ראה אור בשבדיה, 2012. בעברית, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, תירגמה, רות שפירא, 2014.
על ספרו זה, זכה יורן רוזנברג בפרס היוקרתי ע"ש אוגוסט סטרינדברג, 2012.
29/7/2014
"זמן רב דמיינתי לי שהוא חצה את הגשר כדי להגיע, שכן הגשר הוא השער אל המקום, ולמען האמת גם המפתח אליו, אבל ברור שהוא לא חצה את הגשר כדי להגיע, כי מטבע הדברים הוא הגיע ברכבת מכיוון דרום"(עמ'7).
משפט פתיחה של ספר מסע אל מחוזות הזיכרון ואל אפרי השכחה. מסע של בן אל תחנות חייו של אביו, ניצול השואה: אל זיכרונותיו, אל דיבורו ואל שתיקותיו, אל מכתביו ואל מסמכיו, אל ניסיונותיו הנואשים למצוא אחיזה ועוגן כלשהו בעולם שאחרי המלחמה.
מסע הזיכרון מהדהד את מסע הרכבות- רכבות המשלוחים אל המקום-מחנה ההשמדה, אושוויץ- ובסיום המלחמה, הרכבות של הצלב האדום שהובילו את הניצולים – בצד ערימות הגופות המובלות לקבורת המונים בתחנות עצירה שבדרך- אל המקום– העיר השבדית, סודרטיליה, שפתחה את שעריה לקליטת הפליטים.
הבן פותח את המסע אל אביו בתחנה שהבטיחה לו חיים, ומשחזר במסע פיזי ובמסע מנטלי, את סבך הקורים שהמראות והקולות מהמקומות האפלים ומהתחנות שבדרך, טבעו ברקמת התחרה של הגוף ושל הנפש, צלקות שלא הגלידו ופצעים שאין להם מזור.
כוחו המטלטל של הספר באיפוק הגדול שכל מילה בו היא צעד של שתיקה החובקת בתוכה צעקה גדולה מהכיל. כוחו בכישרון המופלא לתאר מסע כל-כך אישי ואינטימי, ולארוג בו כמבלי משים, מסע אנושי אוניברסלי, אל מחוזות המקום ואל מחוזות הנפש בכתם רורשאך הזה של ההיסטוריה.
אני מביאה כאן את רשמיי מהספר המשמעותי הזה.
מביאה את ההשתמעויות שלו, בעיניי ולתפיסתי, לכמה מההיבטים החשובים של חיינו.
יורן רוזנברג, סופר ועיתונאי יהודי שבדי, כותב את המסע אל נפש אביו, דוד רוזנברג, יליד העיר לודג' שבפולין, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, שיחד עם אשתו, הלה, הגיעו לסודרטליה בה הקימו משפחה וניסו לשקם את חייהם.
[]
יורן רוזנברג
המסע כתוב בטכניקה של זרם תודעה- מן ההווה אל העבר וחוזר חלילה, ואורג בו פוליפוניה קולית הדוקה וארוגה ביד אמן.
המחבר שהוא גם המספר אורג גופי דיבור שונים: דיבור בגוף ראשון- סובייקטיבי, אישי ואינטימי- דיבור בגוף שני- לעתים אינטימי ולעתים מאופק ומרוחק, ודיבור בגוף שלישי – "מספר יודע כל", שלמעשה יודע מעט מאוד, וודאי שקצרה ידו מהבין- אשר על כן, תחילת המסע היא תחילת הידיעה וראשית ההבנה.
המספר המבוגר מתבונן באביו מבעד לפריזמה התמימה של ילד בהווה החי של ילדותו, וחוזר ובוחן את אותם זיכרונות ורסיסי זיכרונות, ממרחק הזמן ובעיניים מפוכחות ובוחנות של אדם מבוגר שערך את המסע הפיזי לתחנות חייו של אביו, , תוך שהוא חוקר, מקשיב לעדויות, רואה תצלומים, ובד בבד עם תהליך הכתיבה, מלכד את כולם למסע – שהוא מאוד שלו והוא מאוד של כולנו.
