אישה לבדה – אילנה המרמן

19/4/2016

בספרו האדם המורד עומד הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי, אלבר קאמי, על העמדה המוסרית וההומניסטית הנדרשת לו לאדם המודרני המבקש למרוד באבסורד בו סדרי עולם נוגדים את הצדק ואת המצפון, למצוא משמעות בעולם נעדר משמעות, לחפש חמלה וטוב במחוזותיו של הרוע, להשמיע קול במקום שהשתיקה משלימה בו עם העוול, ולהעמיד במרכז את כבוד האדם, במקום בו הוא נרמס "כדי לומר שהחיים אבסורד הם, צריך המצפון לחיות (עמ' 9)… מי הוא האדם המורד? אדם האומר "לאו". אולם, אף שהוא מסרב, אינו מוותר: הריהו גם האדם האומר "כן", עם התעוררותו הראשונה. עבד שציית לפקודות כל ימי חייו, סבור פתאום כי אין לשאת פקודה חדשה.

"מה משמעותו של לאו זה? משמעותו למשל "הדברים נמשכו זמן רב מדי", "עד עכשיו כן, ולהלן "לא"…. (עמ' 15 ) .. ..כשהעבד דוחה את הפקודה המשפילה של הממונה עליו, הוא דוחה בעת ובעונה אחת את הוויית העבד עצמה" (עמ 16) .

המרד באבסורד מגלה את התודעה ומממש את החירות הפנימית של האדם.

בספרה אשה לבדה יוצאת המספרת, בת-דמותה של אילנה המרמן לשני מסעות הבודקים וחווים גילויים שונים של מרד ושל חירות. הפרולוג "בארץ המאורים" כתוב בגוף שלישי, הוא מסע אישי ופרטי של אשה לבדה, אל המרחבים הרחוקים של ניו-זילנד.

לאחר שחוותה שני אובדנים קשים, של בעלה ושל אחותה היחידה, תוך שנה אחת, יוצאת האשה למסע הדרוש לה הן להתאוששות, והן להתגברות על פחדיה שלה ועל מוסכמות ודיעות קדומות בדבר המרחבים, המשימות, היעדים והמסלולים, בהם יכולות נשים להיות, קל וחומר, בהם הן מסוגלות להתמודד לבדן. היא בוחרת בקצה הצפוני-מזרחי של האי "איסט קייפ", לצאת ממנו למסע אופניים. השאלה הראשונה שמופנית אליה בתחילת המסע- "את לבדך? אשה לבדה לא מטיילת ככה" אמרה לה בעלת הפונדק הקטן שהיא התחילה ממנו את מסע האופניים שלה באיסט קייפ שבניו-זילנד" (עמ' 15 ).

תמיהות, אזהרות ואמירות אלה עתידות ללוות אותה לאורך כל המסע שבו גימאה קילומטרים רבים- "את לבדך? ?? ?.Women on her own    – לא אי אפשר! אשה לבדה לא יוצאת למסעות אופניים פה, בארץ המאורים הפראית, תוותרי, תחזרי לאוקלנד" (עמ'19 ).

כנגד כל האזהרות מחוץ וכנגד פחדיה שלה מפנים, היא עורכת מסע של קילומטרים רבים, תוך התמודדות עם כוחותיה הפיזיים והמנטליים, ועם תקלות טכניות הנקרות בדרכה, כולל אלה שמוסכמות מקובלות מקשרות את פתרונן לכישורים גבריים, ואף מרהיבה אומץ לצאת לשייט- אשה לבדה- עם מאורי "פראי" אל יערות הגשם, ואחרי השייט שממנו חזרה בשלום– "והיא המשיכה לבטח, לא איש ולא חיה לא נגעו בה לרעה…לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית" (עמ' 21).

גם באפילוג שכתוב, אף הוא, בגוף שלישי, וגם במסע הגדול האחר של הסיפור הפנימי שבתוך סיפור המסגרת, נפגוש גילויים שונים של המילה- המושג- הערך "חופש" , כאלה הממומשים, הלכה למעשה, וכאלה הניטלים ונגזלים, במשמעויותיהם הקיומיות והגורליות שעל המנעד הרחב של חופש וחירות.

