חנה סֵקֶרָה – זהות נשית במראה פוסט-מודרנית- קול שני מאת דורית אבוש

"איש או אשה שאבד להם חוש הזמן. סרט, כמובן : נהדר מה שאפשר לעשות בזה. אלא שלעולם לא תהיה אפשרות לכתוב זאת, ואין טעם לחשוב על כך. אבל בעל כרחי אני חושבת על כך. איש אשר "חוש המציאות" שלו אבד: ועקב זאת יש לו חוש מציאות עמוק יותר מלבני אדם "נורמליים". היום, אמר דייב, כבדרך אגב "האיש הזה, שלך, מייקל, העובדה שהוא דוחה אותך, אל תתני לה להשפיע עליך…הוא דיבר כאילו מייקל עדיין בתהליך הדחייה, כאילו לא היה הדבר לפני שנים. אלא שהוא דיבר, כמובן על עצמו. הוא היה, לרגע אחד, מייקל. חוש המציאות שלו טולטל והתנפץ…" דוריס לסינג- מחברת הזהב

הקשישים ב"בית רעים", נוגעים ללבי, אך אינם מסעירים את דמיוני. מייקל לעומת זאת, ניחן באותה איכות פיוטית שנכבשתי לה אצל גיבורי, שרבסקי. בעצם קיומם יבטאו תעלומה אנושית, ויטילו ספק במושגינו על "האדם"..". 
דורית אבוש, קול שני, הקיבוץ המאוחד והספריה החדשה, 1990. 1

דורית אבוש בוחרת במוסד קשישים כמעגן ריאליסטי שבו התמוססותו של הזמן היא בבואה לתהליך כיליונו של האדם. היא ממקמת במוסד זה את מייקל, מדען פיסיקאי צעיר שזיכרונו נעצר בנקודת זמן ובנקודת חלל רחוקות, כשבת-דמותה המספרת היא פסיכולוגית שמטפלת בו ונקשרת אליו בנימי גוף ונפש.

דורית אבוש בוחרת במייקל כהשתקפות מרכזית, אחת מני רבות, לבחון באמצעותה מערך זהויות של מספרת- אשה, שפותחת את סיפורה בקול ראשון, תוך שתודעות וזהויות מיניות של נשים ושל גברים משמשות לה כמראות בהן מתפצלת תודעתה, מתפצלת זהותה המינית ומתפצלים קולותיה.

היא מתבוננת במראות אלה וקשובה להדי הקולות המהדהדים בזהויות המשתנות תוך מסע במרחב ובזמן, עד להתלכדותה שוב לזהות אחת וחזרתה לקול ראשון.

במסע זה נבחנים מחדש המושגים "זמן" ו"מרחב", ומוכלת הזהות הנשית בזהות הכוללת – אדם.

בסיפור המשלים "הפתם" מקבלת שאלת הזהות המינית מענה ייחודי ומורכב, כאשר המספרת "משמיעה" את קולה ואת זהותה המינית, מבעד לקולו ולזהותו המינית של גבר שמספר על חוויותיו המיניות ההומוסכסואליות.

זהותה- זהותו – משתכפלים בקולה של בובת הפתם: "הפתם מוליך שולל את שומעיו בשכנעו אותם כי קולו מגיע מקול כיוון אפשרי חוץ מפיו – "עיני הפתם משטות באזני קהל צופיו בכוונות מבטו למקום שמתוך מרחביו יאמינו יגיב הקול.. כל זה מלמד כי חוש השמיעה אינו אמין, וכמוהו כשאר החושים" (עמ' 102).

דורית אבוש יוצאת לא רק למסע אונטולוגי הבוחן בהארה חדשה את דרכי ארגונה של המציאות. היא מבקשת גם לתהות על שאלות אפיסטמולוגיות הנוגעות לתפיסתנו את המציאות באמצעות החושים. הטבע האנושי והטבע המיני נבחנים אף הם מתוך הארה תימטית ופואטית זו.