"לא באמצעות הזיכרון אנחנו מתחקים אחר העבר, כותב ולטר בנימין במסה על ברלין של ילדותו"- "הזיכרון הוא אלמנט של העבר, כפי שהקרקע היא אלמנט של ערים קבורות. מי שמחפש את עברו חייב לגשת למלאכה כמו חופר, לא להסס ולחפור פעם אחר פעם באותו חומר, לפזר אותו כמו שמפזרים אפר, להפוך כפי שהופכים אדמה… התמונות שהופרדו מהאסוציאציות…מתגלות בחדרים הפרוזאיים להבנה המאוחרת שלנו" (עמ' 34).
זרם התודעה, וודאי תודעה של נפש מסוכסכת ומצולקת, מערבלת את הזמנים, המקומות והאירועים שלא בצירם הכרונולוגי.
אחר הנפש המבועתת הזו, מתחקה הבן, בניסיונו להבין את משמעות ההישרדות בתוך הכאוס של זמן ומקום– ואנו הקוראים- יחד איתו- משחזרים את סדר המקומות והזמנים על צירם הלינארי (פבולה) :
האב, דוד רוזנברג נולד וגדל במקום -עיר לודג'- ערש מראות השתייה של ילדותו ותחילת נעוריו- בהיותו נער בן 16, הוא ומשפחתו מובלים למקום גטו לודג'- הכליאה בגטו על כל המשתמע ממנה- בגטו הוא מכיר את הלה, מי שתהיה לאהובת נעוריו, ולרעייתו בתום המלחמה. משפחת רוזנברג מובלת במשלוח למקום – מחנה ההשמדה, אושוויץ – בני המשפחה מופרדים ומוצאים למשלוחים למקומות- מחנות כפייה- דוד רוזנברג כלוא במקום– מחנה ההשמדה אושוויץ, עד תום המלחמה.
לאחר שנפתחים שערי אושוויץ- רכבת הצלב האדום מובילה אותו עם פליטים ניצולים אחרים למקום- עיר המקלט השבדית, סודרטליה.
כעבור זמן, יגלה דוד רוזנברג, שאחיו נתק, ואהובתו הלה, הם הניצולים היחידים מהמשפחה כולה.
בהתחקות אחרי משמעות המקום בחיי אביו ובחייו שלו, מתחקים, אנחנו הקוראים, אחרי המשמעויות האוניברסליות של מושג המקום בחיי יחיד, בחיי חברה ובחיי עם.
מה מקומו של המקום בעיצוב זהותנו וזיכרונותינו? מה מהמקום עיצב את דמותנו, את גורלנו ואת צלם האנוש המוסרי שלנו?
מקום הוא בית- הוא משפחה- חברים- קשר אנושי- מקום הוא תחושת אמון וביטחון. מקום הוא תחושת שייכות. מקום הוא נוף ושפה ותרבות. מקום הוא מולדת והגדרה ריבונית- מקום הוא הקולות, הריחות, הצבעים והנופים – שבהם אנו חיים וחושבים, עובדים ויוצרים, מקווים וחולמים.
יש המקום שבו נולדנו, המקומות בהם חיינו, נענו ונדדנו, והמקום בו אנו סוגרים מעגל מתים ונקברים.
את המסע אל אביו, מתחיל, אפוא המספר, בעומדו על הגשר שליד תחנת הרכבת שהובילה את אביו ממחנה ההשמדה אושוויץ, אל עיר המקלט, אל העולם שאחרי המלחמה, בו הוא מנסה למצוא אחיזה, להקים משפחה, להעביר דף באלבום הזיכרונות, לחיות.
הבן עומד על הגשר ומנסה לשחזר לנגד עיניו – מה הרגיש אביו הפליט, הניצול מהמקום– מחנה ההשמדה- ברגע שדרכו רגליו באדמת המקום הקולט. האם הגשר הזה אינו אלא מטאפורה לגשר הבלתי נתפס של התודעה ושל הנפש בין המקומות– לודג', גטו לודג' מחנות המוות- ושערי עיר המקלט של ההצלה?
בנפשו של אביו, מבין הבן הבוגר- המספר המפוכח- מעולם לא נבנה גשר בין המקומות. בנפש נתקבעה דמות העולם שחרב ומראות האימה, ששום עיר מקלט לא תקלוט. בנפשו קועקעו אובדן האמון ואימת התלישות, שאף מקום לא יוכל לשקם.
