קולות המים בשירת דליה רביקוביץ

 

17/11/2016
המאמר מבוסס על הרצאה שלי בכנס אהבה אמיתית על מכלול שירתה של דליה רביקוביץ, שנערך באוניברסיטת ת"א.
 
"קח אותי אל האוקיינוס השקט/ הבא אותי בין הדגים החומים/ בין דולפינים, כרמיש ואילתית/ בין שלדגים נרדמים על התורן/ אני בכלל לא אתפלא/ כאשר תביא אותי אל האטלנטי "(תרצה והעולם הגדול).

המרחב המימי על מקורותיו ועל גילוייו השונים נתפס בסימבוליקה הפרוידיינית ובתורת הארכיטיפים של יונג כייצוג לחיי הנפש. ירידה למצולות הים, משולה לצלילה אל המחוזות הפנימיים והמסתוריים של התת-מודע, ולמרחב שבו מתעוררים כוחות החיות והיצירה.

מיתוסים וארכיטיפים ביטאו זיקות מגוונות בין השדה הסמנטי המימי לבין היבטים פיזיים ונפשיים המייחדים את החוויה הקיומית הנשית, אותם כינה קרל יונג, האספקטים של הנשיות1., ובהם דנה קלריסה פינקולה-אסטס בספרה רצות עם זאבים2. מנקודת-ראות טיפולית של פסיכואנאליטיקאית-יונגיינית.

פינקולה-אסטס דנה במצבי משבר המאפיינים את חיי האישה המודרנית ומדגימה דרכי טיפול בהם באמצעות מיתוסים וארכיטיפים, תוך שהיא נדרשת לסמנטיקה המימית – "האישה הפראית- "היא הנשמה הנשית..היא מקור לכל שהוא נשי. היא כל מה שהוא אינסטינקט, בעולמות הגלויים לעין והנעלמים מעין (25)..איפה חיה האשה הפראית? בתחתית הבאר, במקור הנהר, ברוח של הזמן, היא חיה בדמעה ובאוקיינוס.."( 26) .

חוקרות פמיניסטיות רבות3, נדרשו אמנם, למגוון ההקשרים והמשמעויות של הסמנטיקה המימית בזיקה לסוגיות של זהות, "מקום" "ומרחב", כפי שהללו מוצאים את ביטויים התימטי והפואטי בספרות נשים בכלל, ובשירת נשים, בפרט.

במרכז הקשרים אלה נוכחת הכמיהה הנשית, לפרוץ את הגבולות הטריטוריאליים והחווייתיים שהיו נתונים מתמיד לשליטה גברית. הנזילות, הזרימה והאמורפיות המימית מבטאים את הכוחות האינסטינקטואליים והאינטואיטיביים של האישה, את דחפי היצירה שלה, ואת זרמי התשוקה הארוטית של גופה, שדוכאו על ידי הסדר הפטריארכלי במשך דורות, אותו סדר שכבש, הלכה למעשה, את "מפת המרחק" של מרחבי הימים והאוקיינוסים, ונתן לכך ביטוי גם בספרות האנדרוצנטרית, כפי שמנסחת זאת אנקה ולספולוס במאמרה "הים כטריטוריה נשית"- "הנשים מבטאות את נשיותן בזרמי האוקיינוס. ההפלגה מן הנמל אל הים וההתמזגות עם עולם המים, פותחת לגיבורה את המרחב החסום, את האפשרות לצאת מתחושת הסגר. זו הטריטוריה, שבאמצעותה היא מבטאת את המרד שלה בשליטה הטריטוריאלית, גם הפיזית וגם המינית של הגבר"( עמ' 73) 4.

היבטים תימטיים ופואטיים רבים ומגוונים בשירתה של דליה רביקוביץ, שופעים מקורות מים: מבועים, נחלים ונהרות, ימים ואוקיינוסים, וסמנטיקה עשירת מטונימיות, מטפורות ודימויים הלקוחים מהשדה הסמנטי המימי ומהסימבוליקה של המיניות הנשית: בארות, סירות, אניות וספינות. הדוברת הלירית מפליגה למרחבים אלה וצוללת למעמקיהם לא רק כחוויה דמיונית פורצת גבולות, אלא ובעיקר, כמסע לגילוי עצמי והפלגה לעבר תובנות רגשיות ומפוכחות של כוליותה כאדם וכאשה.

המרחבים המימיים ממלאים תפקיד מרכזי בביטוי השניות המטלטלת, הן את החוויה הקיומית שלה והן את הדימוי העצמי- הנשי, במכלול חוויה זו: אישה חזקה ודעתנית, אינדיבידואליסטית, מפוכחת ונחושה, המורדת בסמכות ובמרות, וחותרת תחת אושיות שליטתן, ומנגד, אישה חלשה, תלותית ופגיעה, שכמיהתה הנואשת לאהבה, ממוססת אותה עד אובדן.