לזיקה שבין הזהות הנשית לבין המרחב הפיזי והמרחב הטקסטואלי של היצירה האמנותית נתנה ביטוי ברבות מיצירותיה ומסותיה , וירג'יניה וולף, באמצעות טכניקת הכתיבה של "זרם התודעה" .

בספרה 'חדר משלך' התייחסה וירג'יניה וולף לסגר הפיזי ולאיסורים והמגבלות הרבות שהוטלו על האשה מתוקף התפיסות החברתיות הפטריארכליות, כמו גם לפסיביות ולתלות שנגזרו עליה על ידי ההגמוניה הכלכלית שנשלטה על ידי גברים.

ןירג'יניה וולף תקפה בעיקר את הממסד הספרותי הגברי שדן את הנשים להיסטוריה דכאנית מתמשכת במרחב הפרטי, קל וחומר, במרחב הציבורי.

בקריאתה לנשים לצאת אל המרחב, ולהעז ליטול את גורלן בידיהן, להגשים את כישרונותיהן וכישוריהן, ובכלל זה, ללמוד וליצור, השיגה וירג'יניה וולף על התפיסות השמרניות בנות זמנה, וקראה לבחינה מחודשת של הטבע האנושי ושל התודעה האנושית.

כמייצגת בולטת של "זרם התודעה" בכתיבה הספרותית, היא ביקשה לתת רישום טבעי וקרוב ככל האפשר לזרימה של המחשבה ושל הרגש.

בהרצאתה "מר בנט ומרת בראון" באוניברסיטת קמברידג' בשנת 1910 הכריזה וירג'יניה וולף "התפישות לגבי הטבע האנושי השתנו – "המוח קולט רבבות רשמים שוליים, פנטסטיים, חומקים או נחרטים בחודה של פלדה. מכל העברים הם באים, מטר אינסופי של אטומים, ובנשרם בעטותם צורת חייו של יום א או ב או ג יושם הדגש בהיבט שונה מקודם. החיים אינם סדרת שקפים הערוכים באופן סימטרי. החיים הם הילה קורנת העוטפת שקופה למחצה מקיפה אותנו מראשית החברה עד לסופה" 3.

ברומנים הרבים שכתבה, היא אמנם, נתנה ביטוי פואטי לסוגיית "זרם התודעה" בחלל ובזמן, וביטויים תימטיים ופואטיים מגוונים לסוגיות של זהות מגדרית, ולהיבטים שונים המתייחסים למקומה ולמעמדה של האשה בחברה הויקטוריאנית.

למורפולוגיה המתפרקת של המציאות ושל התודעה נתן ביטוי גם הציור הקוביסטי.

הציור הקוביסטי ביקש לפרק את המורפולגיה שלו לסימולטניות של זוויות תצפית שונות ומגוונות. בהתייחסו לריאליזם החדש הזה כתב הצייר פרנאן לז'ה על היצירה שלו "העיר" –

" להיות חופשי ועם זאת לשמור על המגע עם המציאות, זוהי הדרמה של אותה דמות אפית הנקראת חליפות ממציא, אמן או משורר. יום ולילה, באפלה או באור זוהר, או בשבתו באיזה בית- מרזח שטוף אור, רואה הוא לעיניו חזיונות מחודשים של דמויות ועצמים שטופי תאורה מלאכותית. העצים חדלים להיות עצים וצליות של עוברי אורח משתנות. האמן מלא בכל אלה שותה בצמא את מראות החטף רבי החיות הללו, המפלחים את תודעתו מכל פינה ועבר. דומה הוא לספוג ואחוז תחושת היותו ספוג, כולו שקיפות, חזות וריאליזם חדש" 4.

לזרם הקוביסטי בציור הייתה השפעה חשובה בעיצוב המורפולוגית החדשה של המציאות ושל החלל.

בראק ופיקאסן יצרו את המונטז' ואת הקולז', כביטוי למורפולוגיה של מציאות מתפרקת ושינו כליל את מושג הפרספקטיבה. אחרי הקולז' יופיע הפוטומונטז', שהוא הקולז' בצילום. גם אמנות הפופ-ארט עיצבה תפיסות חדשות של החלל והזמן בציור.

