מיולי עד יולי- ממחאת המאהלים ב"שדרות רוטשילד" יולי 2011 עד המחאה ב"בלפור" יולי 2020.

5.8.2011

מחאת הצעירים שהחלה במאהלים של "שדרות רוטישלד" בתל-אביב והתפשטה לכל חלקי הארץ, התעוררה אמנם על רקע מצוקת הדיור  ויוקר המחיה המאמיר והולך, אך תמצית מהותה – בקריאה – "העם רוצה צדק חברתי".

הערך המוסף הסמלי והמשמעותי של מחאה זו נטוע לא רק בשם השדרות, אלא גם בעצם הקריאה שיצאה מהעיר שקנתה לה זה מכבר את המוניטין של הבועה הנהנתנית, המתבדלת והמנוכרת למתרחש בכלל מדינת ישראל ( "אחרינו המבול")-  ואם ארזי המרכז מוחים על המצוקה הכלכלית- מה יגידו אזובי הפריפריה..

הדור הצעיר שמצטרף בהמוניו למחאה, למאהלים, לצעדות ולעצרות וסוחף אחריו מגזרים רבים של החברה הישראלית, דומה שרק חיכה לקריאה שתוציא אותו מהשתיקה ומתחושת חוסר האונים נוכח מציאות כלכלית  שוחקת ומאיימת.

אלא שמציאות כלכלית זו- שורשיה, מהלכיה ותוצאותיה, הם בבואה לסוגיות ערכיות רבות משמעות והרות גורל בכל תחום מתחומי חיינו החברתיים והלאומיים, שהמצפן שלהם  השתבש ועיוות את הדרך ואת צדקתה.

קולות המאהלים מוחים על מחיר מוצרי היסוד ועל קורת גג ובית- על הביטחון הקיומי הבסיסי ביותר, אך תבונת הלב וניקיון הדעת של רבים המצטרפים אליהם מכל חלקי הארץ, מביעים צורך והכרח לתקן את המצפן שהשתבש ולבנות סולם ערכים חדש שיהיה אבן הראשה ועמוד השדרה של החברה הישראלית.

נוסטלגיה מטבעה מאדירה את העבר, בחינה שבדיעבד, ובוחנת בזהירות יתר את הכתמים שהיו באורו

הנוסטלגיה של מקימי המדינה מושתתת על האמונה, על החזון והיעדים שהיו המסד להקמתה. קיבוץ הגלויות ידע מלחמות,  חבלי קליטה, עבודת כפיים קשה, צנע ומחסור, אך לכל אלה התלוו האמונה בצדקת הדרך, הלהט האידאולוגי, והבנת הקשיים הרבים שכרוכים בהקמת המדינה ובכור ההיתוך.

את כלכלת הצנע הכתיבו מגבלות המציאות, ומנהיגות שהצניעה לכת והשתדלה לשמש מופת.

המלחמות הרבות והמתח הביטחוני המתמיד, כמו גם חבלי המדינה הנבנית והמתפתחת, עיצבו   אתוסים של גבורה ו"רעות" שליוו את היוצאים לשדות הקרב, את ההספדים לנופלים ואת הנחמה לחיים שנשארו אחריהם.

אלא שבמהלך הדרך- מלחמות ומתח ביטחוני מתמיד מזה-  הישגים מדהימים של קידמה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ורוחנית מזה- הרעות והסולידריות כמו גם ערכים אנושיים, חברתיים ולאומיים אחרים שעל טעם קיומם נרקמו אתוסים אלה, איבדו כיוון והשתבשו

"שיח לוחמים" של מלחמת ששת הימים העז לשאול שאלות נוקבות בהקשרים אנושיים ומוסריים- העז להצביע על המצפן- המצפון –  שהחל להשתבש, ופתח סוגיות נוקבות על צדקת הדרך מתחילתה עד הלום, גם בהקשר לתולדות הסכסוך הישראלי- פלשתינאי, וגם בנוגע לסוגיות סוציו-כלכליות בישראל פנימה.

דור הצעירים הנוכחי צומח לתוך מציאות של כיבוש המתמשך זה למעלה מארבעים שנה, ולתוך  מכלול השלכותיו של כיבוש זה.

הוא מקדים לבוקרו של עוד יום הישרדות כלכלית. הוא פוגש פוליטיקה מביישת ופוליטיקאים רבים שאיבדו את הבושה.

הוא צופה במנהיגות המתנהלת בראוותנות מנותקת, זחוחה ומנוכרת. הוא תוהה ומבולבל בחלל שהתרוקן מאידאולגיה ומערכים קולקטיביים

הדור הזה צומח לתוך דואליות מקוטבת של פוסט-מודרניזם שהפלורליזם שלו מטשטש ומבטל גבולות בין מרכז לשוליים, בין עיקר לטפל, בין  אליטיזם תרבותי לבין תרבות עממית, מרדד ומשטח רבדים של שפה ושל תרבות, ותקשורת הכפר הגלובלי  המבטלת מרחק וגבולות ומייצרת מידע זמין לכל בו-זמנית, כל אלה – לעומת הניאו-קפיטליזם הכלכלי המעמיק פערים בין עושר דמיוני קונה כל לבין עוני מרוד, בתוך גבולות –  שלכאורה ורק לכאורה-  פתוחים לכולם.

