מניפה Menifa

ד"ר חנה סֵקֶרָה - יצירה, ספרות, אמנויות, אקטואליה

דוד גינתון ותערוכות נוספות במוזיאון ת"א. טבע ואדם- תערוכות צילום במוזיאון הארץ.

דוד גינתון- חמישה עשורים של יצירה

1973 -2020

מוזיאון תל-אביב

אוצרוּת:

ענת דנון סיון
עוזרת לאוצרת: נעמה בר־אור

"השם של הציור" ו"הצד האחורי"

כותרות התערוכה מכוונות לשילוב המרכזי השזור בכלל היצירות המוצגות בה- השילוב בין מבט העין לבין האסוציאציה הלשונית, בין הציור למילה ולטקסט, בין החשיבה החזותית לבין  החשיבה המילולית, ובין הגלוי לנסתר בפעולת החושים וביצירה המוצגת בפניהם- מה קודם למה בתהליך היצירה – השם לציור או הציור לשם, החשיבה החזותית או החשיבה המילולית- מילה לתמונה או תמונה למילה-  "השם קדם לציור. הציורים נולדים מתוך שמם. ברגע שעולה שם שראוי לעשות על פיו ציור – הציור, במידה רבה, כבר התכונן ונותר רק לממש אותו בציור: ציור של צד אחורי. בהבל פה, לכאורה, נולד ציור".

ציורי התערוכה ממחישים שהתשובה אינה חד-משמעית כהכרזת המוטו של הצייר, שכן תהליך היצירה כמו תהליך החשיבה ופעולת החושים, הם תהליכים מורכבים ואף בלתי מודעים בחלקם, והזיקה בין השם לציור ובין הטקסט והחשיבה המילולית לבין החשיבה החזותית, הקו ,הצבע והציור – היא זיקה רבת פנים, כך שהשאלה מה קדם למה, אינה בהכרח רלבנטית.

התערוכה הקרויה "הצד האחורי" ממקדת את תשומת הלב לא לציור שלכאורה גמור ולכאורה נגלה לעינינו ככזה, אלא במאחורי הקלעים של תהליך היצירה וב"מאחורי הקלעים" של היצירה המוצגת , תוך שאנו כצופים אמורים לעבור תהליך של מבט לעבר התבוננות ולהבין את הגלוי לעין בקונקטסט רחב של שפה ותרבות.

"הצד האחורי" מפנה את תשומת הלב אל "מאחורי הקלעים" של עבודת היוצר- כאדם וכיוצר ואף אל  התת-מודע של מעשה היצירה עצמו, בבחינת אמנות היוצרת עצמה מאליה, בלי שהצייר עצמו, מתכנן, "רוצה" או מודע למה שהוא מצייר במהלך תהליך היצירה.

"הצד האחורי" מבקש למקד את תשומת הלב במה שמעבר לגלוי שבציור או בכל אמנות חזותית באשר היא. כשאנו צופים ביצירה המוצגת ומדמים שאנו רואים את מלוא "היצירה" ברובדה הגלוי, מותנים בעובדת היותה יצירה חזותית, אנו מחמיצים רבדים שנדרש להם תהליך פיענוח, כזה שתמיד יישאר בלתי מפוענח עד סופו, בבחינת "גילוי וכיסוי בלשון", גילוי וכיסוי ביצירת האמנות, גילוי וכיסוי בזיקה שבין: המילולי לחזותי, בין האובייקט לבין שמו, בין הגלוי לנסתר , בין הצופה לבין הנצפה, בין הצופה לבין האמן שנוכח-נפקד במעשה היצירה שלו, בין המוקדם למאוחר בתהליך הציור ובתהליך החשיבה הלשונית.