המרחב הפוסט-מודרני נבחן בהרחבה מהיבטים מגוונים ומתחומי- דעת שונים על ידי יוצרים והוגים רבים, ביניהם, פרדריק ג'יימסון, בריאן מקהייל, הל פוסטר, ז'אן בודרייר, מרטין ליוטר, אומברטו אקו, ז'אק דרידה ואחרים.

הל פוסטר בספרו תרבות פוסט-מודרנית 5 רואה את האמנות הסוריאליסטית כמבשרת הפוסט', שכן, היא הייתה האמנות הראשונה שהפקיעה את האובייקט מסביבתו המקובלת ואיפשרה את המהפכה הפוסטמודרנית.

הל פוסטר בוחן את הפוסט' כ"סגנון" שביקש לתקוף את האליטיזם של המודרניות, להפנות עורף למסורת, ולפתוח שער לאקלקטיות, לפלורליזם ולפופוליזם בכל תחומי התרבות.

הפוסטמודרניזם נמנע מלעסוק בסוגיות פסיכולוגיות ובחקר מעמקי הנפש, אך כדברי אלן ויילד – "מה שהמודרניזם הוא אנכי, הפוסטמודרניזם הוא אופקי"6.

הם מדגישים את העליונות החדשה של המסמן על המסומן ואת הרחקתו של הסובייקט מן המרכז אל השוליים. המציאות פוסקת להיות קוהרנטית ונעשית רבת פנים ואניגמטית.

ברומן קול שני, מכילה דורית אבוש את תפיסותיה של וירג'יניה וולף ומשיגה עליהן.

מכילה, בכך שבמרכז יצירתה היא מעמידה את סוגיית הזהות הנשית בזיקתה למרחב ולזמן.

משיגה, בכך שההארה הפואטית של סוגיות אלה משיקה לתפיסות הפוסט-מודרניזם.

בצד ההשקפה שהביעה וירג'יניה וולף על המין האנדרוגני כאידיאל, היא הדגישה, שהנשים צריכות לכתוב בשפה משלהן, כזו שתבטא את שיחרורן מהשפה הפאלוצנטרית שעיצבו ההגמוניה הפטריארכלית והספרות האנדוצנטרית .

הדמות הנשית ברומן של דורית אבוש, לא רק מפצלת את זהותה בזהויות של נשים אחרות, היא גם נכנסת לתודעתו של גבר וכותבת "בקולו" את חוויותיו המיניות ההומסכסואליות.

הזהות הנשית דוברת גם מקולה של אשה וגם מקולו של גבר, ובכך היא מוחקת את הגבול ואת ההגדרות המגדריות המקובלות ביחס לשני המינים. טישטוש ומחיקת גבולות הג'נדר ( Gender)הם אמנם ממאפייניו הבולטים של הפוסט-מודרניזם – בין עיקר לטפל, בין מרכז לשוליים, בין האמנות לחיים ובין אליטיזם לתרבות עממית.

מתוך בחינת היחס שבין הממשות לבין היצירה הבדיונית, עוסקת היצירה הפוסט-מודרניסטית בתהליך של התבוננות עצמית- Reference Self – במידה רבה הופכת היצירה למושא של עצמה, יצירה שבונה את עצמה, מוחקת את עצמה ומציבה את תהליכי הכתיבה מול מראה.

דורית אבוש מציבה מול המראה לא רק את הזהות הנשית, אלא גם את התודעה הנשית ככוליות שלמה – גוף ונפש, תודעה ומחשבה ורגש- – אשה- אדם -אמנית יוצרת.

המספרת מעמידה מול המראה את תהליך היצירה כולו ומאפשרת ליצירה האמנותית לצאת מהמציאות, לכתוב את עצמה, להתבונן בעצמה, לארגן את הנרטיב שלה, למוחקו ולגבשו עד ליציאתו לאור.

