מניפה Menifa

ד"ר חנה סֵקֶרָה - יצירה, ספרות, אמנויות, אקטואליה

יאיוי קוסאמה – רטרוספקטיבה – מסע מארץ הפלאות לארץ הזאבים של הנפש

אוצרת: סוזן לנדאו

אוצרות משנה: שחר מולכו

עוזרת לאוצרת המשנה- נעמה בר-אור

ההתרשמות מתערוכת יצירותיה של יאיוי קוסאמה מוליכה את הצופה בשני מסעות:

מסע ראשון של התרשמות ראשונית שמפגישה אותו עם צבעוניות עשירה ומהממת חושים, עם ציורים מיצבים ומיצגים גדולי ממדים ועם חדרי מראות והשתקפויות אינסופיות של נקודות ושל דמות האמנית בבגדים ובעירום המשתכפלים בצילומים ובמראות – מסע במערבולת פופ ארט ומופע ספקטקולרי גדוש גימיקים ממוסחרים – מסע קוסאמה והצופים בארץ הפלאות  של יחסי הציבור.

מסע שני מוליך את הצופה להתבוננות מעמיקה בתיאטרון מצויר בעל יסודות דרמטיים,  שנע בין כתב הירוגליפים מסתורי המזמין לפיענוח, לבין אקספרסיוניזם מופשט ועז צבעים – מסע של קוסאמה: הילדה, הנערה, הבחורה, האישה המבוגרת – מסע של כיפה אדומה ביער הזאבים והטראומות –

מסעה של נפש מבועתת ומיוסרת בחיפוש אחר  הגנה, שלווה וגאולה.

יאיוי קוסאמה נולדה בשנת 1929 בעיר היפנית מטצומוטו, השוכנת למרגלות האלפים היפניים.

היא החלה לצייר עוד בילדותה תחת רשמי הזיות של הבזקי אור ומשטחי נקודות שחזרו ונגלו לעיניה שוב ושוב. 

בבגרותה למדה לצייר בבית ספר לציור בקיוטו בהשראת סגנון הניונגא שמקורותיו בציור היפני המסורתי.

שתי חוויות ילדות מכוננות היו למניע וללייט מוטיב החוזר ונשנה לאורך חייה, ובמכלול יצירתה :

החוויה האחת, מראות המוני הזרעים במפעל הזרעים הסיטונאי שהיה להוריה, ממנו שיווקו  זרעי פרחים וצמחים וזרעי ירקות ופירות לחבלים  חקלאיים גדולים ביפן- המוני הזרעים שנגלו לעיניה יחזרו וישוחזרו בהזיות רבות שפקדו אותה  וימצאו ביטוי באפיקים השונים של יצירתה.  

חוויה שנייה הייתה טראומה של ממש שצילקה את נפשה והשפיעה על כל חייה, במציאות כמו  גם בהזיות וביצירה האמנותית.

היחסים בין הוריה היו מנוכרים ורעועים ואימה הנבגדת נהגה לשלוח אותה לעקוב אחרי  המפגשים המיניים  של אביה עם נשים רבות, תוך שהיא משליכה את כאבה, כעסיה ומר לבה על בתה, מתעמרת בה ומתנכלת לדרך האמנותית בה בחרה.

נקל לשער את ההלם והטראומה הנפשית של הילדה שבנוסף להתעמרות ולשליטה הנוקשה והדכאנית של אמה, נאלצת שוב ושוב לעקוב אחרי האב  ולהציץ בו בהיחבא  כשהוא עירום ומשגל נשים.  

דמות האב שאמורה להיות דמות אמינה נאמנה ומגוננת נחשפת לעיני הילדה הקטנה, במלוא מערומיה תרתי משמע.

דמות האב על היבטיה האנושיים וכלל מה שהיא אמורה להוות ולייצג בעיני הילדה, נגלית לה בדמות פאלוס בזיקפה משגלת, והילדה המבועתת, קופאת במקומה וכמהה להיעלם ולהיבלע במקום אחר- חוויה טראומטית שחזרה על עצמה פעמים רבות.

כשתגדל תבין, מן הסתם, איך נראה הנוזל הסמיך בשעת המשגל, בדמות זרעונים זרעונים מבעד למיקרוסקופ.

לא בכדי, הזרע יתורגם לנקודה שתהיה מוטיב דומיננטי ואובססיבי בהזיותיה כמו גם מוטיב מרכזי שיאפיין את יצירתה ואמנותה, נקודות קטנות וגדולות בשלל צבעים שתצייר על יריעות קנבס אדירות ממדים, כמו גם על בגדיה, על גופה  ועל  אנשים בעירום במיצגים ובמופעי רחוב שאירגנה.