הצרכנות הפוסט-מודרנית מאופיינת במערכת שיווק דורסנית שהאלילים שלה הם מותגים לרגע, כוכבים זורחים וכבים בהרף עין, תכניות ריאליטי הנוטלות מהמציאות ערב רב של דמויות מהן שטוחות, נלעגות ווולגריות, ומהן משטיחות ומלעיגות עצמן לדעת- וסוגרת אותן בבועה של הדוניזם נבוב- המקרין בבואה כפולה של המציאות ממנה נלקחו ושל הסטנדרטים שהמציאות הזו ראוי לה לחקות, אם ברצונה לעלות על פלטפורמת הפרסום וההצלחה. בעידן שבו המדיום הוא המסר  – מבינים העומק והאיכות שזמנם עבר.

הדור הצעיר חי  במציאות של ניאו-קפיטליזם אכזרי וקיצוני אף מהקפיטליזם הקלאסי של תחילת העידן המודרני.

את יסודות הקפיטליזם הקלאסי ניסחו אדם סמית' ( 1723- 1790) בספרו עושר העמים, ודיוויד ריקרדו ( 1772- 1822) בספרו עקרונות הכלכלה הפוליטית והמיסוי.

התיאוריה הכלכלית שלהם יצקה את מה שעתיד להתנסח ב "חוק הברירה הטבעית" בתורת האבולוציה של צ'ארלס דארווין ( 1809- 1882), דהיינו, תפיסת הכלכלה כזירת מאבק חופשית בין כוחות המונעים על ידי  אינטרסים ממוקדים  של רווח ושל תועלת. הקפיטליזם אינו מעמיד את החמלה ואת האמפתיה כעמדת מוצא ביחסי איש לזולתו ואינו תופס את המכלול ההומני של האדם, אלא רואה אותו  כאובייקט צריכה ורווחיות, ומחליף יחסי אדם לאדם ביחסי מוכר וקונה- משווק וצורך (ראה ספרו של חן למפרת- חינוך אמפתי- כביקורת הניאו-קפיטליזם, רסלינג, 2008).

משנה זו על גלגוליה הייתה  למסד של כלכלת השוק החופשי ותורת ההפרטה מבית מדרשם של פרדריק האייק ( 1899- 1922) ומילטון פרידמן ( 1912- 2006), שעל יסודות משנתם הושתתו, וגם עברו ועוברות משברים, כמה מכלכלות המערב.  

הקפיטליזם הדורסני המוביל את כלכלת ישראל מתנהל כבועה של משפחות, תאגידים וקרטלים,  המרכזים  את עיקר ההון הכלכלי, קונים משאבי מדינה השייכים לכלל אזרחיה במחירי "סוף עונה", ומפנים את עיקר רווחיהם למעגלים פנימיים נוספים של התעשרות וצבירת כח והשפעה.

הם מכתיבים את שוק הנדל"ן ואת שוק הצרכנות,  ומשרטטים את הגרף הוירטואלי המנהל את תנודות הקיום הכלכלי של כולנו.

השוק החופשי, אכן, מעודד תחרות ויזמות, ולכאורה תורם את תרומתו בראיה מקרו-כלכלית, אולם הוא מפתח את מוקדי ההון ככח עצמאי בלי קשר לתהליכי ייצור, ומקומות עבודה שהוא בכל זאת מייצר,  מעבידים בתנאי ניצול מחפירים.

במציאות שבה ממילא תהליכי האוטומטיזציה מייתרים את כוחות העבודה, וכשצרכי הקיום הבסיסיים לשכר הוגן ולזכויות סוציאליות, למזון, בריאות, דיור בר השגה וחינוך, אינם מגובים ומסובסדים על ידי המדינה, הופך השוק החופשי לזירת אגרוף מדממת שבה מושלך כל אדם לגורלו.

שיטת הריכוזיות ומדיניות ההפרטה מערטלות את המדינה מערכים של סולידריות, של חירות ושוויון הזדמנויות, ושל אופק כלשהו לצדק חברתי.

צילם שי רוזן

כשמוקדי ההון  וההשפעה מרוכזים בידי  מונופולים, וועדים גדולים מרכזים בידיהם עמדות כח והטבות מפליגות על חשבון הקופה הציבורית, נפערת תהום כלכלית ומוסרית בין שכבות אוכלוסיה שונות, ומתחדד הקיטוב והניכור ביניהן: בקצה האחד שכבה של בעלי הון, כח ושררה, בקצה האחר עניים וקשיי יום שרבים מהם משתרכים בתור לרחמיהם של נדבנים ולחסדיהן המשפילים של עמותות רחומות.