מהפשט של הגלוי והנסתר שבחושים ובאמנות, שולח אותנו הביטוי "הצד האחורי" אל רבדי משמעות ברמה הקוסמית והמטאפיזית הגלומים בפסוק המקראי בספר שמות- "ויאמר לא תוכל לראות את-פני כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ) – ומכוון אל הקונפליקט הטראגי הנצחי בחיי האמן ומעשה האמנות – הקונפליקט בין ארוס לתנאטוס, בין הארצי לגשמי ובין הרוחני למטאפיזי.

את "הצד האחורי" אפשר גם לפרש במונחי ההדחקה – "הכתם העיוור" בתפיסה הפסיכואנאליטית של פרויד ולאקאן, ואף "הצל" המלווה כרגש אשמה, במושגי הארכיטיפים של יונג.

 במעין אשליה אופטית  trompe l’oeil חושית וקוגניטיבית כאחת מצייר דוד גינתון את "הצד האחורי" של היצירה, בין של יצירות אמנות מוכרות ובין של יצירות פיקטיביות,  תוך שילוב טקסטים ממקורות שונים: מהתנ"ך ומהתלמוד, מיצירות ספרות ומיצירות אמנות, וגם ממטבעות לשון שגורות, מהן משובשות, מהן מומצאות, תוך שהוא מתכתב עם  האמנות המושגית- קונספטואלית של שנות השישים והשבעים באירופה ובארה"ב.

כך לדוגמא מסביר גינתון זיקות אפשריות בין טקסט לתמונה ובין הספרות לציור, תוך שהוא מתכתב עם הרומן "הקנאה" של אלן רוב גרייה.

הרומן "הקנאה" הוא ממבשרי "הרומן החדש" שהיפנה עורף למוסכמות תיאורי הדמות , המסגרת והכרונולוגיה הליניארית של הרומן הקלאסי והפך את הקורא שלו לשותף פעיל, מתבונן, מחפש וחוקר בתהליך הקריאה.

רוב גרייה מרבה בתיאורי אובייקטים גאומטריים, תוך ריחוק וניתוק וקיום עצמאי שלהם מהאדם- , מה שכינה רולאן בארת "ספרות אובייקטיבית". הדמות כמו הקורא ברומן של רוב גרייה צופה ומביטה על העולם המתואר בקוויו , בצבעיו ובקווי המתאר שלו, כצלם או כצופה בציור.

לשם המחשה, אצטט כאן את קטע הפתיחה מתוך הרומן

"כעת צלו של העמוד- העמוד הסומך את הזווית הדרומית-מערבית של הגג- חוצה לשני חלקים שווים את הזווית התואמת של הגזוזטרה היא אכסדרה רחבה מחופה, הסובבת את הבית משלושה עברים, כיוון שרוחב אחד לה בחלקה התיכון ובשני אגפיה הצדדיים, מגיעה רצועת הצל שהעמוד מטיל בדיוק על קרן הבית…….אבל המבט שכיוון שיצא מירכתי החדר הריהו עובר מעל המעקה, אינו נוחת אלא הרבה יותר רחוק, על פני הצלע הנגדית של העמק הקטן, בתוך עצי-הבננה של המטע(עמ' 25)….היא פונה לעומת האור, כדי להמשיך בקריאה בלי להוגיע את העיניים. צדודיתה המוטה אינה זעה עוד. הנייר צבעו תכול מאוד, גדלו גודל רגיל של נייר מכתבים, ועל פניו ניכרים היטב סימנים של קיפול לארבעה"? (עמ' 28).

אלן רוב גרייה- הקנאה- תר' מצרפתית, אילנה המרמן, הוצאת דביר, 1987.

 

דוד גינתון מתכתב עם יוצרים אחרים במחוות : ציור ההומאז לדלקרואה 1864 , הסטודיו של הצייר, גוסטאב קורבה, הציור "בגידת הדימויים' על פי רנה מגריט, כמו גם ההתכתבות עם האמנים ג'ספר ג'ונס ולוצ'יו פונטנה.