באפילוג מסבירה המספרת מאין שאבה את הרצון והחופש שלה למרוד, ומהו מקור חירות המחשבה ,חירות ההחלטה וחירות המעשה המלוות אותה בחייה.

אילנה המרמן

היא מביאה את המשל על האיש שלמד לומר "לא"- מר קוינר- האיש החושב "של ברטולד ברכט- משל על כוחו המצמית, המשעבד והמשתק של הפחד להתנגד ולומר "לא" לגורמי שליטה ולמוקדי כח. המשל של ברכט הוא אוניברסאלי, והמשתמע ממנו נוגע לשני המסעות ולמקור הדעתנות, כח המצפון והנחישות, שאיפיינו את אמה, והיו לה למקורות השראה בחייה שלה.

האם, מעידה עליה הבת, הייתה בת למשפחה אורתודוקסית למדה לומר "לא" בגטו, מהקומוניסטים, המרתה את פי הוריה והפכה לחילונית, עזבה את מולדתה ויצא למסעות מווינה לאתונה, לאיסטנבול, לדמשק ולביירות, ומשם לחיפה בארץ ישראל.

היא החליפה את החלום הקומוניסטי בחלום הציוני, ואת שבר החלום הציוני בחלום ההומניסטי- "וככה יצא שבתה, שכיום היא כבר בעשור השמיני לחייה, נולדה לרגלי הכרמל ,בין ההר לים, והייתה עדה לחלומות ובעיקר לשיברם, ומשחר ילדותה למדה לומר "לא"( עמ' 296).

מתוך ה"לא" היא למדה גם לומר "כן" לחירות לחצות גבולות אנושיים ולערער על דיעות קדומות- "לעבור בגופה וברוחה ובנפשה מחסומים של חומות וגדרות ולהתעלם מגבולות של אבן ומתכת וחוקים וצווים, ולקרוא תיגר על גבולות שבנשמה: גבולות של כניעה וציות, ובעיקר של פחד, ולהביס אותם" (עמ' 297).

המסע שעורכת המספרת בגוף ראשון, בסיפור הפנימי שבתוך סיפור המסגרת, הוא מסע לארץ הפלשתינאים: ליהודה ושומרון, ולרצועת עזה.

אילנה המרמן, סופרת ומתרגמת, פירסמה במהלך השנים מאמרים רבים על נסיעותיה לכפרים הפלשתינאים בשטחים שמעבר לקו הירוק, תיארה את מערכות היחסים האנושיות שרקמה עם יחידים ומשפחות, ואת הסיוע שנתנה להם בתחומים שונים של חיי השיגרה הקשים מנשוא תחת שלטון הכיבוש של ישראל.

באפילוג מסבירה, כאמור, המספרת את מקור הכח המניע שלה לשני המסעות: חירות המצפון והדעת של אמה, שפרצה גבולות של מוסכמות כובלות וגבולות גיאוגרפיים ואידאולוגים, שעם ובבלי דעת, מימשה מסע אנושי ופמיניסטי, בטרם נסללה דרכה של תנועה פמיניסטית כלשהי, היא הכח המניע לחירות המחשבה והדעת של האשה לבדה שפורצת גבולות ומחסומים של פחד ושל כניעה לדיעות קדומות, במסעה "לארץ המאורים" שמשמעות החופש המתלווה לו, נטועה בעצם מימושו, אך בעיקר בכחו הסמלי והמטפורי.

החירות הפנימית של אמה, היא גם המקור לחירות המצפונית והמוסרית שמניעה אותה בנסיעותיה ל"ארץ הפלשתינאים" נטולי החופש וגזולי החירות.

שתי הנשים, כל אחת בתקופתה, עורכות מסע פמיניסטי מבלי להצהיר עליו ככזה, אולם, תשתית המסע של שתיהן, ארוגה מאנושיות וערכיות שטבועות בהן כאדם, בלי קשר לשיוך מגדרי, דתי או גזעי.

להזכיר, לא בכדי, התנועה הפמיניסטית בארה"ב שהחלה בשנות השישים של המאה הקודמת, את מאבקה על מתן זכויות לנשים, התחוללה במקביל לתנועה לזכויות האזרח.