בתווך מתרחבת שכבת הביניים הנושאת בעיקר הנטל של ימי המילואים, העבודה הקשה, תשלום מיסים ומעמי"ם מהגבוהים בעולם, ומנהלת מלחמת הישרדות יומיומית שמעמעמת לעיניה את האופק, וודאי שלא מותירה לה פנאי וכח למאבקים אידאולוגיים על ערכים קולקטיביים.

כשנציגי האוצר ומתווי המדיניות הכלכלית מתהדרים, אפוא, בצמיחת המשק ובשגשוג כלכלי, ראוי לבחון מי שותף לצמיחה ולשגשוג  ומי קמל בשוליהם.

כשמנופפים בגרף סטטיסטי של הירידה באבטלה, ראוי לבחון את אחיזת העיניים המשרטטת את הגרף הזה. מגזר  האנשים שחצו את גיל הארבעים, קל וחומר, את שנות החמישים, ונפלט משוק העבודה, בגלי אבטלה כאלה ואחרים, מתקשה מאוד להשתלב בו שוב. הוא שרוי באבטלה או פרישה מכורח, כשמחצית שנות תוחלת חייו עדיין לפניו. ערכים ותפוקה של השכלה, מיומנות מקצועית וניסיון עשיר מושלכים כחפץ שאין בו צורך. 

על איזו קואורדינאטה של גרף הצמיחה, מסומן הנזק הכלכלי ופער האיכות שמחוללת  "פרישה" זו בכל המערכות? ועל איזו קואורדינטה של הגרף מסומנים נזקי הבריאות ושפיפות הרוח של המופרשים?

ורבבות הצעירים כמבוגרים- שעובדים בתנאי עושק וניצול מחפירים- בתיווך חברות כח אדם וקבלנים- היכן הם מצויים בעקומת הגרף – על קואורדינטת שוק העבודה או על קואורדינטת שוק העבדים??

בעוד שפסגת העקומה של הגרף הזה צופה בהדוניזם זחוח ממרום מגדלי היוקרה לעבר אופק פתוח, תחתיתה סגרה, זה מכבר, את אופקי יום המחר של רבבות זוגות צעירים, שעושים ימים כלילות בעבודה מאומצת, ובכל זאת מתקשים לפרנס את משפחתם ברווחה ראויה ונואשו להשיג קורת גג לראשם

תחתית העקומה הזו סגרה, זה מכבר, על תושבי הפריפריה במובני קיום רבים- סגרה על בני ארבעים ומעלה שמתקשים להשתלב בשוק העבודה – סגרה על זקנים ופנסיונרים וניצולי שואה שהיו אבני המסד ואבן הראשה של קום המדינה, וזקנתם מביישת את הנעורים שבנו אותה.

תחתית העקומה סוגרת על עובדים רבים שזכויותיהם הבסיסיות לשכר הוגן ולזכויות סוציאליות מופרטות בידי קבלני עבדים.

המציאות הזו אינה גזירה משמים ואינה כורח של משאבים כספיים מדולדלים. היא תוצאה של סדר עדיפויות  כלכלי מעוות- התנחלויות, מגזר חרדי בלתי יצרני, שיטת הריכוזיות של משאבים והון,  ומערכת מיסוי לא צודקת. היא תוצר לוואי של מתח רווחי המתווכים בשוק הצרכנות, של העמלות שגובים הבנקים, הבזבוז המשווע של כספי ציבור באחזקת משרדי שרים מיותרים ובמסדרונות הבירוקרטיה

צילם אריק סולטן

היא בעיקר תוצר ישיר של המדיניות הכלכלית מבית מדרשו של הקפיטליזם האכזרי המיטיב עם החזקים ורומס את החלשים.  המציאות הזו היא מדיניות של מנהיגות מנותקת ואטומה, נהנתנית וזחוחת הבטחות שוא.

לילדים של חורף 1973 "הבטיחו יונה/ עלה של זית/ הבטיחו שלום בבית/".

כנפי היונה של דור הצעירים ב- 2011  מותשות, השלום שהבטיחו להם מדשדש בכיבוש מתמשך, וקורת הגג שלראשם אינה בית אלא דירה שכורה להיום- והמחר מי ישורנו- והשלום מי ישורנו- –  ומי ישכיל להישיר מבט לקשר שבין השלום לבין הבית?!

להסטת המבט הזה שותפה בשנים האחרונות מקהלה של קולות צורמים מבית המדרש של הפשיזם והמקרתיזם, המנסים להשתיק  כמה מגווניהם של קולות השמאל.  הקולות הדורשים הצהרות נאמנות למדינה, הקוראים לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל והמחוקקים את "חוק החרם", הם קולות של "הפרד ומשול"  המשכפלים את חומות ההפרדה בינינו לבין הפלשתינאים לחומות הפרדה בין הערבים תושבי ישראל לבין זכויותיהם האזרחיות, ולחומות הפרדה וקיטוב בינינו לבין עצמנו.