ואמנם, בהתחקות אחר מושג המקום, מעמיק המספר לאו דווקא בתיאור אושוויץ, אלא בתיאור העיר השבדית שקלטה את הוריו. האמנם קלטה? כיצד רואה פליט שואה את מושג "המקום" אחרי אושוויץ? השפה כאלמנט בסיסי לתקשורת אנושית כלשהי- חסרה, המילים כאפשרות ביטוי למה שהתרחש ב"פלנטה" ההיא, אינן בנמצא בשום שפה, ועם החסר הזה נפערת תהום של אי הבנה, תלישות ובדידות גדולה, שכולאות אותו בנבכי הזיכרונות ומתעתעות בכל ניסיון להיגאל מהם.
דיוקנה של העיר מצטייר מבעד לזיכרונותיו של המספר כילד שנולד וגדל בה, ומבעד להתבוננותו בחבלי הקליטה הנואשים של אביו. המספר מתאר את עברה ואת הווה שלה- המקום בארץ הניטרלית והתרבותית שגם העיתונות שלה לאורך שנות המלחמה לא חפה מביטויים אנטישמיים. המקום שניאות לקלוט את אביו, כשל להקשיב לו, להבין אותו, ליצור עמו איזשהו מכנה משותף ברמה האנושית- והאמנם, הבנה כזו בכלל אפשרית?
באמצעות מסמכים ותיעוד ארכיוני, מחקרים ומובאות ספרותיות, מכתביו של אביו לבת זוגו- רעייתו- לימים אימו של המספר, ומכתבים לאחיו, ובאמצעות קטעי עיתונות של התקופה, ותצלומים, אורג רוזנברג את המסע בכל התחנות- בכל המקומות – – אורג רישום מכני של תאריכי לידה, כתובות, תאריכים של משלוחי המוות, מספרים בלתי נתפשים, בתיאורים פרוזאיים פיוטיים של המקום והזמן, כפי שנחקקו בזיכרונות הילדות שלו. כתיבה מדויקת, מאופקת ורגישה מאוד, שאינה נופלת במלכודת סנטימנטלית. אהבה וחמלה שאינן נלכדות ברחמים עצמיים.
סוגיה חשובה אחרת בהשתמעויותיה המוסריות, שעולה בתחנות המסע, היא תופעת ה"יודנראט".
המספר מצטט את דבריו של חיים רומקובסקי שמנסה להסביר ולנמק את שיתוף הפעולה שלו עם פעולות האקציה של הנאצים, ככורח גזירה של הנסיבות. "בבחירה" מי יחיה ומי ימות, הוא ניסה להציל את הילדים, הצעירים והבריאים, ולמסור למשלוח את החולים והמבוגרים- "מאז אתמול בשעה ארבע, כשנודע לי לראשונה דבר הפקודה, אני שבור כולי, אני שותף לכאבכם, אני סובל מהאימה שלכם, ואני לא יודע איך אשרוד את זה…אני חייב לספר לכם סוד: הם ביקשו עשרים וארבעה אלף קורבנות, שלושת אלפים ביום במשך שמונה ימים. אני הצלחתי להקטין את הכמות לעשרים אלף, אבל רק בתנאי שכל הילדים מתחת לגיל עשר לא ייכללו במניין…אתם חייבים לעזור לי לבצע את האקציה הזאת..זאת הפקודה הקשה ביותר שאי-פעם הוצבה לפני. אני..מתחנן..תנו לי את הקורבנות! כדי שנוכל להימנע מקורבנות נוספים, ויהיה אפשר להציל מאה אלף יהודים! זה מה שהם הבטיחו לי: שאם נספק במו ידינו את הקורבנות" (עמ' 63-64).
הנה כי כן- הכרעות להן נדרש אדם- במקום, ובנסיבות- שהן מחוץ לגדר התובנה האנושית ומחוץ לכל סולם ערכי, מוסרי או שיפוטי.