בהבדל מהיצירה הפוסט-מודרניסטית שמסבה את תשומת לבו של הקורא, בעיקר, לטכניקה ולא לתימטיקה, מתעלת דורית אבוש את קשב הקורא לא לתחבולות לשוניות גרידא, ואף לא לתחבולות רטוריות לשמן, אלא לקול הדובר שמחפש במודע את זהותו.

בעוד שהמודרניסטים מיקמו את האונטולוגיה ברקע וקידמו את האפיסטמולוגיה לחזית הבמה, הופכים הפוסט-מודרניסטים את הדגש. לא התודעה שלנו היא שמארגנת את המרחב והזמן – המרחב והחלל החדשים, הם שמתעלים ומארגנים (אם בכלל) את התודעה – במרחב של מבוכים אינסופיים ובמפה חסרת קואורדינטות.

דורית אבוש משחקת בדגשים אלה – סימולטנית – במעין משחק של תהייה ותעייה שבין המודרניזם לבין הפוסט-מודרניזם.

המסגרת החיצונית של העלילה כפופה להתפתחות ליניארית, ולכאורה, גם כרונולוגית.

לכאורה, כיוון שהקול המספר בגוף ראשון, בבחינת "אני גיבור" מתמזג עם סמכותה של המספרת "היודעת כל".

שני הקולות שהם קול אחד מספרים על ההתרחשויות שנעות בשני צירים נפרדים וסימולטניים בה-בעת: ציר הרצף הכרונולוגי שזורם ומניע עימו את התודעה הנשית של המספרת וציר הזיכרון "הקפוא" של מייקל, הכפיל, זיכרון שבו נסגר המרחב ונעצר הזמן, ועימם קפאה גם התודעה הנשית "המשוכפלת" של המספרת- התודעה שמתפצלת בזהויות שונות ובדמויות שונות ומפצלת גם את הזמן ואת המרחב.

התודעה הנשית משתכפלת גם בזהותו של גבר הומוסכסואל וגם "משמיעה" את קולה כהד מפיו של הפתם, בסיפור השני, שאינו אלא מראה נוספת של זהות.

שיכפולי הזהויות מפרקים את המציאות ואת התודעה שקולטת מציאות זו באמצעות החושים ליחידות של מורפולוגיה קוביסטית.

בטכניקת כתיבה זו מנסה המספרת לכבוש את המרחב ואת הזמן, לזרום איתם ו"להקפיא" אותם בעת ובעונה אחת. אם נתרגם זאת למושגים מאמנות הקולנוע, הרי שקול המספרת מצלם את המציאות

ב – Long shot ועושה את ה- Flash-Back , בעוד שהכפילים נטולי הזיכרון מצלמים את המציאות ב-Close-up ועושים את ה- Cut .

גיבורת הסיפור "בית רעים" מבקשת לכבוש את המרחב הפיזי: ברגל, במכונית, במטוס, ובאמצעות "זרם התודעה" גם בחללית.

היא נעה במרחבי הכרכים בעולם בתנועה שמבקשת לכבוש את המרחב גם כיבוש של סקרנות אינטלקטואלית: שפה, היסטוריה, תרבות- "יותר מכל אשה אחרת שהכרתי ביקרתי בערים זרות. קיסמן של ערים אירופאיות מתקיים דרך ביזאנטיניות, גוטיות, רנסאנס ובארוק"( עמ' 65).

היא מטיילת בציריך, בניו יורק, בבוסטון, בברלין, בוורנה ובברצלונה.

הגיבורה נעה במרחבי העולם מפרטת ומתעדת שמות של ערים, ארמונות, מוזיאונים, שדות תעופה, ובמקביל, היא מפרטת שמות רחובות בתל אביב הקטנה של ימי ילדותה, זו שמייצגת בשבילה את ארץ ישראל כולה – "הרחובות המקבילים ההולכים אל הים, רצועת החוף בין גורדון לשרתון- כאן שורשיי. כאן הגלבוע והתבור, ים הדגן וריח-הזבל ניחוח חציר.." (עמ' 65).