שניות זו מוטבעת בה בדטרמיניזם תורשתי שהורישו לה נסיבות מותו של אביה, הסמכות הפטריארכלית המגוננת הראשונה בחייה, שנהרג בתאונת דרכים, והיא עודה רכה בשנים. מותו פוצע את חייה בתחושת יתמות תמידית, ובצל כבד של אשמה, חסך ומצוקה רגשית חריפה.

 

מתוך נסיבות המוות הפתאומי, ילווה אותה קולו של האב כהד פנימי- שב ומזכיר, מנבא ומזהיר- מצווה לה התבוננות מפוכחת עד כדי פסימיות בדיסונאנס הקיומי שנגזר עליה – מודעות לסכנות האורבות מחוץ ולסכנות האורבות בנפשה פנימה, מחד-גיסא, ומשיכה מתגרה ועיקשת להשליך עצמה לתוך סכנות אלה, מאידך-גיסא. מחוזות הסכנה מסומנים בסמנטיקה דואלית של מים ואש "אין אהבה במקום הזה/ וגם לא תהיה/ אמר לי אבא מתוך תמונתו/, שבכל השנים שתבאנה, כמוני תהיי נבהלת, ולא תשמרי מאש ולא מנחשול בים/ וכמוני לא תאחז בך יד/ למשוך אותך לאחור/ מפני סכנה" ( אין יראת אלהים במקום הזה ).

ואכן, ההפלגה אל מרחבי הימים והאוקיינוסים כמו אל מרחבי הדמיון, עתידה להיות הכרח קיומי, ובה-בעת, מעשה התרסה מרדני מחייב ענישה, כפי שהיא נוכחת להבין כבר בילדות המוקדמת הטבועה בזיכרונה, בשדות סמנטיים מנוגדים: ימות החמסין המאובקים כמטפורה לבדידות, תחושת חריגות וקיפוח "תאר לך: רק האבק ליווה אותי…ולכל חברותיי היה אחר" ולעומתם, המרחבים המימיים כמחוז כיסופים לרטיבות מגוננת ואוהבת "לילות רבים הייתי הוזה על בתים אחדים רטבים מאהבה…בימות החמסין הייתי מפליגה עד עיר בירתם של הלויתנים, הייתי מלאה הפקרות מאושרת. לא רציתי לשוב כל עוד בי רוחי", אלא שהשיבה הכרחית, והיא גוזרת עונש כפול "אולם בשובי הייתי כעורב שנקוטו בו קרוביו העורבים ולא היה לי שום מלווה ורק האבק ליווה אותי" ( זיכרונות חמים).

כאשה בוגרת נמשכת הדוברת הלירית אל מצולות הסכנה המבעבעות תשוקה ותאווה, בידיעה מפוכחת שהפלישה לטריטוריית השליטה הפטריארכלית, היא בבחינת גילוי של הבריס ומרד המחייבים את נפשה- "המלך ירד עם אהובתו/ אל תחתית הספינה/ אל תחתית הספינה/ לבחור לה מבין גנזיו מתנה", אך האישה אינה מוכנה להסתפק בשפע האוצרות שמציע לה המלך. בתאווה תובענית של ילדה-אשה, היא חוזרת שוב ושוב על דרישתה לרשת את אבן היסוד-את "אבן הראשה" – את המלך עצמו "אני נטלתי כל תאוותי/ ככל אשר רבתה תאוותי/ הייתה תאוותי לאין שבעה/ אני רוצה את האבן הראשה/ למוש את האבן הראשה/ ללק את האבן הראשה", פיכחונה מנבא לה את המחיר שעליה לשלם על תאוותה האסורה "תאוותי תהי לי בעוכרי/ ויום מותי אשור ולא רחוק", ותחושות האשם מאשרות בהד של מקהלה מהטרגדיה היוונית "האבן הראשה, האבן הראשה/ אבוי לנוטל אותה וירשה" ( מתנות מלכים).

התאווה, התשוקה והטוטאליות המרדנית והממוססת, בדומה למעמקי הים, מחוזות סכנה הם, אך הם גם המקורות והכוחות של היצירה והארוס- "מרחב היצירה" במושגים של הפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט בספרו משחק ומציאות5, ו "החדר משלה"- מושג המרחב העצמאי של האשה היוצרת, שטבעה וירג'יניה וולף6, "נהר המים הצלולים המזינים את חיי היצירה 7" בהקשר האריכטיפי הטיפולי של קלריסה פינקולה -אסטס- הים הוא הטריטוריה בה מתחברים הארוס והתנאטוס, חיבור ממנו נולדים השירים – "אך כשעברה הנערה הטבועה אל כל חדרי הים/ וידענו שהים הוא המוליד את הנחלים"( תפילת אשכבה), כפי שהנחל אינו רק השתקפות נרקיסית כפשוטה, אלא מראת האחדות- אני-יצירה-עולם – "נרקיס אהב כל כך את עצמו/ טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל" ( אתה בוודאי זוכר).

