליליות שנפרשו בכלי התקשורת, בעוד שבמציאות הבן חוזר מחו"ל כדי לתמוך באביו, בשעתו הקשה .

חידה בעיניי, מדוע החליט המחבר לקרוא  לשם משפחתו כשם הרומן- גוטפרוינד- במלאכת המבדה, עמנואל גוטפרוינד  הוא אבי המספר (אהוד אולמרט), בעוד מחולל הספר והגוטפרוינד- החבר הטוב – בחייו המציאותיים והבדיוניים הוא יפתח אלטמן, הלא הוא גדי ברניקר. היה מצופה שהשם הבדיוני גוטפרוינד יהיה שם המשפחה של יפתח ולא של אבי המספר.

אלא ששם הספר לא מכוון לשם המשפחה של האב, אלא לשם משפחתו וזהותו של המספר/ המחבר עצמו שהיה החבר הטוב של החבר הטוב שהוא  הגיבור והאנטי-גיבור המרכזי וגם המניע לכתיבת הרומן, והמספר /המחבר מעניק לספר ולעצמו את שם המשפחה הזה- ובכך מתאחד עם חברו -לאחד- כפי שכמהו כל חייהם, כפי שחיו יחד פעמים רבות, וכפי שהוא מתאחד עם חברו המת- בגעגועיו. 

במתחם הגבולות שבין מציאות ומבדה-  התהתה אותי חידה נוספת- מדוע המספר "ממית" את אימו במלאכת המבדה, שעה שבמציאות הביוגרפית היא חיה, ונאחל לה עוד שנות חיים ארוכות וטובות.

מובן הצורך לבדיון  ולמרחק, אך בעולם הנפשי הסבוך המפותל והטראגי של החבר הטוב של החבר הטוב (זהר ויפתח – שניהם היו חברים טובים זה לזה),  ההמתה הזו מזמינה את מנגנון הפרשנות הנפשי הפרוידיני הנטוע במיתולוגיה הקדומה לרצח אב, שמתחלף כאן ברצח אם – ואולי מוטב לא להרחיק לכת , ולהותיר את "המיתה" לפשוטו של בדיון.

אם נחזור לפתיחת הדברים- אכן, עולות סוגיות מורכבות בנוגע לגבולות שבין מציאות לבדיון, במיוחד כשהמחבר הוא בן לדמות ידועה ומפורסמת, וגם גיבור הרומן- חברו הטוב החי – המת , הוא בן לדמות ידועה ומפורסמת- ושאול אולמרט הילך על החבל הדק – בחכמת הלב ובתבונת השכל, ברגישות ובכישרון כתיבה מבורכים.

*שאול אולמרט, גוטפרוינד, הוצאת ידיעות אחרונות, 2026.

להלן השיר  שהקדשתי לזכרו של מנחם ברינקר

בספרי  נָמֵס בָּרוּחַ / 2018

בַּגֹּבַהּ הָאֱנוֹשִׁי שֶׁל עֵינֶיךָ                    לזכר פרופ' מנחם ברינקר                                                               ז"ל,  1935- 2016 .

אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאַתָּה שָׁזוּף כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת יַמָּהּ שֶׁל תֵּל אָבִיב

וְלֹא כַּחֻלִּין הַחָרְפִּי שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם

וְחִיַּכְתָּ אֶת הַחִיּוּךְ הָרָחָב וּצְחוֹר הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַחַמָּה

הַמַּיְשִׁירָה מַבָּט בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

וְאָמַרְתָּ, עָבַדְתִּי כָּל הַיּוֹם בַּגִּנָּה. הָיָה מְאוֹד חַם.

הַשֶּׁמֶשׁ נָדְדָה לִכְבוֹדְךָ מִתֵּל אָבִיב לִירוּשָׁלַיִם

אָמַרְתִּי , וְנָדַדְנוּ לְדַבֵּר עַל סִפְרוּת וּתְפִיסַת הַמְּצִיאוּת

הַחַיִּים בַּסִּפְרוּת וְהַסִּפְרוּת בַּחַיִּים

עַל הַיֹּפִי בְּעֵינֵי הַמִּתְבּוֹנֵן

וְעַל הַשָּׁלוֹם הַמִּתְמַהְמֵהַּ בְּחֶבֶל הָאָרֶץ הַקָּשֶׁה הַזֶּה

וְהָלַכְנוּ לִשְׁתּוֹת קָפֶה – אַתָּה קָפֶה, אֲנִי שׁוֹקוֹ

שִׁירָה צְרִיכָה לָתֵת סִימָנִים בַּיֹּפִי אֲבָל לֹא פָּחוֹת

בַּצַּעַר, אָמַרְתִּי לְךָ,

לַיֹּפִי יֵשׁ רַמְזוֹרִים מִשֶּׁלּוֹ, מַה שֶׁאֵין לַצַּעַר

הַמַּסְתִּיר עַצְמוֹ לִפְנֵי שֶׁיָּסֵבּוּ אֶת הָעֵינַיִם מִמֶּנּוּ כְּדֵי

לֹא לִרְאוֹת אֶת הַסִּימָנִים, וּבְתוֹכִי הִתְכַּוַּנְתִּי לַצַּעַר הַפְּנִימִי

שֶׁדִּבְּרוּ עֵינֶיךָ מֵאֲחוֹרֵי הַחִיּוּךְ הַמּוּאָר.