שאלת הלייטמוטיב שליוותה את המספרת במסע ל"ארץ המאורים" הייתה " את לבדך? אשה לבדה לא מטיילת פה ככה".

השאלה המלווה אותה במסעותיה ל"ארץ הפלשתינאים" היא "מה יש לך לחפש שם"? ( עמ' 22). הקורא הישראלי של הספר הזה מוזמן לשאול את עצמו לפשרה של השאלה הזו, שלכאורה, מצופה ומובנת מאליה.

"ארץ הפלשתינאים" מצויה במרחק נגיעה מירושלים ומגוש דן. היא איננה במרחק "ארץ המאורים" ואיננה מעבר להרי החושך.

אין ספק שהשאלה טומנת בתוכה את גרעין הסכסוך ההיסטורי ואת ההשלכות הנוראות שלו על כולנו. היא מבטאת את הפחד, את הזרות ,את תחושת הריחוק ואת האדישות שלנו, למתרחש בחייו של עם אחר הנתון תחת שליטה וכיבוש של כוחות הביטחון ומנגנוני השליטה של ישראל.

השאלה הבנאלית הזו , יותר משהיא בבואה של החומות והגדרות הביטחוניות שנבנו, להפריד ולחסום בינינו לבינם, היא בבואה של חומות האטימות וקהות המחשבה והמצפון. היא בבואה של האימה מ"האחר- " ששמענו עליו בתקשורת, שלמדנו להכיר רק דרך תמונות החיילים המסתובבים בקרב האוכלוסייה האזרחית ומטילים עליה את אימתם, שלמדנו רק דרך תמונות המחסומים ודרך המעצרים והחיסולים הממוקדים, וצילומי ידויי האבנים, ותמונות ההיתקלויות החוזרות ונשנות בין החיילים לצעירים הפלשתינאים, וההתנכלויות החוזרות ונשנות של המתנחלים לפלשתינאים המוצאות ביטוי בהתגרויות ובגילויי אלימות, בהפקעת אדמותיהם, בעקירת עצי הזית שלהם, בהרחקתם מעיבוד שדותיהם החקלאיים, וישנן גם ההתנכלויות בשם הרגיעה ובשם ההגנה על ביטחונם של המתנחלים ובחסותם המגוננת של חיילי צה"ל, בחברון העתיקה לדוגמא, בזמן חג , המתנחלים רוקדים ושרים ברחוב, והפלשתינאים נידונים לשעות עוצר ארוכות בבתיהם- ללמדך מי האדונים השליטים ומי הנשלטים העצורים- ללמדך מי הוא בעל הבית ובעל המרות והכח!!

השאלה "מה יש לך לחפש שם?" מכילה את גילויי האלימות ההדדיים, את האינתיפאדות, את המפגעים והמרצחים וה"מחבלים" ודקירות הסכינים. היא בבואה להיכרות ההדדית שלנו עם הפלשתינאים, דרך כוונות הרובים, ודרך המנהרות, והקסמים, ו"הצבע האדום" ודרך מראות ההרס והחורבן וההרג במבצע "עופרת יצוקה" ובמבצע "צוק איתן" בעזה ובמבצעונים רבים כאלה ואחרים.

השאלה הבנאלית הזו היא בבואה של הריחוק, ממי שלמדנו להכיר רק דרך הטרמינולוגיה הלשונית המגויסת, שלנו ושלהם, זו שעושה דמוניזציה ודה-הומניזציה של "האויב" .

היא בבואה לפחד שלנו, להכיר לבקר ולהתקרב אליהם, שמא אם נתקרב עד כדי היכרות אנושית, נלמד לראות את האויב חסר השם והפנים, כפרטים, כבני אדם, נלמד להכיר אותם כאינדיבידואלים עם רצונות וחלומות ותקוות ופחדים, שאינם פחותים ואינם שונים במהותם, מאלה שלנו.

השאלה "מה יש לך לחפש שם?", מבטאת את הפחד לומר "לא" לכיבוש ואת הפחד לומר "כן" לשלום. יותר מכל, הבנאליות של השאלה היא הבנאליות של הפחד, תוצר הגבולות והחומות הפיזיות, המנטאליות והאידאולוגיות שנוצקו בינינו לבינם, וחמור מכך, היא הבנאליות של ההרגל והאדישות, שהם המקור לבנאליות של הרוע.

