חוק הלאום על גרסאותיו השונות, ביוזמתם של חה"כ, יריב לוין, זאב אלקין ואיילת שקד- ביחד ולחוד (הנוסח "המרוכך", מטעם ראש הממשלה, טרם הוגש) מכפיף את הלאומיות לרוח הלאומנות, סותר את רוח הכרזת המדינה ומגילת העצמאות, ובניגוד לכל שיקול רציונאלי – מעלה סוגיות עמומות רבות הנוגעות למכלול ההוויה הלאומית הקיומית שלנו בארץ ופותח אותן לדיון בעל שאלות נוקבות, שלא לומר, מחרחר ריב ומדון.
מדינה כובשת ומתנחלת, מאז מלחמת 1967,שטרם קבעה את גבולותיה הריבוניים, בכל הנוגע לשטחים "הכבושים"/ "המשוחררים"/ "המוחזרים" (ראה עניין הגבולות בספר של שאול אריאלי, כל גבולות ישראל, ידיעות ספרים, 2018), שלא הוכרו בהסכם שלום כלשהו, וגם לא על ידי אומות העולם, מגישה הצעות חוק שנוגעות לגורלם, לא רק של אזרחיה הערבים החיים בתוכה, אלא גם לגורלם בהווה ולעתיד של הפלשתינאים, שאזרחותם, חירותם וזכויות האדם שלהם מופרות ברצף, מזה חמישה עשורים.
מדינה שטרם ייסדה חוקה כוללת במארג שלם ומקיף, המסדיר את מכלול הסוגיות הנוגעות ליחסי דת ומדינה, יחסי אזרח ומדינה, ולמכלול זכויות האדם והאזרח של כלל אזרחי ישראל, כולל המיעוטים החיים בתוכנו כקולקטיב בעל זהות לאומית, דתית ותרבותית, מקדימה להגיש הצעת חוק שמדירה מיעוטים אלה כקולקטיב לאומי, ממחויבות המדינה כלפיהם, בכל הנוגע לערכי הדמוקרטיה והשוויון בפני החוק.
ההסבר הנילווה להצעות החוק הקיצוניות בניסוחן מציין את הרקע ההיסטורי והמדיני ומסביר את מטרת הצעת החוק – "תכנית באזל" שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון, שלפיה מטרת הציונות היא "להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל..", "הצהרת בלפור " מנובמבר 1917, החלטת האו"ם, כ"ט בנובמבר 1947, הכרזת המדינה ו"מגילת העצמאות", מאי 1948, ו"אמנת כנרת" משנת 2001.
ובכן, בהינתן כל ההכרות הרשמיות האלה, מדוע נזעקו חברי הכנסת הנכבדים וגם ראש הממשלה, להגיש את הצעת "חוק הלאום" דווקא בימים מסוכסכים ומדממים אלה, בהמשך לכל השנים הארוכות, המסוכסכות והמדממות של הסכסוך?
הנימוק של מציעי החוק- "נחיצותו של חוק-יסוד: ישראל – זהות המדינה, כמדינת הלאום של העם היהודי – מקבלת משנה תוקף, במיוחד בזמנים בהם יש המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארצו, ואת ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק-יסוד, יאפשר להגיע בעתיד להסכמה רחבה בכינונה של חוקה שלמה ומקיפה.".
לא ברור מי ביקש לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי. וכלום, אלה שביקשו "ומבקשים", יחזרו בהם, בגלל החוק החדש?
או שמא – וזו עיקר ההסתבכות שעלולות לנבוע מהצעות "חוק הלאום" המיותרות, והלא חכמות – הצעות אלה בעיצומם של האירועים המדממים ומלהיטי הרוחות – ינערו את כל "המבקשים" , לפתוח מחדש גם את מגילת העצמאות ולהציף סוגיות נוקבות רבות לדיון ולהשגות.
