מניפה Menifa

ד"ר חנה סֵקֶרָה - יצירה, ספרות, אמנויות, אקטואליה

אלבר קאמי- הַדֶּבֶר- הספרות פוגשת את התיאטרון ואת האקטואליה

הרומן הַדֶּבֶר של אלבר קאמי בתיאטרון החאן – וכתבותיו של גלעד שלמור

על השבח"ים – כשהספרות והתיאטרון פוגשים את המציאות

צילום: יעל אילן

השבוע צפיתי בהצגה הַדֶּבֶר – עיבוד של תיאטרון החאן לרומן של אלבר קאמי, וכששבתי הביתה, צפיתי בכתבה  המצוינת (מתוך סדרה) של גלעד שלמור על תופעת השבחי"ם, ואני מעלה כאן את הרהוריי משתי החוויות-

אלבר קאמי- 1960-1913 מההוגים המרכזיים והחשובים של האקזיסטנציאליזם והפילוסופיה של האבסורד, שכתב את כמה מהטקסטים הספרותיים-פילוסופיים המכוננים של המאה העשרים:המסה "המיתוס של סיזיפוס", הספר- האדם המורד והיצירות המרכזיות: הַדֶּבֶר, הזר, הנפילה, גלות ומלכות, אדם הראשון (אוטוביוגרפי).

בכל יצירותיו ומסותיו נתן אלבר קאמי ביטוי לעמידה של היחיד ושל הרבים מול ובתוך מציאות חיים נטולת פשר היגיון ומשמעות, תוך שהוא בוחן כיצד ניתן לקיים במציאות הכאוטית והשרירותית הזו את חמשת הערכים שהם מבחנה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בין זו האמונית-דתית ובין זו החילונית או האתאיסטית: קיומיות, הומניות, חירות, הכרעה ואחריות– ערכים עליהם עמדו פילוסופים שונים כמו פרידריך הגל, סרן קירגארד (Søren Aabye Kierkegaard.)' , פרידריך ניטשה, מרטין היידגר וז'אן פול סארטר, כל אחד מנקודת-ראותו, וכמובן גם הסופר שטבע ביצירותיו את ההוויה הקיומית הזו והביא אותה לידי ביטוי "קפקאי"- פרנץ קפקא.

במסה המיתוס של סיזיפוס השתמש קאמי במשל המיתולוגי על העונש השרירותי שהוטל על סיזיפוס, לגלגל סלע מתחתית ההר (לידה) אל ראש ההר (מוות)- שתי נקדות מכריעות אך נטולות בחירה בחייו של אדם ( קאמי שלל את ההתאבדות) ובחזרה, כדי לבטא את ההוויה הקיומית אליה הושלך האדם מרגע לידתו.

בפרשנותי ובתפיסתי שנתתי להן ביטוי כשלימדתי את יצירותיו וגם ביטוי בשיר שלי "האבן שגלגל סיזיפוס" בספרי – נמס ברוח- למרות חוסר הבחירה בלידה ובמוות, הרי שבין מרגלות ההר לבין ראש ההר, האדם יכול לחרות/ט על האבן את יצירתו ואת ההוויה הרוחנית של עולמו הפנימי- זו הכרעתו וזו חירותו נגד שרירות המציאות.

גם ברומן הזר בוחן קאמי באמצעות גיבורו את ההכרעות שהוא מקבל בסוגיות של חיים ומוות, בתוך מציאות נטולת פשר ותחת שְׁרִירוּתִיּוּתה של יד המקרה.

בספרו "האדם המורד" מתכתב קאמי עם האמנה החברתית (1762) של ז'אן-ז'אק, ועומד על העמדה המוסרית שנדרשת לו לאדם המודרני המבקש למרוד באבסורד בו סדרי עולם נוגדים את הצדק ואת המצפון, למצוא משמעות בעולם נעדר משמעות ולחפש את החמלה במחוזותיו של הרוע, להשמיע קול במקום שהשתיקה משלימה בו עם העוול,ולהעמיד את כבוד האדם במקומות בהם הוא נרמס.