מסעותיה של אילנה המרמן לשטחים שמעבר לקו הירוק, מתעדות מפגשים ושיחות, שמות, ומקומות ואירועים חיים וממשיים. היא פוגשת גברים ונשים, זקנים ונערים וילדים, ורוקמת עם יחידים ומשפחות, יחסים אנושיים כפשוטם.

הציר המרכזי של המסע המורכב מנסיעות רבות לאורך כחמש עשרה שנה, מתאר חוויות קשות מנשוא בשגרת חייהם של הנתונים תחת עולו ומרותו של הכיבוש.

מכלל התיאורים והאירועים שהמספרת מתארת ומעידה עליהם מקרוב ומעדויות ממוסמכות, נחשף המכניזם האכזר של מנגנוני הכיבוש שיש בו ענישה ודיכוי ועינוי של הפרט ושל הקולקטיב, לא רק על ידי גורמי זרועות הביטחון הכפופות למנגנון השלטוני, אלא גם על ידי המנגנון השלטוני עצמו. הביורוקרטיה היא רק פן אחד מני רבים, להתעמרות של מכניזם השליטה והכיבוש, בחיי היום יום של הפלשתינאים.

כך למשל, סוגיית היציאה לעבודה שהיא סוגיה קיומית אלמנטרית, כרוכה בסבך בירוקרטי מפותל ומכביד. כמות ההיתרים והטפסים שלה נדרש פועל פלשתינאי כדי לצאת לעבודה מחוץ לתחום מחייתו, מעבר לכח הכובד שהיא מטילה על שגרת חייו ועל אפשרויות הקיום שלו, היא ממחישה יום יום ושעה שעה את יחסי הכח שבין השולט לנשלט, בין הכובש לנכבש: "היתר עבודה בישראל, היתר עבודה בהתנחלויות, היתר כניסה לישראל למטרות מסחר, היתר כניסה למרחב לצרכי עיבוד באדמה, היתר תנועה בכתר, היתר כניסה לביקור בבית חולים "( עמ' 22).

לטפסים אלה מתלווה סבך קריטריונים " סוחרים בני 30 ומעלה אבות לילדים, סוחרים שגילם נמוך מ 30 או שהם בני 30 ומעלה, ואולם אין להם ילדים" (עמ' 43).

האפשרות לעבוד ולהתפרנס כרוכה לא רק בסבך בירוקרטי מתיש, אלא גם בהכרח לפלס דרכים עקלקלות וקשות מנשוא כדי לממש אותה- בין אם מדובר בעמידה שעות ארוכות לבידוק, משפיל כשלעצמו, במחסומים בתנאים לא תנאים ובצפיפות איומה, בקיץ הלוהט כבחורף הקר והקפוא, ובין אם מדובר בַּמְּנוּעִים לצאת לעבודה בשטחי ישראל מסיבות ביטחוניות ומסיבות שממש לא ברורות לרבים מהם. הללו נצרכים ללכת רגלית שעות ארוכות בדרך לא דרך או להתגנב למכוניות מבריחים, בדוחק ובצפיפות נוראה, כולל בהתקפלות בתא המטען.

השב"חים שנעצרים מושמים במעצר ומחויבים לשלם פיקדונות כספיים וקנסות שאין לאל ידם לשלם, ותהליכי שחרורם מסורבלים ומייגעים, ואחרים שטרם נתפסו, מסתתרים בתנאים בלתי אנושיים, במחבואים שונים, סמוכים למקומות עבודתם.

ביורוקרטיה היא חלק אימננטי מכל מנגנון מוסדי ושלטוני, בין כרעה חולה ובין כהכרח בל יגונה, אולם כשזו מתוכננת ומיושמת בסיטואציה של כיבוש, תוך שהיא משיתה כללים שונים על אוכלוסיות שונות- המתנחלים מזה והפלשתינאים מזה, תוך שהיא מגבילה, מקשה וממררת את חייה של אוכלוסיה שלמה הנתונה לשליטתה- יחידים כקולקטיב – היא הופכת למנגנון כוחני וגזעני, אלים וברוטאלי, בתיאוריה ובמעשה.