בסדרת הצילומים בשחור – לבן  מתכתב גינתון עם אימרות ומטבעות לשון : "טומן ראשו בחול" "נכווה ברותחין" ועוד, תוך שבחלקם ניטלת המשמעות האלגורית לטובת פשוטו של ביטוי כפשוטו של צילום- אדם טומן ראשו בחול כיען שטומן ראשו בחול בעת סכנה.

גינתון מסביר ומדגים את הזיקה בין תהליך החשיבה המילולית לבין תהליך המבע הויזואלי, ואת ההפרדה המלאכותית והמאולצת בין  אמנות המילה לבין האמנות החזותית, כמו גם את השאלה מה קודם למה בשני התהליכים שהם למעשה אחד-   ב"ציור"  שאינו אלא טקסט, בו הוא מסביר  – "מדוע אני לא צייר".

בכך מבקש גינתון לשבור הגדרות ותפיסות שגורות ומקובעות ביחס לאמן ולמעשה האמנות. בעוד היוצר המוגדר "צייר" תופס גם הוא את עצמו בשעת היצירה כ"צייר", הרי שבתהליך היצירה הממשי מתערבבות החשיבה האסוציאטיבית המילולית והחשיבה החזותית זו בזו, כשאחת גוברת על האחרת , ו"הצייר" מוצא עצמו "משורר".

שינוי תפיסה ומוסכמה מוצא ביטוי גם בציורי הדיוקן העצמי, שאין בהם כמצופה, "ציור" של דיוקן עצמי, אלא טקסט שבו הצופה אמור לראות בטקסט עצמו ייצוג לדיוקן של היוצר, שהרי כל יצירה שלו, היא ביטוי של דוד גינתון האדם והאמן ככוליות שלמה, שהיא היא הדיוקן שלו.  

גינתון מחבר תפיסה זו עם אחת החוויות הלאומיות והאישיות שחווה כאזרח ישראלי לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, בציור שלו "פורטרט עצמי", ומבטא בכך את משמעות החוויה הקשה והמדממת הזו לדיוקן חייו שלו, ניתן לומר, לדיוקן כולנו כאזרחי ישראל.

ציורי הדיוקן מבקשים להפקיע את המושג מהקשרו השגור והמקובל, ולהדגיש עד כמה אנו שבויים בהגדרות ובתפיסות מחשבה. דיוקן אינו רק מושג חזותי, אלא הכלה של ישות על הגלוי והלא גלוי שבה, בין בפן החזותי ובין בפן הטכסטואלי. דיוקן הוא מהות שלמה ולא רק ייצוג חזותי של מראה או מבע פנים .  

תהליך היצירה של גינתון מחייב את הצופה "לצאת מהקופסא" תרתי משמע, כולל מהציפיות, מההגדרות ומעולם המושגים השגור של מהי יצירת אמנות וכיצד מתרחש תהליך היצירה. הוא גם דורש מהצופה חשיבה מחדש ביחס לתהליך הצפייה ביצירת האמנות, ככזו העומדת בפני עצמה, וככזו שהיא מבע וייצוג של האמן שיצר אותה.  

הצופה ביצירה של דוד גינתון, מנהל איתה דיאלוג, כצופה אקטיבי שמקשר ומשלים "פערים", ובכך הוא עצמו צופה ויוצר בה-בעת.  הוא יכול להשלים את המחוק ואת החסר  ויכול ( במשבתו ובדמיונו), והוא אמור לבוא אליה מתוך התמצאות ברבדי הלשון העברית (רבים מהטקסטים הם בעברית ובאנגלית), כמו גם בהקשרים תרבותיים רחבים ובתולדות האמנות.  

לכאורה, כל יצירת אמנות יוצרת את הדיאלוג המתבקש הזה. היצירות של גינתון מפעילות אותו במפורש, בגלוי ובכיסוי.