הרקע לספר זה מצוי בחובה המוסרית שעומדת במרכז כל יצירותיו- להתנגד לטוטאליטריות שהשתיתו הנאציזם והסטליניזם- ראה גם ספרה של חנה ארנדט- יסודות הטוטאליטריות ואת אמירתה המכוננת על "הבנליות של הרוע".

"כדי לומר שהחיים אבסורד הם, צריך המצפון לחיות (עמ' 9)… מי הוא האדם המורד? … . עבד שציית לפקודות כל ימי חייו, סבור פתאום כי אין לשאת פקודה נוספת. "עד עכשיו כן, ולהלן "לא"…. (עמ' 15 ) .. ..כשהעבד דוחה את הפקודה המשפילה של הממונה עליו, הוא דוחה בעת ובעונה אחת את הוויית העבד עצמה" (עמ 16).

העמידה נוכח העוול נצחית וסיזיפית היא, אך אין פירושו שיש להתייאש ולהיכנע לו. הרומן הַדֶּבֶר ביטא, אמנם, את העמידה הזו נוכח מגפת הרוע והזוועות שחולל הנאציזם ונוכח תוצאותיה הנוראות של מלחמת העולם השנייה, והוא משל על מגפת הרוע שפקדה ושעלולה לפקוד את האנושות מידי עצמה, בכל מקום ובכל זמן.

כל דמות ברומן המשמעותי הזה, מביאה לידי ביטוי את עמדתה כלפי המאבק, מנקודת-ראות אחרת. בניגוד לאב פאנלו, הכומר, הרואה במגפה עונש מידי שמים ואת סיומה בחסדי שמים, מאמין ד"ר רייה שרק המאבק המעשי, המתמיד, הנחוש והסיזיפי יביא להדברתה – "אולי מוטב לו לאלהים שלא יאמינו בו ושיילחמו בכל הכח במוות, בלא להרים עיניים לעבר השמים שבהם הוא מחריש….כן- הסכים טארו( דמות המתעדת את המגפה) – אני יכול להבין. אבל הניצחונות שלך תמיד יהיו ארעיים, זה הכל. רייה דומה שהקדיר. – תמיד, אני יודע זאת, אך אין זה טעם לחדול מלהילחם"(עמ' 105).

מהי הישרות- שאל ראמבר (עיתונאי)…ותשובתו של ד"ר רייה – אינני יודע מהי, בדרך כלל, אבל במקרה שלי, יודע אני שפירושה לשמש במקצועי" עמ 132.

המאבק במגפה שמכוונת, כאמור, למאבק בעוול וברוע, הוא מאבק תמידי וסיזיפי, שכל אדם מצווה להיאבק אותו, כל אחד במקצועו ועל פי יושרו וצו מצפונו.

אתייחס כאן רק להיבטים האקזיטנציאלים הנוגעים למשיק בין הרומן הַדֶּבֶר לבין סוגיית הכיבוש המלווה אותנו זה למעלה מחמישה עשורים.

אין זה סוד שתחומי הרוח והאמנויות מצויים, זה זמן רב, בנסיגה ובהצטמצמות, ושגם התיאטרון נאלץ לפנות לפן היותר בידורי וקליל כדי למשוך אליו קהל בעל מכנה משותף רחב ככל האפשר, שיאפשר לו להמשיך להתקיים מהבחינה הכלכלית.

לא בכדי, בשנים האחרונות, התיאטרון כמדיום אמנותי חדל לאתגר ולהנות אותי.

הצגה טובה נבחנת בשני ממדים מרכזיים – טקסט טוב ושחקן טוב- וקסם הדיאלוג ביניהם ובין הצופה.

יתר המרכיבים כגון תאורה, מוסיקה ותפאורה, חשובים  מאוד ככל שיהיו, לא הם יוצרים את המהות ולא הם מאתגרים את הצופה. מרכיבים אלה  זמינים בטכניקות מגוונות ועשירות לאין ערוך בקולנוע ובתחומי אמנות אחרים.

לב התיאטרון מהות התיאטרון – הם הטקסט והשחקן.

