המאמר מבוסס על הרצאה שנתתי בסינמטק חיפה.
הקולנוע פועל על העור האנושי של האדם ושל המציאות
אנטואן ארטו
בסרטיו של קישלובסקי ניכר חותם ההשפעה מיצירתו הקולנועית הגדולה של אינגמר ברגמן, שהיה מורה דרך ומקור השראה לבמאים רבים. כמו ברגמן, גם קישלובסקי הוא משורר של הפרוזה הקולנועית. שניהם פייטנים של השתיקה, המדובבים באמצעות השפה הקולנועית את שנבצר מקולה של הנפש להביע באמצעות המילים. בקולנוע של שניהם יש רגישות רבה לניואנסים של שפת הגוף, מבע הפנים והעיניים כראי הנפש.
כמו ברגמן , מקדיש קישלובסקי מקום מרכזי לשחקן ולמצלמה המשמיעה את קולו ללא מילים, מלווה את שפת הדקויות של האור והצל, הטון המוסיקלי וגווני התאורה בזוויות משתנות המותאמות להלך הרוח ולפעימות העולם הפנימי של הגיבור בכל רגע נתון .
במישור האידיאי נתפסת יצירתו כממשיכת "הניאו-ריאליזם" האיטלקי ו"הגל החדש" הצרפתי.
ברבים מסרטיו מעמת קישלובסקי את גיבוריו עם צמתים גורליים ומצבי קיום קיצוניים של כאוס ואבסורד, הדורשים מהם החלטות ונקיטת עמדה בסוגיות קיומיות, ערכיות ומוסריות של הומניות, חירות, הכרעה ואחריות, ברוח הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סארטר וקאמי.
מתוך הבנת מורכבות הקיום האנושי ונפש האדם, נמנע קישלובסקי מלנקוט עמדה שיפוטית כלפי גיבוריו, ונוטה להם חמלה וחסד.
בהבדל מברגמן, קישלובסקי אינו משוטט בפרוזדורים שבין המודע לתת-מודע, ואינו מתמקד בהבנת מניעיה הפסיכואנאליטיים של הנפש. עם זאת, המצבים הקיומיים שהוא מזמן לגיבוריו, ודרכי ההתמודדות שלהם עם מצבים אלה, ממילא משליכות על ריבוי הפנים של הנפש האנושית, המוארת גם על ציר העלילה וגם במגוון אמצעיה של האמנות הקולנועית.
רקע פילמוגרפי
תחילת עשייתו הקולנועית של קישלובסקי בסדרת סרטים דוקומנטריים חתרניים ( 1969- מן העיר לודג', הייתי חייל, אהבה ראשונה, מבעד לעיניו של שומר לילה), שניתן למנותם על הז'אנר של קולנוע מגויס, הממקד את עין המצלמה על חיי הפרט במעמד הפועלים המנוצל, כמו גם על מכלול סוגיות חברתיות בפולין הקומוניסטית תחת המשטר הצבאי.
בסרטיו המלאים הראשונים (1979- – 1985 חובב קולנוע, כחו של מקרה, לשכב עם זר) הוא בוחן,בין היתר, את יכולתה של האמנות לחולל שינויים, את כח הבחירה וההכרעה של היחיד נוכח יד המקרה ו"הגורל העיוור", ומלווה סוגיות חברתיות על רקע פעילותה של "תנועת "סולידריות".
בשנים 1987- 1988- ביים קישלובסקי את סדרת הטלוויזיה ( שעובדה לקולנוע) "דאקלוג", המבוססת על עשרת הדיברות. כל הסדרה מתרחשת בבית דירות בשכונת פועלים בווארשה.
בשנת 1991- עבר לצרפת וביים את הסרט "חייה הכפולים של וורוניק".
בשנת 1993 החל בביום טרילוגיה המבוססת על צבעי הדגל הצרפתי והערכים שהם מייצגים: 1993- כחול- חירות: 1994- לבן – שוויון : אדום – אחווה.
קישלובסקי האמין שאמנות התיאטרון מיטיבה מאמנות הקולנוע, להעמיק בביטוי מורכבותה של הנפש האנושית, והכריז בפסטיבל "קאן" (1994) על פרישה מבימוי קולנוע, לטובת בימוי תיאטרון.