בכמה מיצירותיו מציב דוד גינתון אמירה פוליטית נוקבת, כלפי המלחמות, כלפי הסכסוך

הישראלי- פלשתינאי, כלפי ההתנחלויות ועוולות הכיבוש.

כך למשל, הצילומים מ"מלחמת ששת הימים" ומ"מלחמת יום כיפור", ממחישים את האלימות שיוצקת המלחמה בשפה.  

ב"סדרת הדגלים" מבטא גינתון את יסוד האלימות הנקשר לסמל הריבוני של כל עם ומתכתב עם סדרת הדגלים של האמן האמריקאי, ג'ספר ג'ונס, שציורי הדגל שלו מצוירים באקספרסיוניזם מופשט , ובצורות בלתי מזוהות, תוך התכתבות עם תקופת המקארתיזם והמלחמה הקרה.

גינתון לוקח את משמעויות הדגל למורכבות הסבוכה מאוד של הסכסוך המדמם באזורנו.

דגל ישראל מוצג בקונטקסט של העימות הישראלי- פלשתינאי ושל הכיבוש כמציאות בלתי מוסרית בעליל. הדגל מסמל את הריבונות והעצמאות שלנו, ובה-בעת את השליטה שלנו על עם אחר, שבדגל שלו- בעצמאות שלו ובריבונות שלו, אנחנו מסרבים להכיר.

כמו שני העמים, גם הדגל מבותר וחצוי ומדמם כמעשה העוולה הנורא מפרשת "פילגש בגבעה".

האמירה  הפוליטית מוסרית של גינתון מבטאת את השבר בין הערכים היהודיים והציוניים עליהם גדל לבין העוולות כלפי הפלשתינאים, שאינן מתיישבות עם הערכים היהודיים, כפי שהתחנך עליהם וכפי שהוא תופס אותם. ביטוי לשבר הזה הוא נותן גם בציור המחווה "צד אחורי של ציור: פורטרט של חנוך לוין". למיותר לציין את משמעות ההקשר האידיאולוגי המוסרי עם המחזאי הידוע.

סרקזם נוקב לא פחות, כלפי המציאות החברתית והפוליטית, מבטא דוד גינתון בהתכתבויות הרבות של יצירותיו עם פרוזה ושירה של יוצרים אחרים.

יצירותיו של גינתון אינם ציור יפה ומרשים שאתה מתפעל ממנו וחולף על פניו לציור הבא. יצירותיו של גינתון גם מסרבות שתגדיר אותן ותסווג אותן בקטגוריה אמנותית כזו ואחרת. כל יצירה כולל זו "שאינה אלא" לוח צבוע וריק , מבקשת ליצור דיאלוג עם מכלול עולמך הפנימי

ברמת החוויה האישית:

כישראלי, כיהודי, ובעיקר כאדם.

צדוק בן דוד- אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי

צדוק בן דוד ,האמן, פסל המייצבים הישראלי שחי בלונדון, הוא מהאמנים הישראלים הידועים שיצירותיו מוצגות בערים רבות בעולם.

בשנת 2010 הציג מוזיאון תל אביב את התערוכה שלו "טבע האדם" – שדה פרחים ממגזרות פלדה, שמשנים את צבעיהם  בהתאם לזווית התצפית עליהם.

המיצב הגדול והמרשים בתערוכה הנוכחית מציג  6000 דמויות שפגש האמן במסעותיו הרבים בעולם. דמויות בסיטואציות שונות של חיי יום יום, אותן הוא צילם, העביר לרישומים ויצק לפסלי נירוסטה זעירים בינוניים וגדולים.

תערוכה שכל אחד מוזמן להתרשם ממנה, כפי טעמו האמנותי.

אלכסנדר קאלדר- שמש גדולה צהובה – 1976 – 1898.

אלכסנדר קאלדר הוא מאמני הפיסול האמריקאים הידועים באמנות המודרנית של המאה העשרים. רבות מיצירותיו, מהן פסלים בגודל מונומטלי, מוצגות במקומות רבים בעולם, כולל בישראל.

