פדריקו פליני- 1993-1920
פדריקו פליני הוא מהבמאים והתסריטאים החשובים והמשפיעים בתולדות הקולנוע.
בלא מעט ראיונות שנתן, העיד פליני כי הבמאי שהשפיע עליו יותר מכל אחד אחר, הוא אינגמר ברגמן.
כמי שמכירה את מכלול יצירתם של שני הבמאים, מעריכה מאוד את פליני וחושבת שברגמן הוא המאסטר של אמנות הקולנוע( אגב, הסרט של ברגמן שצפיתי בו לראשונה היה החותם השביעי ובנסיבות לא צפויות לקולנוע ברגמני, בנופש מטעם הטייסת בחיל האוויר, בזמן שירותי הצבאי- נופש צבאי ו"החותם השביעי"- בהחלט היה צירוף לא צפוי)
חשוב לי להדגיש את מוקדי ההשפעה המרכזיים של ברגמן על פליני, והם מצוים בעיקר בתימות המרכזיות בסרטים שביימו.
הן אצל ברגמן והן אצל פליני יש חיפוש מתמיד אחרי רבדי התת-מודע.
ברבים מהסרטים של שניהם קיים קונפליקט מרכזי בין תאוות היצר ותשוקות החיים והיצירה לבין רגשות האשם המלווים את גיבוריהם, עקב חינוך דתי נוקשה שקיבלו בילדותם – שתי תימות אלה הכתיבו את השימוש הרווח שלהם בסמלים פרוידיינים ובארכיטיפים יונגיינים, שנתנו ביטוי לפחדים ולהדחקות, כמו גם להתנגשות המתמדת בין ארוס לתנטוס- בין יצר היצירה, החיים והעונג לבין יצר החידלון, ההרס והמוות.
ברגמן מתמקד בנפש היחיד. פליני בוחן גם את נפש החברה ובעיקר את ההיבטים הסוציו- כלכליים המבדילים בין המעמדות בחברה האיטלקית.
אמצעי סגנוני שדומה אצל שניהם בסרטי השחור-לבן של תחילת יצירתם הקולנועית, הוא הקונטרסטים החדים שבין אור וצל, אולם בעוד שאמצעי זה שימש את ברגמן מן הבחינה הסמבולית- הדגשת הצללים כביטוי לצל האשמה הרודף את הגיבור, את פליני הוא שימש כאמצעי למבע ריאליסטי בתיאור הפערים החברתיים והמעמדיים שהעסיקו מאוד את הניאו-ריאליזם בקולנוע האיטלקי.
הבדל סגנוני נוסף שחשוב להדגיש – בעוד שבסרטיו של ברגמן שולט אקספרסיוניזם מאופק שמרבה בצילומי תקריב ל"נפש" הנוף ולנפש הדמויות, חלק מסרטיו של פליני מוחצנים ומשלבים ריאליזם נוקב עם דמיון, פנטזיות, הומור, והפלגות הרפתקניות וצבעוניות בעלות יסודות של קרקס וגרוטסקה.
כאמור, רבים מסרטיו של פליני נותנים ביטוי להתנגשות בין החינוך הקתולי הקפדני שקיבל בילדותו ולמקומה של הכנסייה בחיי היומיום של החברה האיטלקית.
פליני עבר בעצמו טיפולים פסיכואנאליטיים, ואמנם, רבים מסרטיו עמוסים בסמלים מבית מדרשו של פרויד ומתורת הארכיטיפים של יונג, ונעים תמידית בין מציאות, חלום, דמיון ופנטזיה, תוך שהם משלבים זיכרונות ממשיים וזיכרונות בידיוניים.
גם נפש היחיד וגם נפש החברה מוצאות, לדידו, גאולה באמצעות הדמיון והפנטסיה.
פליני היה ממקימי הניאו-ריאליזם האיטלקי בקולנוע, זרם שביקש לתת ביטוי לדיוקן המציאות האנושית החברתית והכלכלית, באיטליה שאחרי מלחמת העולם השנייה (הסרטים רומא עיר פרזות (1945) והסרט מצחצחי הנעליים ( 1946)בבימויו של רוברטו רוסליני, היו ממבשרי הגל הזה.
ברבים מסרטיו שיחקה אשתו, השחקנית הנפלאה ועשירת המבע, זולייטה מסינה.
הסרט להסטרדה (הרחוב) – 1954 – בכיכובם של ז'ולייטה מסינה ואנתוני קויין נסוב על פער המעמדות בחברה האיטלקית ועל פער המעמד והזכויות שבין נשים לבין גברים.
באמצעות הקונטרסט הגרוטסקי שבין הגוף- הכח- של השרירן, זאמפנו, לעומת האישה החלשה והקטנה, אך החכמה והרגישה ממנו, שאוספת את הכסף על מופעי הרחוב שלו, ממחיש פיליני היטב את הניצול הכוחני והמשפיל שחוות נשים מידי גברים בחברה שמרנית, פטריארכלית ושוביניסטית.