למרות הכרזה זו, תכנן לביים טרילוגיה קולנועית חדשה, אך לא הספיק ונפטר מהתקף לב , בגיל 54.
כחול- – 1993- צבעי הדגל הצרפתי- חרות, שיוויון, אחווה.
קישלובסקי שנולד וחי בפולין תחת משטר קומוניסטי, וכאמור, עבר להתגורר בצרפת בשנת 1991, ביקש לבחון את ערכי הדמוקרטיה והליברליזם המוצאים ביטוי בצבעי הדגל הצרפתי המבוססים על צבע המלוכה- לבן, וצבעי תנועת המהפכה הצרפתית : כחול ואדום. הוא ביקש לבחון ולהאיר ערכים אלה לא בהקשרים פוליטיים, אלא במצבים קיומיים מורכבים וגורליים בחייו של היחיד.
תסריטאי– כז'ישטוף פיסייביץ
שחקנים: ז'ולייט בינוש, בנויי ריגן, הלן וינסנט, פלורנס פרנל, עימנואל ריבה.
סינופסיס
הסרט הוא נטול עלילה במובן המקובל, שכן לא היא מרכז הסרט, אלא מסע המצלמה והאמצעים הקולנועיים האחרים המלווים את התמודדותה של אשה עם אסון כבד שפוקד אותה, כשבנסיעה משפחתית, נהרגים בעלה ובתה, בתאונת דרכים, ממנה היא הניצולה היחידה.
לאחר התאונה, מגלה ז'ולי כי הייתה אשה אחרת בחייו של בעלה.
במהלך הסרט, כחלק מההתמודדות שלה עם האסון שפקד אותה, ובטרם תתחיל בפרק חייה החדש, היא נפגשת עם אהובת בעלה, עורכת דין צעירה, ושומעת שהיא הרה לו, וכי החליטה ללדת את הילד, שכן הוא פרי אהבה ממושכת. ז'ולי מעודדת אותה ללדת את הילד, ואף מעבירה לה למענו את הבית הכפרי בו התגוררה עם משפחתה, וכן את הכספים מחשבונו של בעלה המנוח.
ציר הנראטיב מוביל שתי אפשרויות התמודדות הנארגות זו בזו לאורך הסרט: הדחקה, דיכאון, תחושות כעס ונבגדות, ניסיונות התאבדות
בצד ולעומת – השלמה, חמלה וחסד, בחירה בהמשך החיים, ביצירה ובאהבה.
דמויות ראשיות
ז'ולי- גיבורת הסרט.
פטריס- בעלה של ז'ולי. מלחין מפורסם. נהרג כשהיה באמצע הלחנת סימפוניה שהוזמנה לכבוד הטכס "לאיחוד אירופה".
אנה- הבת שנהרגה גם היא בתאונה.
אוליביה- שותפו להלחנה של בעלה, ומי שיהיה לאהובה בהמשך החיים.
האשה האחרת, אהובתו בסתר של פטריס- שעל קיומה תדע ז'ולי רק לאחר התאונה.
לוסיל- עובדת כחשפנית וכנערת ליווי. שכנה וידידה של ז'ולי בבניין המגורים החדש, אליו תעבור לגור, לאחר התאונה.
דמויות משנה: אנטואן- נער, עד לתאונה, אמה של ז'ולי- חולת אלצהיימר. מאושפזת בבית חולים סיעודי.
דמות רקע – החלילן, דמות אניגמטית של גבר צעיר היושב בקרן רחוב ומנגן בחליל. הוא מלווה את הסרט בקטעים מהסימפוניה שהלחין פטריס, ומייצג מעין קול מלווה מהמקהלה של הטרגדיה היוונית.