קאלדר האו אמן רב-תחומי: ציור, איור, תכשיטנות, עיצוב שטיחי קיר, ובעיקר- פיסול.

יצירתו יונקת מזרמים אמנותיים מגוונים – מהקוביזם, הסוריאליזם והמופשט, תוך השפעות דומיננטיות מאמנים רבים : מתיס, מירו, פיקאסו , מרסל דושאן, פרנאן לז'ה, ז'אן ארפ. את חואן מירו הוא כמעט מעתיק, ובהחלט נשאלת כאן השאלה על הגבולות שבין יסודות השראה של אמן מאמן לבין העתקה של ממש.

קאלדר מצייר צורות בקווים גאומטריים פשוטים ובצבעים טהורים, בעיקר בצבעי יסוד של אדום כחול צהוב.

ברבות מיצירותיו ניכרת התנועה הקינטית שממחישה את הזיקה בין אנרגיה, זמן, תנועה וחלל, והמוביילים הם הבולטים שביצירות אלה.  

בתערוכה מוצגים גם ציורים בצבעי גואש ורישומים בשחור לבן של בעלי חיים,  כמו גם פסלים מחוטי תיל. בחלק מהציורים מופיעים אייקונים סמליים ממחזוריות החיים והטבע, כמו גם מסכות ואביזרים סמליים של תרבויות קדומות.

*בתערוכה של דוד וקשטיין לא הספקתי לצפות, ואגיע אליה בפעם אחרת.

טבע ואדם- תערוכות צילום במוזיאון

"ארץ ישראל".

בתערוכת הטבע מבחר עשיר של צילומי טבע ובעלי חיים. צילומים יפים ומרגשים, מרביתם של אמנים ישראלים. הצילומים נעשו בשעות אור שונות של היום ובעונות שונות של השנה, ומנציחות חרקים, חיות ובעלי חיים בסיטואציות מגוונות ובזוויות צילום ייחודיות.

בתערוכה גם צילומים של זיהום הסביבה הגורם נזק קשה לטבע ולחי.

בקומה התחתונה של ביתן התערוכה הוצגו גם צילומים של התעללות בבעלי חיים, כליאתם, המסחר בהם, הפעלתם לצרכי קרקס ובידור ועוד מני התעללויות נוראות.

בביקורי יום אחרי, ראיתי שהחלק הזה בתערוכה איננו. נאמר לי שהועבר לארץ אחרת.

כך או כך, גם עניין הזיהום הסביבתי וגם עניין המסחר וההתעללות בבעלי חיים, ראוי וחובה שיהיו נוכחים תמיד בסדר היום הציבורי ובסדר היום של בית המחוקקים.

נועה אבהר- צרחוליות מתארגנות לשעת לילה.

יובל ברקאי- נקבת עטלף הפירות על רקע בניין בתל אביב.

איליה שלמייב- שועל מצוי על רקע שביל החלב

אביר סולטן- זמן קורונה- חזירי בר בשכונת "כרמליה" בחיפה.

יוסי אשבל- משחק ילדים

Hopeבביתן "רוטשילד" תערוכת פרס פיקטה – צילומים של אדם ונוף בעולם.

אוצר, גיא רז.

בתערוכה צילומים מרחבי העולם: של נופים ובני אדם בסיטואציות יומיומית של בית ועבודה, רגעי שמחה ויגון ופחד. צילומים של אזורי מלחמה, חורבן והרס, כולל צילומי רגליים טוטבות בעקבות פציעות וקטיעות, וצילומים אמנותיים ייחודיים בהקשרים של טיפול פסיכואנאליטי, בעקבות תיאוריות בתחום זה.

Alexia Webster

Margaret Courtney Clarrk

Rena Effendi

ראיונות עם צלמי התערוכה