כח השליטה והכיבוש מטיל חיתתו גם בבתי הסוהר בהם כלואים עצירים ביטחוניים, ובבתי המעצר בהם כלואים עצורים מנהליים, אלה "הסמויים מן העין", רבים מהם לתקופה של חודשים ארוכים בלי לראות עו"ד, ובלי להבין על מה ולמה נעצרו.

דוגמא אבסורדית לשילוב המתעמר בין הוויית המעצרים המנהליים לבין נוקשותה וחלמאותה של הבירוקרטיה הכרוכה בהם, משמש סיפור מעצרו של עדנאן עבדאללה שנעצר מעצר מנהלי והושם בכלא "קציעות". בתקופת מעצרו, נשברו משקפי הראיה שלו והוא נצרך למשקפיים חדשים. המספרת מעידה שהיא דאגה לרכוש לעציר משקפיים חלופיים, אך נוהלים פתלתלים וקפקאיים, גרמו לכך, שהמשקפיים נמסרו לו בפועל, רק לאחר חודשים רבים.

כאמור, ביורוקרטיה במהותה, היא לעתים קרובות סבך לא פשוט להתנהל בו, אך כיוון שגם המעצר וגם הנהלים והעיכובים הם חלק מאורח חיים שגרתי תחת כיבוש, משמש סיפור זה, דוגמא אחת מני רבות, למסכת חייהם הבלתי אפשרית של הפלשתינאים תחת שליטתה המתעמרת של ישראל. סבך הביורוקרטיה המשפילה ומדכאת לא פוסחת גם על מקרים רפואיים דחופים שנזקקים לטיפול בישראל, ולרבים מהם, הדחיות והעיכובים הם בבחינת, נדונות לנכות תמידית וגם לגזר דין מוות.

דוגמאות אבסורדיות רבות מוצאות ביטוי גם בנהלים המחמירים והמשפילים הכרוכים בביקורי בני משפחה אצל עצורים ואסירים. חמורה מהן, ההתנכלות למשפחות של "מבוקשים" המואשמים תדיר ב"חברות בהתאחדות בלתי מותרת" לפי סעיפים ותקנות ל"שעת חירום" ול"שעת שעה"- הנמשכות זה חמישה עשורים.

לבתי מבוקשים רבים, פולשים כוחות הביטחון, בכל שעות היום והלילה, והקנסות הכבדים המוטלים על בני המשפחה כדי לשחרר את בניהן העצורים, הופכים משימה זאת קשה עד בלתי אפשרית. רבים מהמעצרים "עד סוף ההליכים" נמשכים חודשים ושנים, שלא לדבר על התנאים המשפילים והלא אנושיים של תנאי המעצרים, ועל החקירות ומגוון העינויים המתלווים להן.

מול הברוטאליות ביחס למבוקשים, לעצורים ולאסירים הפלשתינאים ולעונשים החמורים לשנות מאסר ארוכות המוטלות על רבים מהם, מובא הסיפור על ינאי לזלה , חייל ישראלי, שהוא ושלושה מחבריו לשירות "נסעו ברחובות חברון והעלו אל הג'יפ שני עוברי אורח, לקחו אותם למקום מבודד ושם בעטו בהם והכו אותם באלה ובקתות רובים ופצעו אותם קשה וגם שדדו אותם. אחר כך העלו אל הג'יפ איש אחר והשליכוהו בשעת נסיעה. האיש נחבל בנפילתו והתרחק מן המקום בצליעה. לבסוף העלו הארבעה אל רכבם נער בן שבע-עשרה. הנער, עמרן אבו חמדיה שמו, הוכה בתוך הג'יפ ואחר כך הצטווה לקום ולקפוץ החוצה. הוא נעמד בחלק האחורי של הג'יפ אבל סירב לקפוץ ונאחז ברצועות הגג של הג'יפ.

תוקפיו שחררו בכוח את כפות ידיו הלופתות את הרצועות, והוא נפל מן הג'יפ הנוסע במהירות של שבעים-שמונים קמ"ש- ונהרג" ( עמ' 126).