סצנת הפתיחה ב Long Shot – שומעים קול נסיעה של מכונית, תאורה כחולה, על הכביש. יד קטנה מושטת מהחלון. נייר צלופן כחול נזרק החוצה. המשך נסיעה. Close up על ילדה קטנה ישובה במכונית. הילדה מבקשת לעצור לשירותים בצד הדרך. המכונית עוצרת. הילדה יורדת לשדה בצד הכביש. המצלמה מצלמת את גבו של הנהג. רואים שמן נוזל מהמכונית. שומעים את קולה של האם קוראת לילדה לשוב. הילדה נכנסת למכונית. המשך נסיעה. צילום תקריב על יד של דמות העומדת בשולי הכביש, המצלמה מתקרבת לדמות של נער. שומעים קול רועש של התנגשות. המכונית מתנגשת בעץ. צילום תקריב על הנער שרץ לזירת התאונה.
הפעלת מסך כחול.
צילום התקריב הראשון על פניה של ז'ולי המאושפזת פצועה בבית החולים. הרופא מודיע לה שבעלה ובתה נהרגו.
ז'ולי מחפשת ארון תרופות באחד מחדרי בית החולים, מנסה להתאבד בבליעת כדורים. נסוגה. המצלמה רוחשת הרבה כבוד לרגע. תאורה מלנכולית. צילום קלאוסטרופובי של הרגע הנורא שסגר על חייה.
ז'ולי צופה בטכס ההלוויה, מעל מסך הטלוויזיה. שומעת את ההספדים הנישאים על בעלה. המצלמה מתמקדת באשה ישובה על כסא גלגלים. מאוחר יותר נבין שזו אמה של ז'ולי. בתום ההלוויה- שתיקת מסך- פריים שחור.
את שתיקת המסך המכבדת את הרגע הנורא בחייה, פורצת עיתונאית הבאה לבית החולים לראיין אותה, על השמועות כי היא המלחינה של יצירות בעלה.
ברגל גסה, נפרצים הגבולות שבין האסון הפרטי והאינטימי לבין מרחב הרכילות הציבורית.
השפה האמנותית הקולנועית
מקום המצלמה והשחקן– קישלובסקי העדיף, כאמור, בימוי תיאטרון, והדגשת מקומו המרכזי של השחקן ,אמנם ניכרת בסרט.
ז'ולייט בינוש ממלאת את המסך בנוכחות מהפנטת, והמצלמה חודרת את קרביה מבעד לכל תו פנים ומבע עיניים. המצלמה מלווה אותה בכל צעד, ועם זאת יודעת מתי נכון להתרחק, "לסגור מסך", כמו לסגור דלת, ולכבד את רגעיה האינטימיים והקשים מנשוא.
לאורך כל הסרט פניה חתומות. הכאב מאופק ועצור. ז'ולי אינה נותנת לו ביטוי, לא במילים ולא בבכי. משחק הקירבה והריחוק המדוד, המוקפד כל כך והרגיש להדהים, הוא המעצב את הדראמה האנושית , נזהר מאוד מלהפוך אותה למלודרמה, והמפריד ביניהן, דק כחוט השערה.
מלאכת בימוי זו היא המאפשרת את תחושת האינטימיות, ההזדהות, החמלה והכבוד האנושי שהצופה חש כלפי ז'ולי.
מבע פנים ועיניים– המשפט "העיניים הן ראי הנפש" נוכח ומומחש בסרט זה מכל היבט ובכל משמעות. מנעד רגשות רחב נצוד בעיניה ובעין המצלמה, וצילומי התקריב על מבע הפנים והעיניים מלווים את הגיבורה בסגמנטים רבים, להלן מבחר מהם:
- ברגע שהרופא מודיע לה שבעלה ובתה נהרגו בתאונה.
- כשהיא מנסה להתאבד באמצעות בליעת גלולות.
- כאשר היא צופה ממיטתה בבית החולים, בטקס ההלוויה המשודר בטלוויזיה.
- ברגע שהיא גורסת בשיניה את הסוכריה הכחולה של הבת המתה.
- כשהיא מזמינה את אוליביה להתעלס עימה בבית שנתרוקן ממשפחתה.
- בסצנה שהיא מביטה בריכוז רב בנברשת הכחולה התלויה בחדר הכחול של הבת, בטרם תעזוב את הבית לדירת מגורים אחרת.
- בשוט הסיום. היא מסיימת לחבר את הסימפוניה, מתקשרת לאוליביה. מונטאז' של כל הדמויות בסרט. היא בוכה, עיניה ממלאות את הפריים. שתיקת מסך. סוף.