מטרת המקהלה הזו להשליט דיכוטומיה דמגוגית בין  ימין נאמן ופטריוטי לבין שמאל בוגד ועוכר ישראל, ובכך להשתיק את הוויכוח האידאולוגי הנוקב והמשמעותי מאין כמוהו, ולשתק את מנגנוני המצפון, הפיקוח והבקרה של הפרט ושל החברה הישראלית.

הקולות הרעים האלה מנסים להסיח את הדעת מסכומי העתק שהושקעו ומושקעים בהתנחלויות, ובעיקר, לטשטש את המחיר הכלכלי, המוסרי והמורלי ששילמה ומשלמת החברה הישראלית מזה  למעלה מארבעים שנות כיבוש ושליטה על עם אחר

ומתוך התהליכים האלה מתנגן המנון "השפה החלולה"- ביטוי שניסחתי , כמו את חלק מעיקרי המאמר הזה, במאמרים קודמים שלי: "לקום מחר בבוקר עם שיר ישן בלב", דצמבר 2002, "לצעוד ממצפה רמון לירושלים כדי לראות את הים", אוגוסט 2003-   מאמר ששלחתי לעמוס עוז, לא.ב.יהושע ולדוד גרוסמן, ופניתי אליהם להשמיע את קולם הפומבי גם  בסוגיות חברתיות.

את הביטוי  "שפה חלולה"  "ומנהיגות חלולה" שטבעתי במאמרים אלה ניסחתי כלפי נאומיו הרהוטים להפליא של בנימין נתניהו, שלא בכדי, דואג להקיף את עצמו בחבורת עילגים.

דוד גרוסמן אימץ את הביטויים שלי- "שפה חלולה" ו"מנהיגות חלולה" בנאומיו, ואני שמחה על כך.

סוד "השפה החלולה" אינו מצוי במהות, בתכנים משמעותיים ובאמת פנימית נושאת חזון.  "המנהיגות החלולה, בעלת "השפה החלולה",  מחייכת למצלמה בשביעות רצון עצמית ובזחיחות צינית חסרת בושה, מפזרת הבטחות כמטבעות שחוקים, מלהטטת במשפטים  טעוני שקרים, הפרזות וסתירות, ומתנסחת בלהטוטנות שמאפשרת לפרש את הנאמר, פרשנות והיפוכה בה- בעת. להטוטנות שמלהטטת מילים  ומשפטים ברהיטות מסיחת דעת, בבלבול ובטשטוש העובדות, כך שמהות הנושא הנדון מתפוגגת כאוויר חם.

השפה החלולה חוזרת על מנטרות חלולות- מקווה  לטשטש ולהסיח את דעת ההמון, מנסה להרוויח זמן- עד שאחרון השבויים יצא מהמלין אחרי קסם החלילן.

המחאה הנוכחית "בשדרות רוטשילד" היא בבחינת סגירת מעגל היסטורית- פואטית וחברתית- עם תולדות המחאה החברתית בארץ. מהומות ואדי סאליב בחיפה, 1959,  תנועת "הפנתרים השחורים"  משכונת "מוסררה" בירושלים( 1971), ויותר מכל היא מתכתבת, עם ובבלי דעת, עם מחאת האהלים ב"כיכר הלחם" שיזם והוביל ישראל טויטו ז"ל  בשנים 2003-2002, בלבה של "כיכר המדינה".

לאחר מאבק משפטי שניהלו נגדו בעלי הקרקע וההון, ובצו בית המשפט העליון, הוא פינה את מאהלי המחאה מ"כיכר המדינה" והעתיקם למול רחבת "קריית הממשלה" בירושלים. הכישלון המהדהד של מחאתו, הובילה בשנת 2003, את בת בריתו למאבק, ויקי כנפו- אם חד הורית, לצעדת המחאה ממצפה רמון לירושלים.  

בעקבות המחאה ההמונית שהצטרפה למאהל של ויקי כנפו,  מיהר שר האוצר דאז, בנימין נתניהו ,לכנס מסיבת עיתונאים בה פרש גרפים ודיאגרמות, הבטיח תמריצים כלכליים ושלח את האימהות החד-הוריות "לעבודות יזומות".

המטפורות "כיכר המדינה" ו "כיכר הלחם", ההבטחה הנדיבה של שר האוצר שהממשלה תדאג ליצור אפשרויות "לעבודות יזומות" ( אריזה, ניקיון וכיו"ב) , כמו גם משאלת החלום של הילדה משכונת המצוקה בבאר שבע (בתכנית "עובדה" של אילנה דיין) "לראות ים"- הן תמצית הביטוי של מכלול הפערים הסוציו-אקונומיים והעדתיים שהעמיקו והתרחבו עם השנים בין שכבות החברה הישראלית ובין  מרכז לפריפריה.  