ואמנם תשוקתה הנרקיסית כאמנית היא חלק בלתי-נפרד מתשוקתה המינית כאשה, וגם זו מעוצבת באמצעות דימויים הנטולים מהשדה הסמנטי המימי "אילו יכולתי להשיג אותך כולך/ איך אפשר לי להשיג אותך כולך…/איך אפשר להאריך את הזרוע האחת/ כפלג אחד של נהר באפריקה/ כראות בחלום את מפרץ הסערות/ כראות בחלום אניה שטבעה../ לו אפשר להשיג אותך כולך- שבעכשיו/ איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי" (השתדלות נוספת).

הסמנטיקה המימית נוכחת גם ברבים מהשירים המתארים את תעתועיה של מלחמת ההישרדות היומיומית, זו של הגוף וזו של הנפש.

האשה הבוגרת מתקשה להיפרד מתום הילדות המתרפק על מרחבי הדמיון המימיים המגוננים בהפקרות מאושרת "שונרה הלכה לשכשך בשלולית של זהב", ובניגוד לאזהרתו המחמירה של האב, היא משלה את עצמה במציאותה של סמכות פטריארכלית צמודה שתגונן עליה תדיר "בן הדוכס העמיד שומר מיוחד לשונרה"…/ שונרה עצמה את עיניה בתוך השלולית השקטה/אולי נרדמה לשעה אך שונרה איננה טובעת"( שונרה ב).

כל קיומה עומד בסימן של היטלטלות תמידית בין הפנטזיות התמימות של אשה-ילדה לבין הערנות הצלולה של אשה בוגרת, המבינה כי היא חייבת ליטול את ההגה ולנווט את חייה "אשה קטנה עשתה לה לערש/ את כדור הארץ/ והוא נשא אותה כשאתו/ הרים ובקעות/ ארצות וימים….וזו האשה הייתה מלחשת: כדור הארץ פלגים ונחלים/ וימים גועשים/ ואף גם אני: הנה אני שטה כבת ספנים/ וכדור הארץ היה לי סירה" (אשה קטנה).

אך הפיכחון הנוקב שהוריש לה האב המת, מחדד ערנות זו ומפוגג את אשליות הילדות המפתות ואת שעשועיה הדמיוניים של "האישה הקטנה". בתובנה אירונית של השלמה היא תופסת את מלאכת ההישרדות הפיזית והנפשית, לא עוד כסירת הרפתקאות דמיונית, אלא כמציאות ממשית הדורשת ממנה כוחות של שחיין מיומן היטב – "מכל האנשים/ דווקא אני היא השוחה/ הגלים מכסים את כתפי/ כבר שלושה ימים/ אני עולה ויורדת עולה ויורדת/.. בים האגאי פקדו אותי סערות קשות/ היה עלי לסב במעגלים/ למראית עין/ נשאתי על המים כקורה/ ממילא אני שולטת בעצמי/ שליטה מלאה/ חופשית ממגבלות גופניות/ מלאה בכוח הצמדות למטרה/ רגלים, זרועות, זרועות ורגלים/ זאת אני."

ואותו פיכחון שנוסך בה נחישות הוא גם אותו פיכחון שמייאש ומרפה ידיים "במבט שני/ מה השיאני לצאת לשחייה הזאת/ שאין לה סוף בכל מקרה/ כי אם הונאה עצמית" (תרגיל ספורטיבי מרחיק לכת). והתשובה, מן הסתם, היא "משך החיים" שקושר אותה באהבת- נפש לעירה הים-תיכונית, השוכבת על המים.

אימת ההתרוששות המלווה את מלחמת הקיום שלה, מעוצבת אף היא בשניות הסמנטית הסמלית של מים ואש – "אם להתרושש אני רוצה כמו ארץ חרבה/ אם להתרושש אני רוצה בגאווה/ ספרי תורה מצילים מן האש/ אותי לא/ אני רוצה לבקש/ שאם אמות/ אהיה כאניה טרופה/ מים שאין להם סוף יכבו את השרפה" (התרוששות).

המרחבים המימיים ממחישים בהקשרים אנאלוגיים של דמיון ושל דיסונאנס את עמדותיה של הדוברת הלירית בסוגיות ערכיות אנושיות ואוניברסליות, תוך שהיא נוקטת עמדה נחושה ומתריסה נוכח גילויים של כוחניות, רוע ועושק, ומביעה אמפתיה רגשית עמוקה כלפי מצבים של סבל, עוני ומצוקה "וראיתי את דמעת העשוקים…/ ומי נחלים התנפצו על אבנים/ בגל של שמחה לחינם/… ומי הנהר כה חמים ומתוקים/ ודמעת העשוקים מרה.( כל משבריך וגליך) – "הבא אותי אל הנהרות הבוכים/ ואל החופים הנמקים בעוני" ( תרצה והעולם הגדול).