המצלמה נעה בין צילומי חוץ לפנים, אך מרבית ועיקר הצילומים ממוקדים בחללים סגורים, בבואה לקלאוסטרופוביית ליגון בו לכודה נפשה של ז'ולי. צילומי החוץ מינימליסטיים: בית קפה, פינת רחוב. אין ססגוניות ואין תחושת מרחב. זווית הצילום- גודל התמונה, צילום דמות ברקע, לעומת צילום דמות בחזית, צבע ותאורה- כל אלה קובעים את נקודת-המבט, את הפרספקטיבה ואת הפרופורציות של תפיסת האירועים.
הסרט אקספרסיוניסטי מובהק, מרבה בצילומי תקריב על שפת הגוף ומגוון הניואנסים והדקויות של מבע הפנים והעיניים. גם לצבע ולתאורה המלנכולית, כמו למוסיקה, תפקיד משמעותי מאוד בעיצוב אווירה ובמבע הדראמה המאופקת כלפי חוץ, אך סוערת מאוד בנפש הגיבורה, פנימה. קישלובסקי שואל מהמוסיקה את הסינקופות– חותך סגמנטים רבים במסך שחור- תוך הטעמה מכוונת לשתיקה במקביל לרגעי השיתוק הנפשי של ז'ולי.
גם מבנה הסרט לקוח ממבנים מוסיקליים– המסגרת הכללית של הסרט מקבילה למבנה הסיום בסימפוניה "לאיחוד אירופה" הבנויה כקונטרפונקט ( מירקם מוסיקלי הנוצר משילוב של שתי מנגינות עצמאיות שהולחנו בנפרד) והסיום הוא מונטאז' המשלב את שוט הפתיחה עם סגמנטים אחרים ממהלך הסרט, מצרף דמויות ומוטיבים, תאורה, צבע ואביזר מטפורי- ומאחד את כולם בקישורים אסוציאטיביים מהסצנות השונות- לכדי אחדות רעיונית ואמנותית.
המבנה הפנימי בדומה לסונאטה ובדומה לטרגדיה:
פתיחה- האקספוזיציה של הסיטואציה הטראגית- התאונה והאובדן.
הסיבוך- גילוי קיומה של האשה האחרת – התמודדות ותגובה.
התרה – בסימן של השלמה, פיוס ובחירה בחיים.
שתיקות מסך –Frame שחור- סינקופה במוסיקה
אמצעי נוסף ששואל קישלובסקי מהמוסיקה הוא המקבילה לסינקופה, כאשר הוא מטעים באמצעות מסך שחור- השתקת מסך , רגעים בלתי מוטעמים ובלתי נראים, לכאורה, של שיתוק נפשי האוחז בז'ולי – רגעים של כאב בלתי ניתן להכלה. החיתוך והאפלת המסך נועדים גם לכבד את יגונה העמוק ברגעים פרטיים מאוד, שבהם היא מתכנסת אל תוך שברה האישי. חיתוך הסגמנטים גם מבטא את החדות בה נחתכו חייה של ז'ולי, את המעבר החד שבין חיים למוות, ובין ייאוש לתקווה.
הוא מאפשר לה את פסקי הזמן- הפאוזות- לנשום, לחשוב, לשאוב מתוכה כח לבאות ולהמשך.
מבחר הדגמות לסינקופות כאלה:
- ז'ולי משתחררת מבית החולים והולכת לביתה הריק. נכנסת לחדר הכחול של בתה המתה. מתבוננת בנברשת הכחולה. תולשת חופן זכוכיות כחולות. המצלמה מתמקדת בכאב הנסוך על פניה. שתיקת מסך.
- אחרי התעלסות עם אוליביה בבית הריק, ז'ולי צועדת לעבר המסך, תוך הליכה מהירה, מחככת את ידיה בקיר מחוספס, עד זוב דם. הולכת לחפש דירה אחרת למגורים. נכנסת לביתה החדש- בית לא בית. שתיקת מסך.
- ז'ולי נפגשת עם אנטואן. הנער מנסה לספר לה פרטים שראה בתאונה, ומבקש להחזיר לה את שרשרת הצלב שמצא במכונית. היא ממאנת בתוקף לשמוע על התאונה, ומוותרת על שרשרת הצלב. בסוף הסצנה. שתיקת מסך.