גם האנשים ופרטי היקום כמו הקוסמוס כולו ייתפסו בדמיונה וביצירתה כנקודות אינסוף .

כשהיא מציירת  נקודות על עצמה ועל גופם של אחרים, היא מוחקת ומעלימה את עצמה ואותם- ובה בעת- מתמזגת וממזגת אותם עם יצירתה ועם היקום והאינסוף של זמן ומקום.

אירוע ילדות מכונן אחר היה טיול בשדה פרחים, שבחוויה הפנימית שלה כילדה קטנה חוותה אותו בתחושת בדידות וחוסר אונים, נמחקת ונעלמת בשדה הגדול.  

גם הפרחים משדה ילדותה עתידים לחזור בצבעים עזים  בציוריה, ניבטים אליה, פוערים פה לבולעה כזאב בדמיונה של כיפה אדומה.  

הפאלוס יהיה לייט מוטיב ברבות מיצירותיה, כמו גם צורות הרחם והווגינה שמופיעות בציורים רבים שלה ככתב הירוגליף המזמין לפיענוח. הירוגליפיות זו קיימת בכל יריעות ציוריה, והיא בולטת במיוחד בציורי השחור לבן, הממוקמים בחדר הפרוזדור שבין הבניין הראשי במוזיאון לבין הבניין החדש. כל אחד מהציורים מתגלה ככתם רורשאך המבקש לחשוף חרדות ומשאלת מוות.

מושג ההצטברות שישוב ביצירותיה , כמו גם שדות הפאלוסים , צורות הווגינות ונעלי העקב- סמלים מיניים פרוידיינים מובהקים, ישתלטו על רבות מיצירותיה וימחישו היטב את טראומת היחשפותה למשגלים של אביה  עם נשים רבות, ומן הסתם גם עם אמה.

במשך חייה, הרבתה יאיוי קוסאמה להתראיין ולהתבטא  על החרדות שלה ממין ועל הרתיעה שלה מיחסי מין וסלידתה מהם. החזרות האובססיביות על המוטיבים המיניים היו לה לאמצעי שיחזור לחוויות הטראומטיות של ילדותה ( בבחינת חזרה  לטראומה בשדה קרב) , לשם גאולה וריפוי.

במבט ציני משהו אפשר גם לראות בפאלוסים החוזרים ונשנים ביצירותיה, אמירה מתריסה שלה על התפיסה הפאלוצטרית ששולטת במחשבותיהם של הגברים, וגם מגדירה ומניעה את גבריותם בחברה ובתרבות לאורך ההיסטוריה.

אם פרויד בנה תיאוריה שלמה (שלוש מסות על המיניות ועוד..) על קנאת הפין וחרדת הסירוס והשלכותיהן על תפיסת המיניות ועל היחסים בין ילדים להורים והיחסים בין המינים, הרחיב הפסיכואנאליטיקאי ז'אק לאקאן סוגיה זו והוסיף לה את ההשפעה על מקומה של האישה בתרבות ובסדר הסמבולי של השפה.

במונחים אלה, ניתן לומר שיאיוי קוסאמה מציירת את מקומו של הפין בסדר הסמבולי האנדרוצנטרי שמעמיד את הפין ואת הגבר במרכז מוקדי הכח של החברה, הכלכלה והתרבות.

גם חווית ההיעלמות  שחשה בשדה הפרחים הגדול וגם כמיהת ההיעלמות וההיבלעות ממראות המשגלים אליהם נחשפה בילדותה, ימצאו ביטוי ביצירותיה גם כאמצעי תרפויטי וגם כדי לפענח את סוד המרחב, לפרוץ את גבולותיו ולשלוט בו.

חוויות ילדות אלה סימנו את ההתמודדות שלה, כמו גם את מאפייני יצירתה על הציר הפרוידייני הדיכוטומי של ארוס ותנטוס – עונג, חיים ויצירה, ובד בבד , הרס ומשאלת מוות שמצאו ביטוי בניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים.

בשנת 1957 עברה יאיוי קוסאמה לארה"ב, לאחר שהתרשמה מיצירותיה של הציירת ג'ורג'י או'קוף והתכתבה איתה.

בין האנשים המעטים שעודדו אותה בתחילת דרכה היו מבקר האמנות דונלד ג'אד, והאמן  ג'וזף קורנל  שהיה לידידה הקרוב עד למותו בשנת 1972.

בטיסתה הראשונה לארה"ב צפתה קוסאמה מחלונות המטוס על האוקיינוס השקט ודימתה את גליו לרשתות . המראה הזה היה תשתית ליצירות רשתות האינסוף 1958, בהן ניסתה לפענח את אינסופיותו של היקום ואת מקומו של  גופה באינסופיות הזו.