בלב הפער הזה ריחפה הצעת "העבודות היזומות" כביטוי   לפערים בהשכלה אקדמית ובאפשרויות המקצועיות של "דור המדבר" בעיירות הפיתוח, פערים שהצטמצמו בחלקם בדור שני ושלישי, אך עוד ארוכה הדרך לסגירתם

הנה כי כן נדדה המחאה החברתית בתולדות המדינה משכונת "ואדי סאליב" בחיפה לשכונת "מוסררה" בירושלים, מ"כיכר הלחם" ב"כיכר המדינה", לדרך ממצפה רמון לירושלים, הגיעה ל"שדרות רוטשילד" – מקיפה את הארץ-  ומעל כולם צופה בציניות אטומה ומנותקת שילוב הידיים של הון ושלטון.

ודור הצעירים שפתח את אהלי המחאה הנוכחית , המגזרים המקצועיים, וההמונים שהצטרפו מכל קצות הארץ- אומרים היום בקול חד וברור- איננו מוכנים לשאת יותר את הניצול והעוול, גמרנו אומר לשנות את השיטה ואת סדר העדיפויות המעוות בחלוקת המשאבים הכלכליים, אנו תובעים לצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים, נקעה נפשנו מהשפה החלולה המפזרת הבטחות חלולות, חדשות לבקרים.

אולם כדי שהשפה החלולה לא תתעתע בנו שוב בהבטחות שווא, וכדי שלא ייזרעו בתוכנו זרעי פירוד,  כדי שהמחאה הנוכחית לא תיכשל כקודמותיה ולא תחלוף כאפיזודה  שהתאיידה בלהט הקיץ המהביל, ובעיקר כדי שהמחאה הזו, אכן, תייצר שיח ציבורי חדש ותוביל לשינוי מהותי וערכי בסוגיות מרכזיות של חיינו, ראוי שלצד ניסוח מפורט של הדרישות הספציפיות ומטרות- העל, ינוסח  מניפסט חברתי

הארץ התברכה באנשי מקצוע מהמעולים בתחום, צריך רק הנהגה שתנחה אותם להתחשבות סוציאל- דמוקרטית ולקורטוב של אמפתיה הומנית.

מטרות העל: חקיקת חוקה למדינה, הפרדה בין דת למדינה, תיבחנה אפשרויות מגוונות לשינוי שיטת הממשל, באופן שקולו של האזרח יהיה שותף פעיל בהכרעות חשובות שעל סדר היום הציבורי.

יש להגדיר את מדיניות הרווחה שמבקשים להשיג- חובת המדינה כלפי הביטחון הכלכלי, הבריאותי והחינוכי של אזרחיה- לא פחותה מחובתה לקיומם הביטחוני. מדיניות רווחה משמעה,  חלוקה צודקת של המשאבים בסדר עדיפויות מתוכנן , שקוף ומפוקח, לרווחתן הקיומית של שכבות האוכלוסייה במעמד הביניים ושל השכבות החלשות.

צריך לשרטט את דמותה של מערכת החינוך אליה אנו שולחים את ילדינו ושאת חינוכם אנו מבקשים מהמדינה לסבסד- לא עוד  מערכת שמדשדשת במי אפסיים של בינוניות מבישה, ושפותחת תנאי איכות  רק לעשירים, אלא מערכת ציבורית שמציבה חזון של ערכים הומניים, של חברה דמוקרטית ושל צדק חברתי בתכנים, בערכים ובמהות. מערכת שהאיכות, הסקרנות לידע רב-תחומי, החשיבה היוצרת, הביקורתית והמטילה ספקות – הם נר לרגליה- בתיאוריה ובמעשה.

בסדר היום החדש ראוי שהוצאות הביטחון ייבחנו ביתר עומק וקפדנות. הגיעה השעה שהאמונים על התחום ילוו את שיקוליהם במחשבה ש"כיפת ברזל וטילים חדשים לבקרים" חשובים וחיוניים ככל שיהיו – חשובה לצדם – זקיפות הקומה וגאוות הרוח של המוגנים ב"כיפת ברזל" של צדק חברתי, "בטנק" של איכות חיים "ובטיל "של צדקת הדרך

המושג "ערכים" הפך, זה מכבר, לבן בית במילון ובמוזיאון, ובן לוויה לציניות ולנוסטלגיה.

המניפסט החברתי צריך, אפוא, לנסח את החזון ואת המערכת הערכית של דמות החברה והמדינה בה אנו רוצים לחיות

קיומיות– חייבים לבחון מחדש את תוכן קיומנו בארץ ואת המשמעות הערכית שאנו רוצים ליצוק בתכן זה כעם וכחברה אזרחית שבה מתקיימים יחסי רוב ומיעוט- יהודים וערבים- חילוניים- דתיים- חרדים- כולל הסדרת היחסים שבין דת למדינה.

חירותלצד הריבונות של העם היהודי בארצו, עלינו לכבד את חירותו של עם אחר הנמצא תחת שליטתנו מזה למעלה מארבעים שנה- משמע סיום הכיבוש ויוזמה מידית וכנה להסכם שלום

חירות, משמעה חופש הדעה, חופש הביטוי וחופש המעשה שמכבדים את צלמנו ואת צלם זולתנו

חירות משמעה מימוש הזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד וברווחה בתחומים בסיסיים של חיינו- מזון, דיור, בריאות, חינוך וחיי תרבות ורוח- אלה הן זכויות יסוד המוקנות לכל  אזרח- וחובת המדינה לכל אזרחיה.