הָאֱנוֹשִׁי הוּא הַמֶּטָפוֹרָה שֶׁחַיֶּבֶת לְהֵיְשִׁיר מַבָּט לָאַבְּסוּרְד

וְגַם זוֹ חֵרוּת גְּדוֹלָה, אָמַרְתִּי

זוֹ חֵרוּת אִם בּוֹחֲרִים בַּחַיִּים, אָמַרְתָּ

וְהִפְלַגְתָּ לִתְפִיסַת הַיֹּפִי וְלִתְפִיסַת הַבְּחִירָה וְהַחֵרוּת שֶׁל סַארְטֵר.

אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאַהֲבָה וּפֶרַח וּמְעוֹף צִפּוֹר מְגָרְשִׁים כָּל בְּחִילָה וְיֵאוּשׁ,

וְשָׁאַלְתִּי , אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁסַּארְטֵר הוֹשִׁיט, אֵי פַּעַם, פֶּרַח

לַחֲסַר בַּיִת לְבַשֵּׂם אֶת עֵינָיו?

פָּנֶיךָ הֵאִירוּ בְּחִיּוּךְ הַפְתָּעָה

וּדְבָרֶיךָ הִפְלִיגוּ לַשִּׂיחַ וּלְמַחְלוֹקוֹת הַמְּפַלְּגוֹת בֵּין סַארְטֵר לְקָאמִי ,

וּדְבָרַי אֶל הָאֱנוֹשִׁיּוּת  הַחֵרוּת  הַיֹּפִי הַצַּעַר וְהַחֶמְלָה           

בַּסִּפְרוּת וּבַחַיִּים עַצְמָם – בְּטוּחָה שֶׁסַּרְטֵר לֹא נָתַן אַף פַּעַם פֶּרַח לַחֲסַר בַּיִת,                

אֲבָל קָאמִי נָתַן. קָאמִי נָתַן פֶּרַח לַחֲסַר בַּיִת- חָזַרְתִּי כְּדֵי לְהַדְגִּישׁ         

אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין הַפִילוֹסוֹף שֶׁבָּאָדָם לְבֵין הָאָדָם שֶׁבַּפִילוֹסוֹף

מְצַטֶּטֶת לְךָ  מִשְׁפָּט שֶׁאָמַר לִי סוֹפֵר יָדוּעַ –

"הַחַיִּים הֵם לֹא סִפְרוּת"

וְתָהִיתִי עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּבִיאִים אֶת הַחַיִּים לַסִּפְרוּת

וְעַל הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּבִיאִים אֶת הַסִּפְרוּת לַחַיִּים

וְעַל עֲרוּץ הַפִּכָּחוֹן  הַמְּפֻתָּל וְהַמְּתַעְתֵּעַ שֶׁבֵּינֵיהֶם

וּדְבָרֵינוּ בֵּין לְגִימוֹת הַקָּפֶה לִלְגִימוֹת הַשּׁוֹקוֹ

בַּחֹרֶף הַיְּרוּשַׁלְמִי הַהוּא

הִפְלִיגוּ עִם הַסְּפִינוֹת שֶׁפִּלְסוֹ שָׁבְלֵי אוֹרוֹת קְסוּמִים

עַל הַסֵּין

וְהָיִיתִי נִרְגֶּשֶׁת כְּתַלְמִידָה לִפְנֵי רַבָּהּ הַגָּדוֹל

וְגֹבַהּ הָאֱנוֹשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַטּוֹבוֹת הָיָה בַּגֹּבַהּ הָאֱנוֹשִׁי שֶׁל עֵינַי

וְהִגִּיעַ הַקַּיִץ

וְהַמָּוֶת שֶׁלְּךָ

וְחֹרֶף עַכְשָׁו.

הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל תֵּל אָבִיב לֹא נָדְדָה

לְשַׁזֵּף פָּנֶיךָ

בִּירוּשָׁלַיִם

אַךְ גֹבַהּ הָאֱנוֹשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַטּוֹבוֹת תָּמִיד בַּגֹּבַהּ הָאֱנוֹשִׁי שֶׁל עֵינַי.

*ואיך ראיתי את הצער שהיה בעיניו מאחורי החיוך המואר, ולא ידעתי אז דבר על מחלתו של הבן- ואיך החיים נוגעים בספרות והספרות נוגעת בחיים- כפי שאני מביעה בשיר – ואיך נסגר לי מעגל ביניהם- בספר – גוטפרוינד – של שאול אולמרט.