- לוסיל החשפנית (שאינה יודעת דבר על אסונה של שכנתה) מבקרת בביתה של ז'ולי. היא מתבוננת בנברשת הכחולה "אני לא הייתי מחזיקה מעמד להיות לבד אפילו לילה אחד, לך יקרה משהו טוב. אותך אף אחד לא יעזוב. אף אחד לא יבגוד בך" היא אומרת לז'ולי. ז'ולי מתבוננת בה בכאב גדול. האירוניה הטראגית ממלאת את הפריים השחור- שתיקת מסך.
- ז'ולי בבריכה. קבוצת ילדות בגיל בתה המתה, נכנסות בחדווה לבריכה. ז'ולי מתבוננת בהן בכאב מאופק. שתיקת מסך.
- אחרי השיחה עם המאהבת, היא הולכת לבריכה, משם לבקר את אמה בבית החולים הסיעודי, אך חוזרת בה, ולא נכנסת לבית האבות. שתיקת המסך המשמעותית ביותר. ז'ולי הכריעה בין שתי האפשרויות עימן התמודדה לאורך הסרט. ז'ולי מתקשרת לאוליביה, להמשיך יחד בחיבור היצירה…באהבה…בחיים.
תחושת הזמן בסרט בלתי מורגשת ועם זאת דחוסה מאוד. הגיבורה נמצאת כל הזמן בתנועה, אך עד להחלטתה להמשיך בחיים- היא משותקת נפשית. תחושת הזמן מתקבלת בעיקר מהקונטרסט שבין צילומי החוץ לצילומי הפנים- מהגבולות בין החיים הציבוריים לבין החיים הפרטיים. יש מעברים בין יום ללילה, אך ככלל, תחושת הזמן המימטי מטושטשת, שכן בחייה של ז'ולי, הזמן עצר מלכת, וציר הזמן הוא ציר הנפש.
מוטיבים
הצבע הכחול
" במחקרים המודרניים מופיע הצבע הכחול כצבע עדין, משכך, צונן ורגוע, משרה ניחותא, ביטחון, שלווה והרמוניה, תחושת סדר ואחריות, אך עשוי גם לדכדך קמעה. הוא צבע שקט, מאופק, עצור ושומר מרחק, כרמז על אופקים רחוקים, בנבכי העבר או העתיד, בקצות תבל או בקצות המחשבה והדמיון. הכחול נחשב לצבע של הרומנטיקאים ( הפרח הכחול) ולצבע הרוחני של השמיימי והנשגב. (שולמית קרייטלר, הפסיכולוגיה של האמנויות, ספריית פועלים, 1980, עמ' 71).
רבות מהמשמעויות האלה מוצאות ביטויים ישירים וביטויים אירוניים בסרט:
- שוט הפתיחה ושוט הסיום מוארים בכחול ומעצבים את מבע המסגרת.
בסצנת הפתיחה, שומעים קול מכונית נוסעת על הכביש המואר בכחול. יד מושטת מהחלון ומנופפת נייר צלופן מואר בכחול. המכונית עוצרת. הילדה יורדת לשדה. האם קוראת לילדה. המשך נסיעה לתוך מנהרה בשובלי אור אדום וצהוב. לילה גשום. המכונית ממשיכה בנסיעה. הכביש מואר בכחול. נשמע רעש התנגשות. המכונית מתנגשת בעץ. נער שעומד בצד הדרך רץ אל המכונית בזירת התאונה.
2. ז'ולי שוכבת חבולה בבית החולים צופה בטלוויזיה בלוויה של בעלה ובתה. בוהה בחלל החדר. נועצת מבט באיזו נקודת אופק בלתי נראית. המצלמה מתמקדת בהבעת הכאב העצור של פניה המוארים בכחול.
3. ז'ולי שבה לביתה, נכנסת לחדר הכחול של הבת. על התקרה תלויה נברשת כחולה. היא מתבוננת בנברשת בריכוז רב. החדר מואר בכחול.