הומניותמשמעה – כבוד לכל אדם שנברא בצלם. משמעה אמפתיה שמעצבת את עמדת המוצא של יחסי אדם לזולתו ומניעה אותו לפעול נגד  ניצול, דיכוי ועוול. משמעה – "את השנוא עליך- אל תעולל לזולתך", משמעה- לא רק בני ישראל ערבים זה לזה- אלא כל בני האדם ערבים זה לזה- וודאי בהיותנו, זה מכבר, אזרחי הכפר הגלובלי.

הכרעה ואחריות הם שני ערכים הכפופים לערכים קודמים וקשורים להתנהלות ולמשילות של כל אדם בחייו שלו- למערכת הערכים שהוא מציב כעמדה מוסרית ממנה הוא פועל בכל תחום בחייו, להתנהלות הערכית ולמשילות של כל ארגון ומוסד, ויותר מכל, למערכת הערכים שלאורה ולחזונה פועלת מנהיגות- שיודעת לקבל הכרעות בסוגיות שגרה של חיי השעה, כמו בסוגיות משמעותיות  ומכריעות של ההווה למען העתיד

 הכרעה ואחריות הן עמוד השדרה הדרוש למנהיג, גם בכושר הפעולה והמעשה וגם באומץ הלב והנחישות ושאר הרוח והחזון- כי באין חזון  יפרע עם ותאבד התקווה- ובאין תקווה לא יהיה עם ולא תהיה ארץ.

לדור הצעירים במאהלים, בצעדות ובעצרות המחאה:

הקמתם אהלים שמפתחם אתם מבקשים לפתוח אופק חדש- האופק שלכם של 2001 הוא האופק של כולנו- כבני אדם, כחברה וכעם בארץ הזו- האופק שלכם הוא דמות הארץ שבה תחיו ושבה יגדלו ילדיכם.

זו שעתכם הגדולה  להישיר מבט אל האופק ואל הבית ולתת בהם חיים ותוכן , שיהיו ראויים לכם –  ולארץ שאתם ראויים לה

והגענו למחאת תקופת הקורונה- יולי 2020

וכהקדמה- לויכוח – תפילות מול הפגנות- דבריו של הנביא ישעיהו, בשם הנביאים כולם:

לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה – (ישעיהו פרק א).

עם הרצון הטוב והכן, בעד האחדות ונגד הפילוג- לצד מי היו עומדים היום נביא התנ"ך, ישעיהו בן אמוץ, והנביא של דורנו, פרופסור ישעיהו לייבוביץ ז"ל- ומי שמתפלל, למען מה ראוי שיתפלל?

מהמנהיגות איני מצפה לחשבון נפש. אני מצפה שתחלוף מחיינו במהרה ותאפשר לנו לשקם את הנזקים הנוראים שגרמה לנו כחברה וכעם.

והגענו למחאת תקופת הקורונה- יולי 2020

אמנם שהמחאה החברתית בשנת 2011 הובילה להחלטות חשובות על הגבלת שכר הבכירים במערכת הבנקאית והפיננסית, לחוק הריכוזיות שנועד לעודד תחרות במשק, ולחוק המונופולים, הרי שבעיות שורש רבות שהציפה אותה מחאה, לא מצאו את פתרונן האמיתי בתחומים רבים, ומה שהיה הוא שהווה.

המחאה בימי קורונה בשנת 2020 התעוררה, לכאורה ושלא לכאורה, בעקבות המצוקה הכלכלית הקשה שחוללו הסגרים והסגירות: של מקומות קניה ומקומות עבודה ושל מערכת החינוך, וסגר האזרחים בבתיהם – על רקע מגיפת הקורונה שפשטה בעולם.

שמי הארץ נסגרו וענף התיירות ספג מכה אנושה. קניונים, חנויות ועסקים רבים נסגרו, כמו גם חדרי כושר, מסעדות, אולמות אירועים וכלל מוסדות ומופעי התרבות.

עובדים רבים פוטרו ועובדים רבים הוצאו לחל"ת. בעלי עסקים בינוניים וקטנים קרסו. צעירים רבים מצאו עצמם מובטלים. המצוקה והפחד מההשלכות הבריאותיות של מגיפת הקורונה התגמדו לעומת החרדה הכלכלית של רבים, והתלוו לה כמובן ההשלכות הרגשיות והנפשיות של הבדידות, הריחוק המשפחתי והחברתי.

לאובדן מקומות העבודה יש כמובן השלכות כלכליות, אך גם השלכות רגשיות ונפשיות לא פחות קשות מהמצוקה הכלכלית כשלעצמה.

אולם המצוקה הכלכלית, הייתה רק הקש שהצית את הבעירה. הגחלים לבעירה הזו לחשו ופעפעו לאורך העשור האחרון.