בחוויה הסובייקטיבית שלי מעולם התיאטרון, נוסף להצגות הקלאסיקה של תיאטרון הבימה, תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה בשנותיהם הטובות,  נחקקו בי ההצגות על פי המחזות של יהושע סובול: הפלשתינאית, הלילה האחרון של אוטו וייננגר, ליל העשרים, סינדרום ירושלים, גטו – כולן  יחד וכל אחת בפני עצמה, היו חוויה אמנותית מאתגרת ומטלטלת, כל אחת בתכניה ובדרכה.

המחזות של חנוך לוין, שרבים מהם, בין שהתייחסו לאקטואליה הפוליטית ובין שנגעו באקטואליה האוניברסלית, מעמידים גם הם את חמשת הערכים האקזיסטנציאליסטים האלה – קיומיות, הומניות, חירות, הכרעה ואחריות במבחן הקיום האנושי של הפרט ושל החברה, מנקודת-הראות של הגרוטסקה והאבסורד.

ההצגות שנעשו על פי מחזותיו: מלכת האמבטיה, חפץ, יעקבי ולידנטל, ייסורי איוב (יוסף כרמון הבלתי נשכח), אשכבה, הילד חולם– היו חוויה צרופה של תיאטרון במיטבו .  

לעבד יצירת ספרות למדיה אמנותית אחרת, דורשת מיומנויות מגוונות, שהעיקרית בהן, היא המיומנות להעביר גם לצופה שלא קרא את היצירה,  את מהות היצירה ואת רוחה.

לשם כך לא נדרשים פעלולי במה, לא נפלאות תפאורה ולא גימיקים, אלא שחקנים טובים ועיבוד נכון, רגיש ומיומן דקויות. הטקסט  הטוב הרי כבר ישנו.

הזדמן לי לראות לאחרונה שתי הצגות בתיאטרון הקאמרי, שלצערי, כשלו במבחן הזה– האחת היא ההצגה הדה, עיבוד למחזהו של איבסן- הדה גאבלר.

המשחק היה חובבני. העיבוד "המודרני" היה רדוד  ומאולץ. המחזה הנהדר של איבסן שקע במי אפסיים. 

ההצגה השניה, כימים אחדים, עיבוד לבמה לרומן של מאיר שלו. העיבוד היה, בעיניי ולטעמי, רדוד ומביך ופתטי כל כך, שכל מילה נוספת מיותרת. 

הייתי סקרנית, אפוא, לראות איך אפשר להציג את הַדֶּבֶר, שיותר משהוא רומן עלילה ודמויות, הוא בראש וראשונה, משל פילוסופי, שזועק  ומתריע מפני הרוע האנושי באשר הוא.

הַדֶּבֶר  הוא רומן על מגפת הרוע שהיכתה בעולם במלוא עוצמתה בשתי מלחמות העולם, והוא בעיקר על מגפת הרוע בכל מקום ובכל זמן, ועל עצימת העיניים והשתיקה של הרבים נוכח הרוע.

הַדֶּבֶר הוא רומן-משל על עמידת האדם נוכח האבסורד– אותו פער בלתי ניתן לגישור, בין הציפייה לסדר, למשמעות ולפשר, לצדק ולקוהרנטיות כלשהי בקיום האנושי, לבין המציאות שאינה נענית לציפיות אלה, וקאמי מציג את העמידה הזו נוכח האבסורד, מנקודתן-ראותן של דמויות שונות.

ובכן, בהצגה הַדֶּבֶר  של תיאטרון החאן ( בהיכל התרבות), המשחק היה טוב, אך העיבוד והבימוי (שסבל מכמה גימיקים מיותרים לחלוטין) ודקלום משפטים מתוך הרומן, לא סייעו למהות ולרוח הגדולה והנוקבת שלו לפעום על הבמה, אלא להסתחרר באיזה בליל תיאטרלי מבולבל ומבלבל.

תהיתי ואני סקרנית לדעת איך היה מביים את המחזה הזה, חנוך לוין ז"ל, ואיך היה משחק בו ו/או מביים אותו, איתי טיראן, מהשחקנים המבריקים שצמחו לנו כאן, ובתקווה שיחזור יום אחד לארץ גם לשחק על במות התיאטרון.

לאורך כל ההצגה הדהדה בי המחשבה, הדהדו בי המילים שלא נאמרו בקול רם, אך נאמרו בתוכי- הַמַגֵּפָה שלנו  כחברה ישראלית מזה יותר מחמישה עשורים היא לא הקורונה ולא השפעת ולא וריינט כזה ואחר – הַמַגֵּפָה שלנו היא הכיבוש.