גם לשדות הקטל של הקרבות והמלחמות היא מישירה מבט בסרקזם אלגי, ומתכתבת עם שירו של יהודה עמיחי "גשם בשדה קרב" – "עם הגשם הראשון חלקו אותות כבוד/ למתים שלא יאמנו" (מה קורה).

ערות רגישה זו לקיומיות האנושית ולזיקותיה המוסריות, היא תולדת הפיכחון הנוקב שהוריש לה אביה, פיכחון המקבל חיזוק מסמכות פטריארכלית נוספת בדמותו של קהלת "חזיון הנהר הצהוב כבר אינו מוליכני שולל/ כי אין בנהר דבר זולת מים/ וגם הוא בסופו של דבר הולך אל אחד הימים". ( דמיון הוא דבר שאין לו שיעור), אולם באורח פרדוקסלי היא גם מתת-החסד שהורישה לה סבתה "סבתא/ האם זה העור השקוף של שתינו/ עור שאינו מגן על הבשר/ כלל ועיקר… (הייתה בינינו הבנה)

לא בכדי, שקיפות העור וצלילות הדעת החשופים לתדרי הכאב והסבל במלוא עוצמתם, מעמידים את השפיות ואת הקיום – במבחן תמידי מייסר – "אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער/מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?/אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת" ( הבגד).

האהבה היא, אפוא, כוח המגן היחיד שיש לעור השקוף, ולכן היא גם מרחב של רטיבות נכספת "כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן/ עמוס גשמים/ מגיר מטר" – (מחבואים), – "שני דגים צללו ושהו במצולות הים /וככל שהרחיקו הלוך/כן גדלה אהבתם" (אהבה), אך מחוזות האהבה – מחוזות הארוס של כוחות החיות, התשוקה והיצירה- מחוזות סכנה הם, מהדהד בה קולו של האב המת, מחוזות התנאטוס- הכיליון והמוות.

המתח הקיומי המתמיד בין הקצוות של החבל הדק, נושא בחובו איום תמידי לאובדן השפיות, אובדן שהיא חרדה ממנו וגם נמשכת אליו כבחבלי קסם חזקים ממנה, והיא מוצאת עצמה שוב ושוב נמלטת ממחוז הסכנה של השיגעון- למחוזות הסכנה של האהבה- למצולות הארוס-תנאטוס של האוקיינוס- למצולות עצמיותה – "צפור צייצה כמשוגעת/ עד אפס כוחה…אני שקעתי/ ואני נמוגותי… , "לא, כי אל האוקיינוס טובעתי/ שם אהב אותי איש/ לא הותיר לי ציפורן/ ידו אחזה בשערותי/ בהלמות האוקינוס/ חשבתי השבר./ ידו משכה בשערותי/ בנחילי האוקיינוס/ שום מאום לא אזכור" ( שאון המים).

בחשבון נפש שהיא עורכת עם עצמה, היא מודעת לצורך הנואש שלה באהבה ולתלות הקיומית בה, גם כשזו כרוכה בהשפלה עצמית. ספק בהתגוננות מנחמת, ספק בגאווה מתריסה, היא מסבירה שהאהבה כמו החסד והחמלה, היא צורך אנושי בסיסי וקיומי- וערך מוסרי ראשון במעלה, ומגייסת את שירה הידוע של להקת Rare Bird (ציפור נדירה), בבחינת אישור ועדות בעלי תוקף והד אוניברסליים – "מה יש לומר/ הכל צמאים לאהבה/ וזה עניין משפיל/ וזה גם רגע של חולשה/ אך יש לי העזה לומר/ כולנו צמאים לאהבה/ ומי שלא ימזוג כוס מים לצמא/ סופו שיעלע רק את הרוק אשר בפיו/ עד סוף ימיו" ((And Simpathy is all we need, my friend)

שהרי כי כן, גם הסלעים החזקים ששרדו את תמורות העתים ואת חבטות הגלים, בעמידה נחושה וגאה, אפילו הם, נשברים, ברגע אחד של מגע מלטף ואוהב – "מי שעתיד לשבר אותם עדיין לא בא/ ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר/ ודומה הם ללא תנועה/ עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים/ יבוא וילך/ ופתאום האבן פצועה/ אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה/ ומה גם אנשים" (גאווה).

הפלגה גאה של אשליה מפוכחת אל כוחה המתעתע של אהבה אמיתית.

 

דליה רביקוביץ-, כל השירים עד כה, הקיבוץ המאוחד,1995.

*הביביליוגרפיה של התיאוריה הפמיניסטית, שמורה אצלי.