יותר מחמש שנים ארך המשפט, ולבסוף נגזרו על לאזלה שש וחצי שנות מאסר, שאחרי ערעור המדינה, נוספו להן שנתיים נוספות- שמונה וחצי שנות מאסר לחייל ישראלי שהתעלל ורצח. מקרה זה, שהוא דוגמא אחת מני לא מעטות, והמכונה על ידי מנגנוני צה"ל ומנגנוני השלטון, "חריג", "עשב שוטה", "מנוגד לערכי צה"ל", ממחיש את הבנאליות של הרוע, לא בהכרח ולא תמיד רוע מובנה כחלק מהשקפה לאומנית, אלא רוע המתלווה לפרץ אלימות כחלק שגור בזירה מאיימת, אלימה ומדממת.

פרץ האלימות האכזרי הזה, כמו רבים מדומיו, הוא תוצר של האטימות והאדישות, והשחיקה, ושטיפת המוח הלאומנית של הימין הקיצוני, כולל של כמה ממובילי המדיניות, והוא תוצר של האימה מ"האחר" – האויב, שגם כשהוא לידך, הוא חסר שם וחסר פנים ומופקע מצלם אנוש שבו, ודמו מותר, והלחיצה הממשית על ההדק, מתבצעת כאילו הייתה לחיצה וירטואלית על דמות וירטואלית במציאות וירטואלית.

הבנאליות האלימה היא תוצר חמישה עשורים של כיבוש בנאלי!

במגוון פעולותיה לסייע לפלשתינאים שהיא מכירה, לפתור בעיות ביורוקרטיות בתחומי חיים שונים, כולל עבודה ובעיות רפואיות, בביקוריה אצל עצירים, ובמכלול מפגשיה ביהודה ושומרון וברצועת עזה, היא מסייעת גם להסיע , מדי פעם, משפחות, ילדים או נערה זו או אחרת, לבקר בטיילת בתל אביב, בגן החיות ובעיר העתיקה בירושלים. מטעימה אותם, ולו לפסק זמן זעיר, טעמו של חופש, טעמה של חירות אנושית, טעמו של מרחב פתוח.

המצב ברצועת עזה חמור ומזעזע, לאין ערוך, מזה שביהודה ובשומרון. העוני, הצפיפות, הסחי, ההרס והחורבן שהותירו מבצעיה של ישראל, המראות זועקים את העליבות ואת הסבל הבל יתואר, שהוא מנת חלקם של המתגוררים במחנות הפליטים.

אך גם מתוך הכלא של האנשים המובסים האלה, היא פוגשת קולות אנושיים חמים, מחפשי מנוחה ותאבי חיים, והיא שומעת מסרים של שלום.

אילנה המרמן מצטטת דברים מספרו האוטוביוגרפי של אימרה קורטס, ללא גורל– על רגעי השמחה המתגנבים להם בין הייסורים הגדולים, במחנות הריכוז, בתקופת השואה, והיא מוסיפה "לא, רצועת עזה אינה מחנה השמדה.

אי אפשר וגם לא צריך לומר זאת, אבל זה שנים רבות מאוד, ובמידה גדלה והולכת, היא מחנה ריכוז ענקי- זאת אפשר וגם צריך לומר. חבל ארץ חנוק, סגור ונצור מכל עבריו והרוס ממלחמות. מקום שהחורבן והמוות שוכנים בו דרך קבע……(עמ' 234).

מבט שאינו רואה בני אדם שם הוא מבט נכה, תחילה סקרנות, אחר כך קהה ואחר כך מוכה עיוורון, אם עיוורון של אידאולוגיה ואם עיוורון של פחד ואין אונים( עמ' 235).

עזה היא כלא אחד גדול של כמעט שני מיליון בני אדם- אסירים, והסוהר- השלטון הישראלי – מחזיק את המפתחות למים, לחשמל, לדיג, ליבוא מצרכים , לים, ליבשה ולאוויר.

ביוני 1991, פונה אילנה המרמן אל אבו אשרף, כינוי , אחד מרבים לנציגי השלטון הישראלי בשטחי הכיבוש, במכתב נוקב ומזעזע בתוכנו ובישרותו.