המספר מתייחס לסוגיה נוראה זו בקולו של הסופר, ניצול אושוויץ, פרימו לוי – "פרימו לוי נמנה עם הבודדים שלדעתי הרוויחו את הסמכות המוסרית לומר משהו על המוסר של חיים רומקובסקי..(עמ'73)"
הוא מצטט את מה שכתב פרימו לוי בחיבורו – השוקעים והניצולים – ( 1986 ) " ..הנסיבות, המקלות, העמידה מול ההשפלה והביזוי השיטתיים של הנאצים את קורבנותיהם..הצריכה שריון מוסרי מוצק מזה של חיים רומקובסקי, הסוחר מלודג', וכל בני דורו היו מצוידים בו…אנחנו בדיוק כמו רומוקובסקי כל כך מוכנים להתאים את עצמנו לכח, שאנחנו שוכחים שכולנו נמצאים בתוך גטו, ושהגטו מוקף חומה, ושמחוץ לחומות הגטו שולט המוות, ושהרכבת מחכה לכולנו בקרבת מקום" ( עמ' 74).
יורן רוזנברג מייחד מקום לתיאור הזיקה בין מחנות העבודה שנועדו לספק את תעשיית הנשק וצרכי המשק הגרמני לבין מחנות המוות ושיקולי הסלקציה לפיהן נגזר מי יידון לחיים ומי יישלח לתאי הגזים- "קיץ וסתיו 1944 הם עידן מחנות עובדי הכפייה המוקמים בחיפזון בגרמניה הנאצית, המתפוררת מבחינה צבאית וכלכלית גם יחד. זרם עובדי הכפייה האזרחים מאירופה הכבושה מתייבש, ועיני התעשייה הגרמנית מופנות אל מחנות הריכוז…. זה הזמן שהדרכים מאושויץ נפתחות. תעשיית המלחמה זקוקה לעובדי כפיה, ומכונת ההשמדה הגרמנית מצווה לספק אותם. קורה שראשי התעשייה הגרמנים מתייצבים אישית ליד תאי הגזים והמשרפות באושוויץ כדי להבטיח שיהודים יסופקו לעבודה במקום שיושמדו"( עמ' 107).
אותה היד שמשמידה היא גם היד שמצילה, לפי שעה ולצורך השעה. מכונת התעשייה היא גם מכונת המוות ושתיהן פועלות ביעילות מכאנית מצמררת. אותן משאיות שמובילות את עובדי הכפייה, הן אותן משאיות שמובילות את חומרי הגלם למפעלים, והן אותן משאיות שעורמות את גופות המתים והמושמדים אל הקברים הגדולים, שכן היעילות הגרמנית דואגת לניצול המשאיות והמשאבים בתפוקה מיטבית.
כשסיקרה את משפטו של אדולף אייכמן (1961) בחיבור "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" טבעה , חנה ארנדט, את המושג שמתכתב עם תפיסתה את הרודנות והטוטאליטריות, כפי שנתנה להם ביטוי ברבים מכתביה, ביניהם יסודות הטוטאליטריות (1951, תר' עדית זרטל, הקיבוץ המאוחד, 1010), ו המצב האנושי (1958, תר' אריאלה אזולאי ועדי אופיר, הקיבוץ המאוחד, 2013).
לצד מונח זה של חנה ארנדט, דומני שנכון לראות בתעשיית המוות הגרמנית ביטוי
למה שאני מוצאת לנכון לכנות-– המכניזציה של הרוע.
המכניזציה היא שמובילה לבנאליות.
כשאתה רואה את הזולת, בין כסובייקט ובין כחלק מקולקטיב- במונחים אנושיים, אינך יכול להורגו או להשמידו, שהרי יהיה זה כאילו השמדת את עצמך.
אשר על כן, נדרש גיוס הטרמינולוגיה הלשונית, כמרכיב משמעותי במכונת התעמולה הנאצית, ובכל מכונת תעמולה אחרת. כשהטרמינולוגיה הלשונית עושה דמוניזציה ודה-הומניזציה של "האחר" בין כיחיד, ובוודאי כקולקטיב, היא מפקיעה אותו מתחום הזהות האנושית, מוחקת את צלמו האנושי, ומדירה אותו מההגדרה המקובלת "אדם" "בן אנוש". הטרמינולוגיה התעמולתית הזו זורעת אימה מכוונת שנועדה ליצור לכידות ואחדות מול האובייקט המאיים. היא הופכת בני אדם, כיחידים וכקבוצה לאייקון כללי ומופשט, שמסמן אותם בקונוטציות דוחות ומאיימות.