בסרט לילות כביריה (1957), משחקת ז'ולייטה מסינה, זונה תמימה שמנוצלת על ידי גברים שמשפילים אותה ומנצלים את תמימותה ואת כמיהתה לביטחון ולאהבה.
תמונת הסיום כשהיא צועדת עם חברות הליצנים(דמויות מוטיב חוזרות בכמה מסרטיו) ממחישה את הפן הגרוטסקי המשלב את הטראגי והקומי הצחוק והדמע, שמבקש להאיר את המציאות הקשה והקודרת, במבע אופטימי לקראת היום
שלמחרת.
הסרט לה דולצ'ה ויטה (החיים הטובים- 1960) בכיכובם של מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג ואנוק איימה, שצולם באולפני צ'ינה צ'יטה, נתן ביטוי לחיי הדקדנס המנוונים והריקניים של הבורגנות השבעה ושל מעמד האצולה.
הגיבורים מתקשים להביע ולממש רגשות אמת של אהבה ונאמנות, כפי שהם מתקשים למצוא משמעות לחייהם בתוך המרדף האינסופי אחר הכסף וחיי התענוגות המפוקפקים, שמביאים אותם לאובדן דרך, לייאוש ואף להתאבדות.
הצילום של אניטה אקברג במזרקת "טריווי" הפך לצילום אייקוני בתולדות הקולנוע.
בסרט הזה גם נטבע המטבע הלשוני "פפראצי" המלווה עד ימינו את צלמי המציצנות הרכילותית – כשמה של דמות הצלם בסרט.
פליני סוגר עם גיבוריו , מרצ'לו מסטרויאני ואניטה אקברג , מעגל מחויך, משעשע ואופטימי כשהוא מפגיש אותם, זקנים ושמחים, בסרט אינטרוויסטה (1987).
הסרט 8 וחצי (1963) מבטא תקופת נסיגה נפשית ויצירתית אישית בחייו של פיליני.
השחקן מרצ'לו מסטרויאני, האלטר אגו של פיליני בכמה מהסרטים שביים, מגלם במאי קולנוע שסובל ממחסומים בחייו האישים והיצירתיים. הסרט עמוס בסמלים פאליים, והגיבור נע בין זיכרונות ילדותו לבין הפנטזיות והתשוקות שלו, רדוף רגשות אשם על יצריו המיניים, עקב החינוך הקתולי הקפדני והנוקשה שקיבל בילדותו.
הסרט כולו הוא מסע התבגרות ותובנות עצמיות של הגיבור אל הלא מודע האישי והקולקטיבי.
הסרט ז'ולייטה של הרוחות( 1965) גם הוא בכיכובה של ז'ולייטה מסינה, הוא הסרט הראשון באורך מלא שביים פיליני. סרט סוריאליסטי צבעוני ועשיר אפקטים, על כמיהותיה וחלומותיה המודחקים של עקרת בית שנמלטת מחיי שיגרה משמימים ועקרים, אל זרועותיהן של רוחות והזיות תת- הכרתיות, עשירות דמויות וצבע, תשוקה של יצרים ויצירה, המשמשים לה מפלט ונחמה גם מבגידותיו החוזרות ונשנות של בעלה.
גם אותה רודף החינוך הדתי השמרני שקיבלה בילדותה ומעורר בה אימה ואשמה נוכח הפנטזיות המיניות המציפות אותה.
כמו ברבים מסרטיו גם סרט זה עמוס בסמלים מיניים פרוידיניים על רצף הדיסונאס בין יצר העונג ליצר ההרס.
בסרט אינטרוויסטה (1987) מביים פיליני מחווה קולנועית ואישית לחגיגות היובל של אולפני צ'ינה צ'יטה, תוך שהוא משלב ארבעה סרטים הבנויים מהרבה אלמנטים תיאטרליים ופרודיים.
בראיון בו מתבקש בן-דמותו לתת לצוות טלוויזיה יפני, משחזר פליני במסע זיכרונות מרגש את דרכו הקולנועית, מביקורו הראשון כעיתונאי באולפנים בשנת 1938, דרך עבודת הבימוי שלו הכוללת את מלאכת ליהוק השחקנים.
כאמור, בסרט הזה סגר פיליני מעגל והפגיש את אניטה אקברג ואת מרצ'לו מסטרויאני שזקנו באי אילו שנים מאז- לה דולצ"ה ויטה.
במסע הרפתקאות של מציאות, בדיון ואשליה, עומד פליני על משמעות הקולנוע בחייו, וכך הופך הסרט לשירת הברבור של יצירתו כל הקולנועית*.
*. אמנם שהסרט האחרון שיביים יהיה קולו של הירח-1990.