ואשר ל"חוק יסוד שיאפשר כינונה של חוקה שלמה ומקיפה"- הדעת נותנת, שיש לטוות חוקה שלמה ומקיפה, ולא להקדים חוק הדרה של מיעוט לאומי לחוקה של מדינה, שאותו מיעוט לאומי אמור להיות שותף בחקיקתה. משתמע מכאן, שצריך קודם לסיים את הכיבוש ולהגיע להסכמה, באשר לגבולות הריבונות של המדינה, בכל הנוגע לשטחים שמעבר לקו הירוק, כדי שיחליט המחוקק מי הם אזרחיו, והאזרחים- בהנחה שאיננו רואים בהם אוסף בני אדם שאינם שייכים לריבונות כלשהי – ידעו מהי ריבונותם ולאיזו מדינה הם שייכים.
בספרו- מדינת היהודים (1986 )חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל ראה בחזונות המדיני את מדינת היהודים שתקום , מדינה חופשית וסובלנית לכל אזרחיה- כל אדם יהיה חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו, ואם יקרה שיישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושיוויון זכויות חוקי" (עמ' 63)- תפיסה זו תמצא ביטוי מורחב ברומן האוטופי שלו- אלטנוילנד (1902).
גם זאב ז'בוטינסקי, מייסד תפיסת הציונות הליברלית של הימין אמר בעדותו בפני ועדת פיל (11 בפברואר 1937) " אינני סבור כי רצוי שחוקתה של מדינה כלשהי תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים מפורשות את אופייה הלאומי".
חשוב גם לציין שכאשר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, דרש להכריז על מדינת ישראל כמדינה יהודית, פנה אליו ראש הוועד היהודי אמריקאי, דאז, ותבע ממנו להימנע מעיגון נוסח זה בהכרזה, כדי לא לעורר גלי אנטישמיות שימחו על נאמנות כפולה של יהודי הפזורה, כלפי ארצות מולדתם מזה, וכלפי מדינתם היהודית, מזה. בן גוריון, הכריז והבהיר כי ישראל מייצגת את אזרחיה בלבד. ללמדך את המורכבות והבעייתיות בניסוח הזיקה- מדינה- דת- לאום- אזרחות.
מנסחי מגילת העצמאות הקפידו, שלצד עיגון הזיקה בין העם היהודי למדינת ישראל, שעל תקומתה, הוכרז, לנסח את מחויבות המדינה כלפי כל אזרחיה – "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."
אם מגילת העצמאות מדגישה לצד הכרזת כינונה והגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, את מחויבותה של ליישום הערכים של חירות, צדק ושלום, ואת מחויבותה לדמוקרטיה ולקיום שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, מבטלות הצעות חוק הלאום את ערך הדמוקרטיה והשוויון לכלל האזרחים בני היחידות הלאומיות השונות, ומכפיפות אותם לזהות הלאומית היהודית.
ביטול ערך השוויון והכפפת הדמוקרטיה סותרים את מהותו של "חוק יסוד- כבוד האדם וחירותו"( 1992), ועלול להוביל למאפיינים הולכים וגוברים של לאומנות פשיסטית, שכן, בעוד שערכי הדמוקרטיה והשוויון מקדשים את ערך האדם באשר הוא אדם, את חירותו ואת זכויות האדם והאזרח שלו, הן כפרט והן כחלק מלאום, מקדשים הלאומנות (לאומיות בעל אידאולוגיה קיצונית) כמו גם הפשיזם את ערך האדמה והסמלים הלאומיים ככאלה , על פני ערכי החיים, הפלורליזם, הדמוקרטיה, החירות והשוויון, שהופכים משניים להם, ואף מתבטלים בפניהם.
בהצעת החוק- " המדינה תפעל לאפשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו".
