כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים
יוצרת שותפה: רינה ורטהיים-קורן
מוזיקה: איתמר דוארי
תלבושות- בהשראת הגלימות של ששון קדם
תאורה: דני פישוף – מג’נטה
רקדנים : איתי פרי, שון אולס, מיכה איימוס, עדן בן שימול, דניאל קוסטט, קורינה פריימן
לאחר תקופת סגרים בעקבות מגיפת הקורונה, שבה הרקדנית והכוריאוגרפית, נעה ורטהיים עם להקתה , ורטיגו, במופע מכונס, אינטימי ורליגיוזי – פרדס.
יצירותיה של נועה ורטהיים מכנסות את הרוח לתוך החומר ויונקות ממקורות רוחניים- הן ממקורות היהדות והן מהתורות האזוטריות של המזרח- ראו כאן את המאמר שלי על המופע מאנא של הלהקה.
בתחילת המופע פרדס מוארת הבמה בתאורה עמומה כשלצד הקירות דרגשי עץ כהים ופשוטים. הרקדניות והרקדנים לבושים גלימות שחורות עולים אחת אחד לבמה ומתיישבים על דרגשי העץ.
אווירה נזירית סגפנית המתכנסת פנימה אל תוך העצמי, שמזכירה בה-בעת, מקהלה מדרמה יוונית קדומה.
הלהקה מונה שלושה רקדנים ושלוש רקדניות המחוללים לסירוגין: קטעי סולו , דואטים: עדן בן שימול וקורינה פריימן, שון אולמס ומיכה איימוס, קורינה פריימן ושון אולס- אשה: אשה- גבר- גבר: גבר- אשה, וקטעי מחול של הלהקה כולה.
במהלך המופע הגלימות השחורות מופשלות לכדי חצאיות, כשהחלק העליון לבוש בגד גוף בהיר המדמה עירם.
התאורה עוברת בהדרגתיות מחשיכה עמומה לאור הנשפך על הבמה, לעתים במעגלים ולעתים במפלי קונוסים של אור.
התאורה מחליפה צבעים מלבן לצהוב לכתום ולאדום, תוך שהצללים של הרקדנים ותנועותיהם משתקפים ומכפילים את עצמם על הקירות הכתומים, המאדימים כעשויים מאדמת חימר, שממנה נבנו קירותיו של האולם החדש, שאותו חנכה הלהקה במופע זה, בכפר האקלוגי בו מתגוררת נעה ורטהיים עם משפחתה, בקיבוץ נתיב הל"ה.
האור נשפך על הבמה תוך שהוא מחליף את צבעיה מלבן בוהק לצהוב ואדמדם ויוצר שלוליות אור זהוב סביב הרקדנים, כאור בסיפור שלולית גנוזה של חיים הזז- הלא הוא האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, כפי שמובא בתלמוד הבבלי, מסכת חגיגה, דף יב, עמוד א:
"אמר רבי אליעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון- אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים- עמד וגנזו מהן", שנאמר "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח טו) ולמי גנזו- לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר "וירא אלהים כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך" (בראשית א ד)".
מארג היחסים בין היחיד לזולתו ובין היחיד לקבוצה שמאופיינים בקונפליקט המתמיד בין הצורך בעצמאות לעומת הצורך בתמיכה ובתלות, כמו גם המתח בין אינטימיות אנושית לאינטימיות מינית, כשזו גם זו שואפות להתמזגות של הפיסי עם הרוחני, הם יסודות בולטים, הן בקרטוגרפיה של תנועות הרקדן היחיד בתוך הלהקה, והן בקרטוגרפיה של מחול הלהקה כקבוצה – כשזו גם זו מעצבות את הכוריאוגרפיה של המופע כולו ביחס לחלל ולזמן.
על רקע המוסיקה של אמן כלי ההקשה, איתמר דוארי , נעים הרקדנים בתנועה שקטה מאופקת ומכונסת, כשרק עקביהם נוקשות בנקישות קצביות, מדודות ומדויקות, מהדהדות את פעימות הלב.