היא מטיחה בפניו עובדות על ההתעללויות האכזריות שהוא ושכמותו מתעללים יום יום ושעה שעה במשפחה של מבוקש- על אב משפחה בן 56 שנלקח על ידי אבו אשרף, כשעיניו מכוסות וידיו כפותות, מביתו למחסום ארז, הפקיד עליו חייל להשגחה, והורה לשחררו בארבע לפנות בוקר שילך רגלית חזרה לח'אן יונס, מרחק קילומטרים רבים.

על בן אחר של המשפחה שאינו "מבוקש", שעינו נעקרה מפגיעת כדור באינתיפאדה והוא נלקח למעצר מינהלי בגין הסתה. על בן אחר שנלקח לשישה חודשי מעצר בכלא "קציעות", ועל שני אחים נוספים שנלקחו אף הם למעצרים בלי להיחקר ובלי שהואשמו בדבר.

הכותבת מפרטת את שמותיהם של עצורים ושל מוכים, של חבולים ומעונים- גם "לסמויים מן העין" כמו גם וגם לנגלים לפניה- יש פנים ויש שם.

מבצע "צוק איתן" חולל הרס נורא והרג של יותר מ 2200 פלשתינאים ובהם מאות ילדים. המספרת מציינת את שמותיהם של הרוגים בני אותה משפחה, היכן ומתי נהרגו בהפצצות. מאחורי הניכור והדה-הומניזציה של סך ההרוגים והפצועים, יש שמות פרטיים של מבוגרים וצעירים, של אבות ואימהות, של נערים נערות וילדים, של סבים וסבתות- של בני אדם!!

הכותבת מצטטת מדבריו של הנרי תורו בספרו אי ציות אזרחי "אם העוול הוא חלק מהחיכוך ההכרחי של מכונת הממשל, הניחו לזה, הניחו: אולי הוא יישחק וייעלם עם הזמן…אבל אם זה טיבו של העוול, שהוא דורש מכם לגרום עוול לאחר, כי אז, אני אומר, הפרו את החוק. עשו את חייכם לחיכוך נגדי שיעצור את המכונה" ( עמ' 298).

חשיבות ספרה של אילנה המרמן אינה בכחו "החדשותי", וזו גם לא מטרתו. מוראות הכיבוש ידועות לרובנו, ובעיתון הארץ" קיים הטור הקבוע של העיתונאי גדעון לוי וגם המדור שלו (ושל הצלם אלכס ליבק), "אזור הדמדומים", בהם הוא מדווח , סוקר ומתריע על המתרחש בשטחים הכבושים. ישנם גם פעילי "תעאיוש", ארגון "בצלם", נשות "מחסום Watch " 'אנשים וארגונים נוספים שפעילים ומתריעים.

הציבור הרחב ניזון על כך מהעיתונות ומהטלוויזיה, מהרשתות החברתיות ומן השמועות, וככלות הכל- ארץ קטנה אנחנו, והחיילים המשרתים בשטחים באים מתוכנו, והמידע ברובו גלוי לכל, בארץ ובעולם.

הבעיה אינה של ידע, אלא של מודעות ושל תודעה, ושל המתבקש מהן – מעטים מאוד ביקרו בכפרים הפלשתינאים שמעבר לקו הירוק, לעומת רבים שביקרו גם ביקרו בהתנחלויות המתרבות ומתרחבות, המשגשגות ופורחות. בודדים מאוד ביקרו במחנות הפליטים בעזה.

אנו שומעים על המתרחש ב"שטחים" מהעיתונות ומכלל השיח התקשורתי, חדשות שבחלקן מצונזרות, ערוכות, מסולפות, מגמתיות וסלקטיביות. אנו שומעים על המחבלים והטרוריסטים, המפגעים והסכינאים. אנו עדים מקרוב לפיגועים הרבים שנעשו בערינו, אנו רואים מרחוק את הפועלים הבונים את בתינו ומנקים את אשפתנו. חושדים בהם, יראים מהם.