מזה למעלה מחמישה עשורים אנו כובשים עם אחר, שכן לנו, ומערערים יום יום ושעה שעה את אורחות חייו בחמשת הערכים האקזיסטנציאליים- קיומיות, הומניות, חירות, אחריות והכרעה.

אנו פוגעים יום יום ושעה שעה בשיגרת חייו ובאפשרויות חייו כעם וכבני אדם פרטיים.

אנו פוגעים בחירויות הפרט שלו, מגבילים ומצרים את צעדיו, מכוונים בשלט רחוק ובשלט קרוב את צרכי מחייתו, משפילים אותו ומתנכלים לו.

אנו מתנערים מהאחריות שלנו לשליטה ולכיבוש ולהשלכותיהם על הפלשתינאים ועלינו כפרטים, כחברה וכעם. אנו מתנערים מההכרעה המוסרית המחויבת לסיים את הכיבוש.

אנו מתנערים מההכרעה לתת חירות לעם הפלשתינאי  לחיות את חייו במדינה ריבונית משלו.

אנו מתבצרים בחומות בטון וברזל ובסטטוס קוו נצחי, ובעיקר בחומות אטימות למתרחש  מעבר לחלונות בתינו, מסרבים לראות נכוחה את השלכות הַמַגֵּפָה הזו על חיינו פנימה.

סדרת הכתבות של גלעד שלמור( ויש להזכיר גם את הכתבות המצוינות של אוהד חמו) חזרה והאירה והמחישה את הידוע שהוא גם נעלם בעצימת עיניים, לגבי תופעת השב"חים הפלשתינאים שמסתננים יום יום ולילה לילה בדרכים לא דרכים אלינו ואל תוכנו, כדי להתפרנס בדוחק, ואיך בכל התהליך המשפיל הזה, ניטלת חירותם וניטלות זכויותיהם הבסיסיות לפרנסה, לכבוד, לקיום בסיסי, לצלם אנוש, שלא לומר לחירות – הצילום של החיילת בת השמונה עשרה החמושה ברובה, כשהיא משתיקה באדנות ובגסות רוח שב"ח פלשתינאי שיכול להיות הסבא שלה- היא תמצית המציאות הזו כולה – היא הדגל שניטל מהם, והיא הדגל שלנו שמבויש ומבייש מאוד במעמד הזה.

התמונה הזו החזירה אותי לאחד מסיוריי בשטחים כשעמדתי בושה ונכלמת ומתכווצת, למראה ילדים וזקנים וזקנות שעומדים במחסומים, בזמן שחיילות וחיילים שלנו- ילדים-נערים שלנו, מורים להם, דוחקים בהם, צועקים עליהם, מרשים להם, מונעים מהם – ודגל ישראל  מתנופף בבושה – ראו את המאמר שלי באתר זה- כיבוש ומוסר- אוקסימורון מובנה(אקטואליה), כמו גם את מאמרי על ספרה של אילנה המרמן- אשה לבדה (ספרות).

אין לבוא בטענות לאותה חיילת, כפי שאין לבוא בטענות אל כל החיילות והחיילים שמסתובבים בטריטוריה לא להם, ועוצרים במחסומים, ופורצים בימים ובלילות לבתים לא להם, ומפחידים ועוצרים ילדים ומשפילים זקנות וזקנים, ועוד לא הזכרנו את התנכלויות המתנחלים ואת תעלוליהם של  מי שמכונים "נערי הגבעות".

הפוסט-טראומות שמלוות רבות ורבים מחיילות והחיילים, מדברות בשם עצמן.

הם לא שלוחים מטעם עצמם, הם שלוחים של מדיניות כיבוש מתמשכת, שמנציחה מציאות בלתי נסבלת, מציאות בעלת זרועות של אטימות ואדישות וניכור, ושולחת אל כל תחומי חיינו, עד זמנים אלה ממש, זרועות של אלימות משתוללת בשיח ובמעשה.

רק סיום הכיבוש והסכם מדיני ידבירו את הַמַַּגֵּפָה הזו.