משחק האור בחרוזי הנברשת הכחולים משרה אווירה פיוטית טראגית. ז'ולי תולשת חופן חרוזי זכוכית וחופנת אותם בכף ידה. הנברשת הכחולה היא האביזר היחיד שהיא תיקח עימה לביתה החדש ולפרק השני של חייה.
4. ז'ולי מרוקנת את תיק הנסיעה מהתאונה. מוצאת סוכריה כחולה, עטופה בנייר כסף. היא גורסת בכח את הסוכריה בשיניה, כאילו הייתה זכוכית פוצעת.
5. לילה בבית החדש. ז'ולי שומעת קולות קטטה מהרחוב. מישהו נמלט לתוך בניין מגוריה ומקיש בכח על הדלתות. היא עומדת מתוחה ונפחדת. המצלמה מתמקדת בפניה המוארות בכחול. ז'ולי יוצאת לפרוזדור. הרוח טורקת את הדלת והיא נלכדת מחוץ לביתה. מתיישבת על מדרגה. ממתינה. אחרי חצות, מגיעה לוסיל ששבה לביתה אחרי עבודתה במועדון החשיפה לבושה שמלה כחולה.
6. היא מבקרת את לוסיל במועדון הלילה. בטלוויזיה משדרים כתבה על בעלה. הוא מצולם עם אהובתו האחרת. אוליביה, שותפו להלחנה, מתראיין בנוגע להשלמת "הסימפוניה לאיחוד אירופה". השוט כולו מואר בכחול.
הבריכה– מטפורה בכחול – בריכת השחייה משולבת בסרט ארבע פעמים כמו במבנה של סונטה – סונאטה:
א. ז'ולי נפגשת עם עורך דינה ומסכמת איתו למכור את הבית , לסגור את חשבונות המשפחה, ולהפקיד כסף למימון הטיפול באמה בבית האבות. לעצמה היא מותירה רק את חשבונה הפרטי ואת הנברשת הכחולה מחדרה של הבת. אחרי הפגישה, הולכת לשחות בבריכה, צוללת לקרקעיתה, כאילו מטביעה בה את כל יגונה.
ב. ז'ולי נפגשת עם אנטואן, הנער שהיה עד לתאונה. הפגישה נערכת ביוזמתו, שכן הוא מבקש להשיב לה את שרשרת הצלב שמצא במכונית. את השרשרת היא קיבלה בזמנו מבעלה, כמתנת אהבה. ז'ולי מוותרת על השרשרת ומותירה אותה לנער. הולכת לבריכה וצוללת שוב. נאבקת בין דחף המוות להטביע את עצמה לבין רצון החיים. צפה ועולה מקרקעית הבריכה.
ג. ז'ולי הולכת לפגוש את האשה האחרת שהייתה בחיי בעלה ( הסצנה בבית המשפט מופיעה גם בסרט לבן). עוקבת אחריה. הן משוחחות. האשה מספרת לה שהיא הרה לפטריס, וכי בכוונתה ללדת את הילד, שאמנם לא היה מתוכנן אך הוא פרי אהבה. ז'ולי מבחינה שעל צוארה שרשרת צלב דומה לזו שהעניק לה בעלה. ז'ולי מאופקת מאוד.
אחרי הפגישה הטעונה מאוד רגשית, הולכת שוב לבריכה. צילום תקריב על הצלילה שלה לקרקעית. הצופה בטוח שהפעם תתאבד.
אלא שהיא נוסקת שוב מהקרקעית. חוזרת לחיים.
הבריכה הכחולה היא מטפורה לתהום הכאב, הזיכרון, הייאוש, חוסר האונים, אך גם זירת ההכרעה להמשיך בחיים, לאהוב וליצור.
יד המקרה או הגורל העיוור הפכו את הכביש שצולם בכחול למלכודת מוות.
ז'ולי, האדם, האשה, הרעיה, האם השכולה, צוללת לבריכה הכחולה של הייאוש והאובדן, אך עולה כל פעם מחדש, בוחרת להמשיך בחיים, באהבה וביצירה. ז'ולי בוחרת להצמיח מהאובדן הנורא משמעות וחיים חדשים.