הרוצחים והמשמידים פועלים את פעולתם מבעד למסכה הטרמינולוגית שבמכלול התעמולה ונסיבותיה הכלכליות, האידאולוגיות והפוליטיות, מאפשרת את ההכחשה והאטימות, וחוצצת בינם כבני אדם, לבין עשרות, מאות ואלפי "האובייקטים"- "חומרי הגלם"- שהם הורגים, רוצחים ומשמידים.
מרגע שהרגו עשרות ומאות, האטימות לאלפים ולמיליונים, חוצצת וסוככת מכח עצמה. הם לא רוצחים בני אדם- ילדים, נשים, גברים זקנים- אלא "יהודים" "צוענים", נכים" "הומוסקסואלים". הם משמידים מה שהוגדר פסולת מזיקה. רק המכניזציה הזו מאפשרת את הפיצול, לכאורה, בין המפקד הנותן את פקודת ההשמדה והמוציאים לפועל שלה, לבין היותם של אותם אנשים, בני תרבות, בעלים, אבות ובני משפחה נורמטיביים.
המכניזציה מובילה לאטימות שמובילה לבנאליות.
זוהי, לדעתי, הסכנה הגדולה הטמונה בטרמינולוגיה של כל תעמולה, ודאי זו מבית המדרש הטוטליטרי של הפשיזם לגילוייו השונים.
אולם, חשוב לזכור שסכנה זו שרירה וקיימת גם בטרמינולוגיה הפוליטית של משטרים דמוקרטיים בימינו, שבשם הדמוקרטיה ותוך דמוניזציה של "האחר"- "האויב", זורעים הרס ומוות בחלקים שונים של העולם. ושלא כבימים ההם, המצלמות וכלי התקשורת מנגישים את כל העולם בכל רגע נתון, ובכל זאת, מאות אלפים נהרגים בשדות קטל שונים, מאות אלפים הופכים לפליטים בין עיי חורבות, ועולם כמנהגו נוהג.
המכניזציה של ההרג מוצאת ביטוי מצמרר במשחקי המלחמה הווירטואליים , בהם מתחרים מי יהרוג יותר חיילים של "האויב"- והמציאות מהדהדת בקריאות האספסוף הקורא להרוג ולהשמיד, משל היו בני האדם שבצד השני, "חיילי צעצוע" במטווח וירטואלי.
במכניזציה הזו, מיטשטשים הגבולות בין ווירטואליה למציאות. המכניזציה של הלשון מובילה למכניזציה של האנושי, לאטימות , ולבנאליות של הרוע.
המשל "חיים ומוות ביד הלשון" מקבל בתעמולה משמעות מצמררת והרת גורל.
עלינו לזכור שהבנאליות של הרוע, אורבת לכולנו, בכל מקום ובכל זמן. סולם הערכים ההומאני והמוסרי שכל אחד מאיתנו מגבש מתוך חירות המחשבה שלו- כנגד תזמור הקולות של ההמון- הוא היחיד היכול לעמוד בפרץ.
מסע ההתחקות של המספר אחרי קורות אביו מלווה אותו למקומות נוספים. הוא מגיע כפליט למרסיי ונוכח למראות העוני וההרס. משם הוא מפליג לישראל ומגלה את תקופת הצנע והעלייה ההמונית הגדולה – "אתה מגיע לישראל, בתקופה שבה הכל תוהים שמא יצאת מדעתך אם אתה חושב לעזוב את גן העדן לטובת הגיהנם….מצטייר מי שמשוגע לעזוב את שבדיה למען ישראל כמשוגע באמת" (עמ' 253).
בתקופה זו מתחיל הסדר השילומים עם גרמניה "יש המשתמשים במלה פיצויים, ואכן המילה הגרמנית היא פיצוי, תיקון, Wiedergutmachung המילה העברית "שילומים, מתייחסת בקיצור לתשלומים. "באותו קיץ שבו אתה מפנה לישראל את הגב מתחילה מערב גרמניה לפצות על השמדת עולמך בתשלומים במזומן ובמשלוחי ברזל כדי לסייע באמצעותם לבנייתה של מדינת ישראל"( עמ' 254).
הניסיון למצוא עוגן בארץ נכשל, אביו ואימו חוזרים לשבדיה ומקבלים אזרחות שבדית.