כמו בטראומות ההיבלעות והאובדן שחשה בשדה הפרחים ולמראה איבר המין המשגל של אביה- גם הרשתות נדמות לה בולעניות- " יש לי אובססיה לרשתות. הן מכסות אותי. חונקות אותי. הן מרתקות אותי ורודפות אותי" (מתוך הסרט – קוסאמה אינסוף")1.

תערוכתה הראשונה של יאיוי קוסמה נפתחה בגלריה דוסין בסיאטל, ובשנת 1958 עברה לני יורק. תערוכת היחיד הראשונה שלה – "מונוכרומים אובססיביים"- התקיימה  בגלריה בראטה בניו יורק, בשנת 1959 .  

משנות החמישים עד שנות השבעים  חיה ופעלה  בניו יורק, ובהמשך  הוצגו תערוכותיה גם באירופה.

בשנותיה הראשונות בניו יורק חיה  יאיוי קוסאמה במצוקה כלכלית קשה.

סצנת האמנות של ניו יורק לא  מיהרה להאיר לה פנים ולשתף עימה פעולה, אך היא הייתה נחושה מאוד להצליח ולהתפרסם, עלתה למרום בניין האמפייר סטיט בילדינג, צפתה על ניו יורק  והבטיחה לעצמה שתכבוש אותה.

יאיוי קוסאמה התוודעה לסגנונות האמנים הרווחים של התקופה: האקספרסיוניזם המופשט, הפופ ארט, אמנות המיצג האמנות הקונספטואלית,  כמו גם לאמנים המובילים של האוונגרד האמנותי כמו ג'קסון פולוק, פרנץ קליין, אנדי וורהול , קלאס אולדנבורג ואחרים.

במידה שהושפעה מאמנים אחרים כך גם השפיעה, בין היתר, על אנדי וורהול ועל עבודותיה של לואיז בורז'ואה – ראה באתר זה, את המאמר שלי על התערוכה "בראשית החיים הייתה האם-  התערוכה שניים של לואיז בורז'ואה", שהוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2017.

ההשפעה שלה על תחום האופנה ושלוחותיה בתחומים שונים של התעשייה ראויות לדיון נרחב משל עצמו.

גם בציורי רשתות האינסוף וגם ברבות מיצירותיה האחרות, מומחשות תנועות המכחול החזרתיות שיוצרות לולאות וקשתות במעין מחול מדיטטבי  כשהיא גולשת מעבר למשטחי הציור, תוך שהיא מציירת על הרצפה, על הקירות ועל גופה עצמה, מבטלת את גבולות הגוף, את גבולות החלל ואת הגבולות שביניהם- נגאלת מטראומת גבולות השליטה הדכאנית של אמה על חייה, בילדותה ובנעוריה.

התנועות החזרתיות הן , אפוא, ביטוי לתסמונת הטורדנות הכפייתית-   OCD שהיא סובלת ממנה ובה בעת גם ביטוי לתרגול  מדיטטיבי – זן בודהיסטי שנהגה ועודנה נוהגת לתרגל כל בוקר לפני תחילת יום הציור שלה- תנועת הריפוי משחזרת את תנועת הטראומה ותנועת הטראומה מכילה את תנועת הריפוי.

גם המיצב מופע אלף הסירות שהציגה בגלריה גרטרוד שטיין בשנת 1963 היה ביטוי להתמודדות עם הטראומה הזו. סירת משוטים עשויה  בליטות פאלוסים ממולאים כותנה, תוך שהיא עצמה יושבת עירומה בסירה, ציור סירת הפאלוסים וגופה העירם משתכפלים על הקירות מסביב כבחדר מראות.

 

במיצב חדר מראות אינסוף שהוצג באותה גלריה בשנת 1965, היא שוכבת בלבוש אדום באסוציאציה מיידית לכיפה אדומה, בשדה פאלוסים ענק שמשתכפל במראות, ובמיצג אחר היא עומדת לבושה בבגד גוף אדום באותו שדה פאלוסים ענק.

מוטיב השכפול והמראות  הרווח ביצירותיה מבטא גם את יסוד הנרקיסיזם הפצוע באישיותה וגם את ההתמודדות עם חרדת ההיעלמות, תוך שהיא משכפלת את עצמה באמנותה לכדי התמזגות אחת.

הכפייתיות שהיא, כאמור, יסוד דומיננטי  בהזיות ובהפרעות הנפש שלה, מה שהוגדר גם כנוירוזה אובססיבית כפייתית, מוצאת ביטוי גם בחזרות האינסופיות על הנקודות בהן כיסתה יריעות ציור ענקיות, בגדים, אנשים וגופה שלה, כמו גם צורות גאומטריות , עיגולים, ספירלות, בליטות, צורות אליפטיות משוננות וקשתיות, וביניהם "שתלה" עיניים וחלקי פנים וגוף- במעין כתב הירוגליפים ענק.  