מוטיב נוסף- שרשרת הצלב שקיבלה מתנה מבעלה, נמצאת על ידי הנער שהיה עד לתאונה. הוא יוצר איתה קשר ומבקש להחזיר לה אותה, אך היא מוותרת עליה, ומותירה לו אותה. בהמשך, כאמור, היא מגלה שלאהובת בעלה יש את אותה שרשרת. כך מתקשרים האהבה- הבגידה והזיכרון.
הצלב מסמל את האמונה הנוצרית בנס ובחסד. סירובה לקחת את השרשרת למזכרת, הוא ביטוי לרצונה לפתוח בחיים חדשים, אך גם ביטוי לכפירה באמונה ובנסים. לעומת זאת, היא תטה חסד לאהובת בעלה ולתינוק שייוולד לה מאהבה זו.
השתקפויות:
סרט בתוך סרט, מסך הטלוויזיה, אולטרסאונד, אישון העין.
לנוכח הדראמה האנושית הפרטית מאוד , משתמש קישלובסקי בהשתקפויות כאמצעי אמנותי כדי להדגיש את טשטוש הגבולות שבין הציבורי לפרטי, בין המציאות לוירטואליה, בין האמת לבין הזיוף, בין מציאות לבין אשליה, את הבדידות והניכור, את נקדות המבט השונות לבחינת המציאות.
השתקפויות אלה מוצאות ביטוי על מסך הטלוויזיה–
בחדר בית החולים, ובבדידות מוחלטת, ז'ולי צופה בהלוויית בעלה ובתה מעל מסך הטלוויזיה. בכתבה על מותו, היא גם שומעת שהוא התכוון להשלים את הסימפוניה לכבוד איחוד אירופה. המצלמה מתמקדת בכאב העמוק והמאופק בפניה של ז'ולי, ברעד שפתיה. היא שולחת יד למסך הטלוויזיה, "מלטפת" את ארון הקבורה הקטן של בתה. בהמשך הכתבה, משודרות חדשות מהארץ ומהעולם. התאונה הגורלית שחתכה את חייה של ז'ולי בחדות ובפתאומיות, היא טרגדיה אחת מני רבות, וחדשה נוספת ברצף כלל החדשות היומיות.
על הרצף , אנו צופים עם ז'ולי בתחרות סירות מפרשים, מעל מסך טלוויזיה קטן ונייד, שאוליביה מביא לה. מוות וחיים משיקים ונטמעים זה בזה.
מעל מסך הטלוויזיה מגלה ז'ולי לראשונה – יחד איתנו הצופים- את דבר קיומה של האשה האחרת בחייו של בעלה.
אמה של ז'ולי חולה במחלת אלצהיימר ומאושפזת בבית אבות סיעודי. ימים וערבים היא צמודה למסך הטלוויזיה, המשמש לה עורק ההתחברות היחיד לחיים, מהם היא מנותקת לחלוטין. "לא חסר לי שום דבר. אני רואה מכאן את כל העולם" היא אומרת לבתה ז'ולי.
על מסך האולטראסואנד נראה את החיים הנרקמים של התינוק שעומד להיוולד ל"אשה האחרת", מבעלה של ז'ולי.
ריבוי בצילום חלונות המגשרים בין הפנים לחוץ, מקלים במשהו על הדחיסות והמלנכוליה.
אישון העין- כשהרופא מודיע לז'ולי על מות בעלה ובתה, המצלמה מתמקדת בפניו המשתקפות באישון עינה.
גם העובר על מסך האולטראסונד משתקף באישון עינה של האם. השתקפות זו הופכת למוטיב המגשר בין מוות לחיים, בין סיום להתחלה חדשה- הבת שמתה והבן שעומד להיוולד.
ערכים
הסרט מעמת את הגיבורה עם אובדן קשה מנשוא, ובוחן את התמודדותה בצומת גורלי זה של חייה, אליו נקלעה ביד המקרה והגורל, וממנו היא יוצאת להכרעות בסוגיות קיומיות וערכיות של בחירה, הומניות, אחריות והכרעה, הנוגעות גם לחייה שלה וגם לחיי אחרים. היא בוחרת את המשמעות שתיתן לחייה מתוך האובדן הגדול- ברוח הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות.