אם המופע מאנא נשען על המושג Huna הלא הוא עקרון התפיסה הרוחנית השמאנית השואפת להרמוניה בין האדם לטבע וליקום ועל המושג מאנא שהוא כלי הקיבול לאור הקבלי באילן הספירות בספר הזהר , במופע הנוכחי לוקחת אותנו נעה ורטהיים למופע המתבסס על המשמעות הדיאלקטית של המושג פרדס –
שרובדו הגלוי נקשר לטבע לצמיחה ולרוחני באשר הוא, כגלום במשמעויות הגן בשפה הפרסית, ולמשמעויות גן העדן הבראשיתי – paradise, עידן חוסר המודעות והתום המוחלט בהשתלבות ההרמונית של האדם עם הטבע, עד לפיתוי היצרי והאכילה האסורה "מעץ הדעת" שמביאה עימה את הבושה בעירם וכיסויו בעלה התאנה, ואת המודעות וההבנה ש"גן העדן" אינו אלא "כלוב של זהב", והחירות ממנו (הגירוש) נקנית במחיר העמל הקשה, חטאי היצר, תחושת האשם, הכניעה והשליטה, הסבל והמכאוב- "בעמל תאכל לחם" ו"בעצב תלדי בנים"- חירותו של אדם גם אם יחסית ומדומה היא, נקנית בייסורים גדולים ובמאבק מתמיד- עליהם עומד בהרחבה אריך פרום בספרו מנוס מחופש, ועליהם מתבססת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, מנקודת-ראות אמונית של סרן קירגור ומנקודת- ראות המאבק והמרד של סארטר וקאמי.
ולרובדו הפנימי הסמוי שמכניס אותנו בהדרגתיות להיכל הפשט דרש סוד- שלבי ההארה והגילוי של "מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית" הצופנים את סודות הבריאה והאלוהות, כפי שהם מוצאים ביטוי במדרש התלמודי על ארבעה שנכנסו לפרדס – במסכת חגיגה דף י"ד עמוד ב –
"תנו רבנן: ארבעה נכנסו לפרדס ואלו הם: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קיץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום".
הגוף של כל אחד מן הרקדנים (של כל אחד מאיתנו) הוא המאנא והוא ההיכל, הכלי הפיזי והחומרי השואף לשיבה מחודשת אל הטבע ולהתמזגות רוחנית עליונה והרמונית איתו, להארה פנימית שתביא איתה גם את ההרמוניה עם הזולת ועם החלל הזמן והיקום – כאחדות טוטלית שלמה של ראשית הבריאה.
כל תנועה של הגוף מודעת לעצמה ככזו ששואפת לאיזון להתמזגות ולהרמוניה, בין בתנועות התכנסות של הגוף אל היכלו הפנימי, בין בתנועת הכמיהה למגע אינטימי עם הטבע ועם הזולת, בין בתנועת התשוקה המינית- וכל אלה יחד – מבטאים כמיהה להתמזגות רליגיוזית עם אחדות היקום.
בתנועה המחוללת הזו מרשימים ומרגשים מחולות הסולו של הרקדן, דניאל קוסטה, והדואטים של שון אולס ומיכה איימוס ושל עדן בן שימול וקורינה פריימן.
מרגש לא פחות סולו הסיום של שון הולמס הנעה ומתקפלת ומרחפת ומתנודדת לסירוגין כאובדת בתחושת אינסוף, עד שהיא נתמכת על ידי הלהקה האוספת אותה אל חיקה.
באסוציאציה האישית ליוו אותי לאורך המופע שירים של זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך, כל אחת והביטוי הרליגיוזי שלה, כל אחת וכמיהת ההתמזגות שלה עם כוליות היקום והבריאה.
שני שירים של דליה רביקוביץ העליתי במאמר על המופע "מאנא"
זלדה- כציץ העמקים
המשוררות בשפת המילים, הרקדנים בשפת הגוף—שפת המחול.
יונה וולך- הרמוניה שמימית
במחול הלהקה מתבטאת הכמיהה הזו בהדרגתיות של כמה שלבים כאותה הדרגתיות של הכניסה להיכל הסוד בפרדס: התחלה של ריכוז ושקט פנימי מדיטטיבי שבו קשוב כל אחד לעצמו ומנסה לאמן את התודעה שלו להגיע לבהירות ולאיזון נפשי בתחושת קיומו בחלל ובזמן ובשגרת החיים, כמו גם ביחסיו עם האחר והקבוצה. מעבר למחול סולו במעגלי תנועה סיבוביים ומרחפים ובתנועות רחבות ומתפשטות, כאילו הייתה הבמה נטולת גבולות של מקום וזמן.
מעבר לדואטים הממחישים את המורכבות – משיכה, תשוקה- דחיה, עצמאות- תלות ושליטה, כמיהה ופחד.
עד למחול של סערה אקסטטית ומיסטית בדומה לטכסי ההתעלות של המחוללים הסופים.
הקצב והכוריאוגרפיה של התנועות הן במחול היחיד, הן בדואטים והן במחול הקבוצתי שמאופיינים כולם במעבר הדרגתי משקט פנימי מכונס לעבר תנועה וסערה, מבטאים את המתח המתמיד, בין הצורך של היחיד להתכנסות פנימית לצורך שקט נפשי ואיזון, לבין התנועה הסואנת, בליל הגירויים מסיחי הדעת והמודעות, והמותשות התמידית – הכרוכות בממשות הגשמית עמוסת המחויבויות והמגבלות של שיגרת החיים היומיומית.
מופע מדויק, עדין, אינטימי ומרגש.