שפה, מורשת ותרבות, אינן בהכרח המאפיינים הבלעדיים בזהותו של אדם כפרט, שהרי על פיהם, יכול כל אדם, להגדיר את עצמו כ"אזרח העולם". אבני יסוד אלה, הם חלק מהמכנה המשותף, המגדיר אותנו – כחברה, כקולקטיב וכלאום ישראלי, קל וחומר, באשר למאפיין הזהות היהודית.
מאפיינים אלה הם גם אבני יסוד בהגדרת הזהות המשותפת הקולקטיבית והלאומית של כל אחד מהמיעוטים, ילידיה ואזרחיה של מדינת ישראל. הם גם חלים על זהותם הלאומית של הפלשתינאים הנתונים לשליטתה של ישראל, והם חלים על הזיקה שבין אזרחיה הערבים של מדינת ישראל לבין הפלשתינאים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, ובינם לבין פליטי הפזורה.
לשון הצעת החוק- "ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" ומחויבת לזכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה כמפורט בכל חוק יסוד. המדינה, בנוסח הצעת חוק הלאום המוגש, מחויבת כלפי כל אזרח כפרט, אך לא מכירה במיעוטים כקולקטיב לאומי.
אם אזרחות מוגדרת על פי זיקה לאדמה – יבקשו "המבקשים" לשוב ולהידרש לזיקה לאדמה שיש לערביי ישראל(גם כפרטים וגם כקולקטיב) לאדמות שהופקעו ומופקעות מידיהם, הם יבקשו לפתוח לדיון את הזיקה לאדמה שיש לפליטים מ-48, ולזיקה שיש לפלשתינאים בשטחים כבושי 67, לאדמות עליהם קמה ישראל , קל וחומר, קמו וקמות כל ההתנחלויות.
ומה באשר למעמדם האזרחי של ערביי מזרח-ירושלים המפולגת מתמיד? אם בחסות תעודות הזהות הכחולות, מופר ערך השוויון שלהם כמו גם "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו"- מה מצפה להם אחרי כינונו של "חוק הלאום"?
ומה באשר לאזרחותם של הפלשתינאים? הם תושבים או אזרחים, ושל מי? האם שפתם, תרבותם, מורשתם וזהותם- הם נעדרי זיקה קולקטיבית ולאומית? האם הם אוסף מקרי של פרטים, הנתון לחסדי ההכרה וההגדרות שלנו?
הצעת החוק על המשנה האידאולוגית ועל האינטרסים הפוליטיים העומדים מאחוריה, אינה יכולה להעלים זיקות אלה. הן קיימות, חיות ובועטות.
אם אזרחות מוגדרת על פי זיקת דם- אולי ראוי שנתחבר שוב לחבל הטבור, ונזכור שאנחנו – יצחק וישמעאל- בני אברהם – ודם אחד זורם בעורקינו.
חזונם של נביאי ישראל משתלב ב"מגילת העצמאות", ברוח ההוד, התקווה והחזון שפיעמו בלב כל שותפי המעמד של הכרזת המדינה, וברוח האוניברסלית של ניסוחה.
חזונם של נביאי ישראל כמצוטט בהצעות החוק המוגשות, הוא בבחינת ציטוט סלקטיבי ברוח לאומנית. הדרת הזכויות של שוויון ודמוקרטיה, מהמיעוט כקולקטיב לאומי החי בתוכנו, סותרת חזון זה.
החלק הארי של נבואת נביאי ישראל נדרש לעוולות המוסריות והחברתיות שבין אדם לחברו. כל נבואת נחמה מותנית לא רק בקיום המצוות שבין אדם למקום, אלא ובעיקר, בתיקון מוסרי של היחיד ושל העם כולו, תנאי בל יעבור לחברה צודקת, ולעם המבקש להיות אור לגויים.