מזה 14 שנים עומד בראש המדינה מנהיג שדרך מנהיגותו ושליטתו מלווה בדמגוגיה אינסופית, בשיסוי ובפלגנות בין יהודים לערבים- "הערבים נוהרים לקלפיות", "ביבי או טיבי", חילוניים וחרדים – "הם שכחו מה זה להיות יהודים", ימין ושמאל – השמאלנים והתקשורת- "החמוצים" "הם מפחדים" והמפגינים "האנארכיסטים" ו"מפיצי המחלות", "השמאלנים בוגדים".

ויותר מכל, ניצול ציני של מצוקות וטראומות היסטוריות אמיתיות ומדומות של מה שמכונה "מזרחים" ופריפריה, כדי להנציח אותם כמוקד התמיכה שלו, ומקיאוויליזם מתמיד של הפחדה מפני אויבים אמיתיים ומפני אויבים מדומים: "האירנים", הטורקים, חיזבאללה, אנטישמיות שזוממת להשמיד את ישראל, הקורונה כמגיפה הגדולה מאז ימה"ב, וחזרה על תחזיות אימה של אלפי חולים ומונשמים ומתים.

ראש ממשלה שמקיף עצמו בחבורת מלחכי פינכה, עילגים ומתלהמים, מתחרים מי מהם נאמן יותר לשליחות אדונו.

ראש ממשלה שמנהל אורח חיים של נהנתנות מנותקת וזחוחה, יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו.

ראש ממשלה , ששערוריות הזויות, מביכות ומבישות, מגיחות תדיר מפתח ביתו הפיזי וממסך ביתו הדיגיטלי.

ואם לא די בזה, הוא מואשם בפרשיות פליליות בהן הוא מועמד לדין, ובמקום להצניע לכת ולנהוג בכבוד במערכת השיפוט, הוא מהלך אימים על מערכת האכיפה ועל היועמ"ש ועל מערכת השיפוט,

ומשסה בעצמו ובאמצעות שלוחיו נגד "השמאלנים" ונגד התקשורת, להדוף כל ביקורת על מעשיו ועל דרך הנהגתו.

ראש ממשלה שמשליך על מתנגדיו את תמונת הראי ההפוכה של מעשיו שלו:

מאשים את ארגוני השמאל במימון פעילותם בידי גורמים זרים, בעוד שהוא עצמו מרופד במימון אורחות חייו ופעילותו הפוליטית, על ידי מקורבים ובעלי עניין.

מאשים את המפגינים ואת התקשורת בפגיעה בדמוקרטיה, בעוד שהוא זה שמהלך אימה על מערכות האכיפה והשיפוט, ומפעיל אינסוף תעלולים לעקוף פיקוח ובקרה של הכנסת על החלטותיו והחלטות הממשלה, כולל קבלת החלטות משמעותיות מאוד, תוך עקיפה ואי שיתוף הדרגים הבכירים שנוגעים לתחומי אותן החלטות.

ראש ממשלה שמדיר עיתונאים ואולפני ראיונות, כדי לא להתייצב בפני שאלות נוקבות בתחומים רבים, שעליהן הוא חייב להשיב לאזרחי ישראל, ומסתפק בהופעות סולו מלאי האדרה עצמית, בטוח שהכריזמה המיומנת על המסך תסיח את הדעת מהאמת ומהמהות .

ובהופעות סולו אלה, הוא מואיל, מדי פעם, להשיב לשאלות מעטות של כמה עיתונאים. "להשיב" לא למה ששאלו, אלא למה שהתכונן מלכתחילה להשיב, תוך שהוא חומק מהעובדות ומלהטט בהן לצרכיו. מנהל עם העיתונאים, בכוונת מכוון, דו-שיח של חרשים.

ראש ממשלה שמתזמן (בסיוע מקורביו ושלוחיו ) נאומים ופעלולים תקשורתיים אינסופיים, כולל צריבת סלוגנים מתעתעים ורחוקים מהאמת – "שלום תמורת שלום", כדי להסיח את הדעת הן מענייניו המשפטיים והן מהכישלון הצורב בהתמודדות עם המשברים הבריאותיים והכלכליים.

ראש ממשלה שמפעיל מניפולציות פוליטיות ותקשורתיות תמידיות כדי לא להגיע להסכם שלום כן ואמיתי עם הפלשתינאים, ומניפולציות תמידיות גם משמשות אותו לשסות ולפלג ולהפריד ולמשול ולהפחיד את אזרחיו מבית.

למרבה הפרדוקס, דווקא בזמני "קורונה" אלה שמאתגרים לביצוע רפורמות מעמיקות במערכת הבריאות, במערכת החינוך ובמערכת הכלכלה והרווחה, ממשלת "האחדות" מפולגת ומשותקת ומשרה סביבה מבוכה ובוקה ומבולקה.

החלטות על סגר ועל לא סגר מתקבלות ומשתנות חדשות לבקרים. כספי סיוע (מהמסים שמשלמים האזרחים כל ימיהם) אינם מגיעים לתעודתם.