במרכז ערכים אלה מוארים גם הערכים של משפחה, אהבה, יצירה, חסד ונדיבות לב
המוסיקה- המקהלה- הטרגדיה היוונית- היצירה ככח תרפויטי
קישלובסקי בחר בסימפוניה לאיחוד אירופה, כמשאלה שלו עצמו, לאיחוד בין מערב אירופה למזרחה.
פטריס נהרג ולא השלים את הלחנת הסימפוניה. ההמשכיות שלו לא תהיה המוסיקה, אלא הבן שייוולד. ז'ולי משמידה את הטיוטה שהלחין פטריס ומלחינה עם אוליביה גרסה חדשה.
אחרי האסון, ז'ולי נלכדת כמו בתוך שיתוק נפשי. היא אינה מצליחה לבכות וגם לא להתאבל על אובדנה הנורא. היא עצורה ומאופקת מאוד. פועלת ברציונאליות ומנטרלת את הרגש. אוליביה מדרבן אותה להלחין את הסימפוניה, שכן רק מעשה היצירה יביא אותה לשחרור ופורקן רגשי.
הסימפוניה המולחנת היא אמנם הקתרזיס האריסטוטלי, וגם כח הריפוי הסובלימטיבי כתפיסת פרויד. ההלחנה ואהבתה לאוליביה הם הניצחון על האבסורד ועל המוות.
1. שוט הפתיחה מתחיל בשיר הלל (אודה) של המקהלה. נלווים לו סולנית ותזמורת המשמיעים את הגרסה שהלחין פטריס. למקהלה עונה הפסנתר בממשחק דיאלוג שקט ונוגה, תוך מעבר מAdgio ל Alegro-Forte. . כל כלי המיתר חוזרים על המוטיב עם סינקופות.
2. ז'ולי צופה בלוויה. כל הנשיפה וכלי הקשת בדיאלוג, תוך חזרה על אותו מוטיב- מוסיקת אבל. מוטיב נוסף מנוגן על ידי הפסנתר, והתזמורת חוזרת עליו.
3. התזמורת חוזרת על המוטיב עם סינקופות.
4. כשז'ולי ואוליביה מלחינים את הסימפוניה, נשמעת נגינת החליל, מוטיב עם וריאציות של התזמורת, הפסנתר, כלי הקשה ופעמונים. ברקע, הבולרו של רוול המבשר את הסרט אדום – אחווה.
סיום הסימפוניה משמיע את שירת המקהלה בליווי תזמורת וסולנית. דיאלוג בין המקהלה לתזמורת, כשהתימה מנוגנת על ידי החליל ובוואריציה על ידי העוגב.
שירת המקהלה- תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית, בין היתר, לקונן על הממד הטראגי בחיי האדם אך גם להביע נחמה ותקווה, ולאשר מחדש את כבוד האדם ואת נצחון הרוח האנושית.
הגורל , אכן היכה בז'ולי מכה נוראה, ומתוך תהום האובדן היא מצמיחה אהבה, יצירה וחיים חדשים.
השוט האחרון מעוצב כמונטז' בהקבלה לשילוב כלי התזמורת, הנברשת הכחולה, הדמעה בעינה של ז'ולי, צבע הקמילה של העשבים הצהובים על המסך, ברגע בו הרופא הודיע לה על האסון, השעון- הזמן, שירת המקהלה ברקע, פני האם המנותקת מן החיים, אחות רחמניה רצה אליה, מועדון החשפנות, פניה הנוגות של לוסיל, העובר על מסך האולטרסאונד, פניה המאושרות של האם.
על רקע שירת המקהלה, מגלגלת ז'ולי את דפי הפרטיטורה של של הסימפוניה הגמורה.
צילום תקריב על פניה של ז'ולי.
ז'ולי בוכה.
האהבה והיצירה הופכים לכח המשחרר והמרפא, ולמקור המשמעות שהיא נותנת לחייה, נוכח האובדן והריק.
ז'ולי יוצאת עם פרטיטורת הסימפוניה הגמורה אל אוליביה. …
להתחלה חדשה..ליצירה….להמשך החיים…לאהבה…..
אות ניצחון לרוח האדם.