אשר על כן, בטרם ניתלה באילנות הגבוהים בבחינת מליצה נבובה, ראוי שנבדוק בדיקה מדוקדקת- איזה תיקון מוסרי, חברתי וכלכלי, עשינו ואנו עושים: בחברה שלנו- בתוכנו- כיהודים, איזה תיקון עוולות אנו עושים כלפי המיעוטים החיים בתוכנו, וכלפי הפלשתינאים, שמירב זכויותיהם הלאומיות וזכויות "כבוד האדם וחירותו", בין ברוח "חוק יסוד" שלנו ובין ברוח "מגילת האומות המאוחדות", נרמסות תחת כל מאפייני הכיבוש.
ישאלו את עצמם מגישי החוק- כיצד, הכפפת השוויון והדמוקרטיה לחוק לאום, עולה בקנה אחד עם מוסר וצדק כלשהם, שלא לומר עם ערכי מגילת העצמאות, עם מגילת האומות המאוחדות, ועם הערכים הנעלים של נביאי ישראל – או שמא, מגישי החוק, הם נביאי ישראל החדשים.
בעיה לא פשוטה שמציפה העלאתו של חוק הלאום, היא חזרה לדיון המורכב והטעון בשאלה – מיהו יהודי? האם ההגדרה היא על פי דת והלכה? ואם כן, כלום הוסדרו היחסים בין דת ומדינה? מה מקומם של עולים רבים מ"חבר העמים", שאינם יהודים על פי ההלכה? מה מקומם של יהודי ארה"ב המתבוללים? מה מקומה של היהדות הרפורמית? האם פתרנו סוגיות אלה, בהגדרתנו את עצמנו כעם יהודי, לפני שאנו מדירים את זכויותיו וזהותו הלאומית של לאום אחר?
האם יקום מי שיעמיד לדיון את משנתו הכופרת והשנויה במחלוקת של ההיסטוריון והאינטלקטואל הפוסט-ציוני ( והפוסט-ציונים האחרים), פרופסור שלמה זאנד- כפי שהיא מוצאת ביטוי בכתביו הרבים, ביניהם- מתי ואיך הומצא העם היהודי- ריסלינג- 2008, מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל- כנרת, זמורה-ביתן, 2012?, מתי ואיך חדלתי להיות יהודי, כנרת, זמורה-ביתן- 2013.
אם ההגדרה היא על פי שפה ותרבות משותפים- הלא, אנו היהודים, באנו מערב רב של שפות ותרבויות (לעניין הדתי/חילוני, התייחסתי מעלה). אם ההגדרה היא פי גורל היסטורי משותף – האם לערביי ישראל, לפלשתינאים בשטחים ולפליטים הפלשתינאים בפזורה, אין במובנים רבים, גורל היסטורי משותף?
לשון החוק- "המדינה תפעל למען מתן עזרה לבני העם היהודי הנתונים בצרה ובשבי בשל יהדותם" – ישאלו "המבקשים"- ומה באשר לזכותם של ערביי ישראל להזדהות ולסייע לאחיהם הפלשתינאים המצויים תחת כיבוש, מזה חמישה עשורים?
יבקשו "המבקשים" להציף לדיון ולחקיקה מחודשת גם את שאלת ההמנון, הדגל, לוח השנה, ימי השבתון, חג העצמאות ו"יום הנכבה" וסוגיות רבות אחרות, המתבקשות ממציאות קיומם, שייכותם ואזרחותם של שני עמים – באותה מדינה – באותה כברת ארץ.
הניסוח החכם של מגילת העצמאות מיישב בין הסתירות, ככל האפשר, ומותיר בידינו, את חובת היישום של ערכי החירות, השוויון, הדמוקרטיה והצדק לכל אזרחי ישראל.
ראוי, שבמקום הצעות חקיקה לאומניות, חלמאיות ומיותרות, נפנה את משאבינו החוקתיים והמוסריים, למימושם המיטבי של ערכים אלה ברוח "מגילת העצמאות" – הלכה למעשה – לרווחתם ולטובתם של כל אזרחי ישראל, נקדים לסיים את הכיבוש המתעמר בעם אחר, ונרתום את מאמצינו לקידום השלום.