הכיבוש נמשך זה חמישה עשורים, אך לפלשתינאים הכבושים אין בעינינו שמות ופנים, ואנוש שנברא בצלם. הם "אויב" המאיים לכלותנו, חי ב"שטחים", מעבר לדלת ולחלון שלנו, אך במובנים מהותיים רבים, רחוק מאיתנו מרחק שנות חושך.

מעטים פגשו פלשתינאים כבני אדם – בכפריהם, בבתיהם, במשפחותיהם, בשגרת חייהם הכבושה והמיוסרת, וברגעי שמחותיהם האנושיות והמשפחתיות.

כחו של הספר הזה הוא בעצם היותו עדות ותעודה. אשה ישראלית שהייתה במחוזות האלה פעמים רבות לאורך שנים, נפגשה, שמעה , שוחחה, התארחה ואירחה, סייעה כמיטב יכולתה למצוקתם של פרטים, יצרה איתם קשרים אנושיים והכירה אותם בשמותיהם, בפניהם, בשגרת חייהם, כהכר אדם את זולתו, האנושי כמוהו.

חשיבותו של הספר הזה הוא בטלטלה שהוא מעביר את הקורא, לא רק מקריאת העדויות המזעזעות, אלא בדוגמא שלא ביקשה להיות כזו וגם חפה מכל יומרה- אך היא כזו- בדין ובזכות- של אשה ישראלית שהיה לה אומץ הלב המוסרי, ההומאני והערכי להשמיע קול ולעשות מעשה. לא להסתפק בדיווחי החדשות והפרשנויות, והשמועות והשיח הרשתי, אלא הלכה למקומותיהם של האנשים, נתנה להם שם ופנים וקול, ותיארה מעדות של גוף ראשון וממקורות ממוסמכים, את שגרת חייהם הנוראה בצל הכיבוש הדורסני שלנו.

עיקר כחו של הספר הוא בשיעור האנושי, הערכי והמוסרי שהוא מלמד את כולנו- על משמעותה של חירות, כשזו מצויה לאדם וכשזו נגזלת ממנו בכח, בשרירות ובאלימות.

בשתיקה נוכח כיבוש ונטילת חירות של הזולת, גוזל השותק גם את חירותו הפנימית שלו, אם אמנם קיימת בו תודעת חירות, שכן, כפי שכותב יצחק קליין בספרו חירות דיאלקטית 3 "החירות אינה אידיאה נצחית ולא עובדה טבעית. על מנת שתהיה ועל מנת שיהיה לה מובן, עליה קודם כל להתממש. הואיל והחירות אינה מקבלת משמעות אלא על ידי מימושה, לא ניתן לתפוס מהי אלא לאחר מימושה וביחס אליו. הבנת החירות תלויה אפוא בחוויה שחווה האדם המממש חירות" (עמ' 21) .

השיעור הזה מלמד כל אחד מאיתנו, את המשפט של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", רוצה לומר- לזולתך. המשפט הזה, מתמצת את ההומאניות במשמעותה החשובה ביותר. לפני שנראה את הפלשתינאי כחבר, שמא נשתדל לראותו כזולת- כאדם שנברא בצלם. שמא ננסה להכירו מקרוב. שמא ננסה להבין את המצוקה הנוראה שבה הוא חי יום יום ושעה שעה, תחת הכיבוש הנוטל את חירותו ומתעמר בזכויותיו האנושיות והאזרחיות, ומתוך ההבנה, נפעל כמיטב יכולתנו לזרז את סיום הכיבוש.

לשם כך, עלינו לפנות לחירות הפנימית שלנו כבני אדם – החירות למרוד, להשמיע קול, לפרוץ גבולות של דיעות קדומות ושל סטיגמות, ושל פחדים, החירות הערכית והמצפונית וההומאנית, לומר "לא" לכיבוש, לומר "כן" לשלום.

מצפוננו האנושי, היהודי והישראלי- מחייב זאת.

יותר מכל, למעננו!!

 

1.אילנה המרמן- אשה לבדה, אחוזת בית, הוצאה לאור,ישראל, 2016. 

2. אלבר קאמי, האדם המורד, תר' צבי ארד, עם עובד, ישראל, 1983.

3. יצחק קליין, חירות דיאלקטית, מחשבות על מעבר לדיאלקטיקה של הגל, רסלינג, 1992.