תחושת תוהו ובהו.

ובימים האלה אין מנהיגות בישראל.

ממשלה כעקום בעיניה תעשה.

ממשלת האחדות שהולדתה במרמה ( "כחול לבן" שרימתה את בוחריה הרבים ושדדה את קולותיהם לאור היום ), היא הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה, ומאליו גם הבזבזנית ביותר של כספי ציבור.

ובין כה וכה , בחירות רביעיות יצאו לדרך. הכרעה לא נמצאה, תחושת הכאוס ממשיכה בשלה וראש הממשלה ממשיך בתעתועיו הפוליטיים להיאחז בהגה השלטון ולמנוע אפשרות להקמתה של ממשלה של צד "השינוי" או לבחירתו של ראש ממשלה אחר.

מנהיג משכיל, רחב דעת, רהוט ואינטליגנטי מאוד, ואיש העולם הגדול במובנים רבים, שיש לו זכויות על הישגים רבים, במקום לרתום את כישוריו וסגולותיו למען הכרעות גורליות של סיום הכיבוש ומעשה הפיוס והשלום עם שכנינו, ולפעול למען אחדותה ורווחתה של החברה הישראלית על כל חלקיה ומיעוטיה ורבדיה, הוא מנווט אותם למניפולציות אינסופיות ולטקטיקות פוליטיות שכל כולן ממוקדות בתכלית האחת של הישרדותו האישית.

והעם יותר חכם ממה שחושב עליו מנהיגו, ורבים רבים מחליטים שנחצו כל הקווים האדומים, ורבים רבים מחליטים לצאת למחאה.

את המחאה החל קומץ אנשים מדור המייסדים ובוני המדינה שרואים בחרדה גדולה את ההידרדרות המוסרית, הכלכלית והחברתית שהמדינה עוברת בשנים האחרונות, תחת מנהיגותו של ראש הממשלה ותחת ממשלתו.

עד מהרה מצטרף הדור הצעיר, שהוא תקוותה ועתידה של המדינה, ונוטל את מושכות המחאה לידיו.

כל הזעם המצטבר פורץ החוצה.

המחאות מקיפות את הארץ ומנופפות דגליהן מצמתים ומגשרים.

ההפגנה הזו היא בגלל מצוקה כלכלית ואי אמון בממשלה ובעומד בראשה, והיא בעיקר, היא על דמותה המוסרית והחברתית של המדינה שיקרה מאוד לכולנו, ושעל תקומתה נפלו רבים.. רבים כל-כך.

ולכן, כדי שהמחאה לא תישאר רק על על מסלול ההפגנות ולא תתפוגג בהל הקיץ, ולא תחמיץ את הפוטנציאל להשגת המטרות הקונקרטיות והערכיות שהוציאו אותה לדרך, וכדי לממש מטרות אלה – הלכה למעשה, ראוי שתתגבש מנהיגות מובילה שתגבש מטרות ודרכי פעולה שיתורגמו למצע פוליטי, וראוי שיקום מנהיג להוביל את המנהיגות ואת המצע.

ולדור הצעיר, אני מוצאת עצמי חוזרת על אותם משפטים שכתבתי בסיפא של ההפגנה ההיא , מחאת רוטשילד 2011

לילדים של חורף 1973 "הבטיחו יונה/ עלה של זית/ הבטיחו שלום בבית/". כנפי היונה של דור הצעירים ב- 2011 מותשות, השלום שהבטיחו להם מדשדש בכיבוש מתמשך, וקורת הגג שלראשם אינה בית אלא דירה שכורה להיום- והמחר מי ישורנו- והשלום מי ישורנו- – ומי ישכיל להישיר מבט לקשר שבין השלום לבין הבית?!

ואותן סוגיות ושאלות עומדות בעינן גם היום, ואין להן עדיין מענה לדור הצעיר של מחאת 2020.

לכן, גם את הקריאה שקראתי לדור הצעיר של 2011, אני שבה וקוראת לדור הצעיר של 2020:

המחאה שלכם מבקשת לפתוח אופק חדש- האופק שלכם הוא האופק של כולנו- כבני אדם, כחברה וכעם בארץ הזו- האופק שלכם הוא דמות הארץ שבה תחיו ושבה יגדלו ילדיכם.

זו שעתכם הגדולה  להישיר מבט אל האופק ואל הבית ולתת בהם חיים ותוכן , שיהיו ראויים לכם –  ולארץ שאתם ראויים לה. 

בין כה וכה, המגיפה ניגפה בזכות החיסונים שהקדימו להגיע לארץ, במידה רבה בזכות פעילותו של ראש הממשלה- דה עקא- שהבחירות הרביעיות לא הביאו להכרעה, ראש הממשלה נחוש לא לאפשר הקמתה של ממשלה שלא בראשותו, ותחושת הכאוס ממשיכה בשלה.

גורלה של המדינה עדיין מצוי שבוי בידי עינייניו האישיים של ראש הממשלה, והבחירות החמישיות מהדהדות בפתח.