היא הרבתה לצייר ולצלם את עצמה בתוך ציוריה ומיצגיה, הן בלבוש והן בעירום , כחלק משליטה במרחב – ובה בעת – היטמעות בו.

יאיוי קוסאמה חקרה בעבודותיה הראשונות את ההקשרים של מרחב, צבע ואור, ובדקה זאת על  הצבע הלבן ,ובהמשך על צבעי יסוד וצבעים נוספים על משטחי לבנים ועל משטחים שחורים.

בהדרגתיות היא עברה ליריעות קנבס גדולות ממדים עליהם ניסתה לפענח את אינסופיותו של היקום, בדומה לאמנים כמו לוצ'יו פונטנה ופיירו מנצוני. לצד זה יצרה פסלים מייצבים ומיצגים .

כלל יצירתה מאופיינת בצבעוניות עזה, בדרמטיות ובתיאטרליות של ילדה שמשחקת במגרש משחקים עצום, נעה בין עליסה בארץ הצבעים והצורות וההרפתקאות והפלאות, לבין כיפה אדומה  הנמשכת לזאב וחרדה להיבלע על ידו. מתעקשת לחזור שוב ושוב אל היער כדי להתמודד עם הסכנות הצפויות לה ממנו, ולהירפא מהטראומות שחוותה בו.

בתחילת שנות השישים עברה יאיוי קוסאמה לצייר גם קולאזים בקומפוזיציות עשירות צורות וצבע.

היא  הוזמנה להציג בתערוכה שיתופית בגרמניה, ובהמשך הוצגו תערוכותיה בארצות אירופה אחרות.

בשנת 1966 הציגה את מיצג מופע האהבה האינסופית של קוסאמה בסגנון פופ ארט, חדר מצופה מראות שניתן לצפות אליו מבעד לפתח צר.

באותה שנה הציגה  בבינאלה בונציה את המיצב- גנו של נרקיס 1500 כדורי מראות, תוך שהציעה לבאי התערוכה לקנות כל כדור בשני דולר ולחוות על עצמם את החוויה הנרקיסית.

על הכסא פסל הצטברות עשוי פאלוסים אמרה – "הצטברות היא התוצאה של האובססיה שלי והפילוסופיה הזאת היא הנושא המרכזי של האמנות שלי"(בסרט עליה).

בסוף שנות השישים הפגינה קוסאמה נגד מלחמת וייטנאם ויצרה מופעים פרובוקטיביים של עירום בגן הפסלים של ה MoMA – המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, תוך שהיא מציירת נקודות ועיגולים על גוף האנשים העירומים, וערכה חתונות  להומוסקסואלים, אירוע שערורייתי  למדי באותה תקופה.

המופעים הפרובוקטיביים האלה היו אמנם ביטוי אידיאולוגי של מחאה, אך גם פרובוקציות מכוונות שנועדו למשוך תשומת לב ולפרסם אותה ואת יצירתה.

ביצירותיה של יאיוי  קוסאמה ניתן לראות השפעה ממירו, מפיקאסו, מסלבדור דאלי ואף מאמנות הדאדא, הגם שהיא לא קישרה עצמה לשום זרם אמנותי והתנגדה להשתייך לתנועה אמנותית כלשהי.

בשנת 1973 חזרה  יאיוי קוסמה ליפן.

בשנת 1977 אישפזה עצמה בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו, שם היא חיה עד היום והיא בת 94.  

העיר טוקיו הקימה לכבודה מוזיאון ענק המוקדש רק ליצירותיה.

כל יום יוצאת יאיוי קוסאמה לצייר וליצור בסטודיו האישי הסמוך אליה, וחוזרת למרחב הרפואי המגונן עליה מפני ההיעלמות באינסוף ומפני יער הזאבים האורבים בחיים שבחוץ.

עיר הולדתה, מטצומוטו , שדחתה אותה והתנכרה לה  שנים רבות, מעטירה עליה כבוד רב, והיא נחשבת כיום לאמנית מוערכת ומפורסמת מאוד בעולם כולו.

אולי לא כל אמנות נולדת בהכרח מפצע, אך האמנות של יאיוי קוסאמה נולדה מפצע גדול, וכל מסע אמנותה הוא מסע  תרפויטי לריפוי הפצע הזה ולגאולת הגוף והנפש.

  1. מומלץ לצפות בסרט שהוקרן בערוץ 8, קוסמה: אינסוף, במאית: הת'ר לינץ, 2018.