בניגוד לילד שנקלט וגדל בעיר של העולם החדש, מתקשה האב להכות שורש. ניסיונותיו לפתח מיזם עצמאי בתעשיית הרכב, כושלים. הוא מתקשה להשתלב במקום עבודתו. נע בין התקפי דיכאון והתמוטטויות נפשיות ההולכות ומחריפות. באחת ההפוגות בטלטלות שבין ההווה לעבר, וחוזר חלילה, נוסע האב לעיר ילדותו, לודג'- "העיר עשתה עלי רושם כבד. פשוט רציתי לעוף בחזרה הביתה. מעולם, מאז המלחמה, לא הרגשתי נטוש כל כך. כמו ילד" .
הבן מהדהד בקולו שלו את קול אביו "לא , בלודג' לא נשאר כלום מהעולם שפעם ניכסת לעצמך. אפילו לא הקברים" (עמ' 275).
בבועת הזיכרונות המבעיתים מכה והולמת גם תחושת האשמה המלווה את השורדים "כן, לאמיתו של דבר יש לכם אשמה לכפר עליה דווקא משום שאתם חיים ולא הם: בעיקר, אני מניח, משום שאינכם יכולים להשתחרר מהמחשבה שאחרים היו ראויים מכם לשרוד. זאת כמובן מחשבה מטורפת מאחר שמוות והישרדות באושוויץ לא היו שאלה של זכאות אלא של קיבולת ההשמדה של תאי הגזים והמשרפות, אבל אני יכול להבין שאפשר להתייחס להישרדות בנסיבות כאלה כאל חוסר צדק, או לכל הפחות כמשהו שלא הייתם ראויים לו. למה אני ולא האחרים"( עמ' 287).
ההתמוטטויות הנפשיות מוחרפות כאשר אי הבנות שקשורות בשפה ובמינוחים בירוקרטים מונעות את אישור הרשויות, להכיר במצבו של האב, תוצאה ישירה של מחנה ההשמדה, ומעכבות את הפיצוי והתמיכה הכספיים הנלווים להכרה זו.
לאחר אשפוזים חוזרים ונשנים במוסדות פסיכיאטריים, מאבד האב את עצמו לדעת, בטביעה.
סודרטליה, המקום שקלט אותו מאושוויץ, הוא המקום נטול השפה, ההבנה והמנטאליות של מהו ניצול שואה ומהו שורד- המקום שלא הבין את הגשר המצולק שבין המקום– אושוויץ- לבין כוויות הנפש שאין להן מרפא.
המקום שבו נולד, גדל , חי ויוצר- הבן- הוא אותו מקום שהתנכר לאביו. מה צר הגשר. מה גדול הפער- " המקום שבו אני מנכס לעצמי את העולם הוא גם המקום שבו העולם מפנה לך עורף… הוא אף פעם לא נהפך לך לבית. לא כמו לי. אני חושב שחוסר בית הוא עבור אנשים רבים כמוך גיהנם שממעיטים בערכו. חוסר הבית והמחסום הלשוני. האחד קשור בשני. להיות בבית פירושו שמבינים אותך בלי שאתה צריך לומר הרבה. אני חושב ששום מקום אינו יכול להחליף את המקום שאנחנו מלבישים בו בפעם הראשונה את העולם במילים, המקום שאנחנו חולקים אותו עם אנשים אחרים ומנכסים אותו לעצמנו" (עמ' 317. הדגשות שלי- ח.ס).
רק לאחר מותו, מתקבל האישור הרפואי המכיר באושוויץ כמקור הצללים שסכסכו את נפשו לדעת, ומתקבל גם האישור מרשויות השילומים הגרמניות.
"כעבור שנה אנו עוזבים את המקום שבו אני מלביש את העולם במילותיי הראשונות, ויוצאים ברכבת צפונה, על הגשר.
בשבילי, מקום עם כל האופקים פתוחים.
בשבילך, מקום עם כל האופקים סגורים.
בשבילך, עצירה קצרה בדרך מאושוויץ" ( עמ' 329 . הדגשות שלי- ח.ס).
אחרית דבר- מבט על המקום– סודרטיליה, שהרכבות הגדולות כבר לא עוצרות בה.
עצירה קצרה בדרך מאושוויץ – עצירה קצרה למחשבה – צלם האדם שבנו- צלם האדם שבזולת.