במקביל לתנועתה במרחב ובזמן הפיסיים, מנסה בת-דמותה של המספרת להשיב לכפיל שלה, מייקל, את האוריינטציה במרחב ובזמן של תל אביב הקטנה, מרחב וזמן שהפוכים בתודעתו "הקפואה" לבליל רשמים מאיים.

הגיבורה זורמת בחלל ובזמן, וכפילה קפוא הזיכרון, מנסים לשווא לשחזר את נופי הילדות בתל-אביב. יד הזמן הטביעה בהם את חותמה "תחושות הזיכרון לא חפפו את המראות…ההכרה כי איני מצליחה לאתר את פינת החי, את חדר הטבע…עברי התמוסס ואזל..לא היה סיכוי למקם את מייקל בתוך העבר הנסוג ונמוג, ולא יהיה אפשר להמשיך ממנו אל עברו-עתידו" (עמ' 74).

גם היא אובדת בחללים של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק "בשבת ליוותה אותי אחותי למוזיאון המטרופוליטן. איבדתי אותה בין גושי אדם בחללים עצומים וקרים" (עמ' 88).

התנועה הסימולטנית של זיכרון ושכחה, של תודעה זורמת ושל תודעה "קפואה", היא תנועה שנועדה לאפשר לה לנוע תנועה חופשית במרחב קוסמופוליטי חסר גבולות, לבטא את הדיס-אוריינטציה שלה במרחב הזה, ובה-בעת, לשמר את המרחבים של נופי הילדות כתמונה באלבום זיכרונות.

פיצול זהותה ותודעתה לתודעות זורמות ולתודעה "קפואה" היא ניסיון לפענח את סוד זרימתו של הזמן ואת סוד זהותה ומיקומה ביחס למרחב ובתוכו.

בציר הכרונולוגי של הזמן נעה המספרת מעבר להווה וחוזר חלילה, תוך שהיא מאזכרת אירועים מימי ילדותה, מחיי נישואיה בעבר, ומחיי ההווה שלה לצד מייקל.

כמספרת "יודעת כל" היא בקיאה בפרטי חייו של מייקל, מתוך עיון במסמכים של תיקו הרפואי ומתוך שהייתה האינטימית לצידו.

היחס האמביוולנטי לזמן מוצא ביטוי בעצם טיפולה במייקל, ובהשלכת זהותה על תודעתו.

מתוך שהיא מודעת לקשר שבין האוריינטציה בזמן ובמרחב לבין בריאות הנפש וחיבורה הנכון לגוף, היא מנסה להשיב למייקל את זיכרונו ובו-בזמן היא חרדה מהתמוססות הזמן המחישה את הזיקנה.

החרדה מהזיקנה נובעת לא רק מנקודת-הראות שלה כאשה. זוהי חרדה אנושית מאובדן שליטה ומהתכלות, אובדן שמוסד הקשישים במרחב הארכיטקטוני שלו ובהוויית החיים שבו, משמש לו מראה מוחשית- "זוג סוציולוגים ביקרו אצלנו. הם ביקשו לערוך סקר על התאמת הבניין לצרכיי דייריו …הם ציינו באוזניי כי מרחב החיים של הפרט מצטמק באופן משמעותי, עקב שורה של אובדנים פיסיים ופסיכולוגיים, שהם חלק מתהליך ההיזדקנות..מבקשים לדון באיזו מידה שומר הפתח הארכיטקטוני על פרטיות, ומהם המרחבים והגירויים החזותיים שהוא מציע…בדו"ח תוארו הגורמים הבאים: התנהגות הקשורה בדלתות החדרים (פתוחות או סגורות), שיעור התפוסה בחדר כשהדלתות פתוחות..ההתייחסות לדלת החדר מילאה תפקיד מרכזי במחקר" הדלת לחדרו של היחיד היא אמצעי שליטה על פרטיותו החזותית והשמיעתית, והיא מגדירה את מרחבו האישי" (עמ' 26).

"הקפאת" התודעה נועדה גם לבחון את היחס שבין ממשות לבדיון, להשיג על יכולת התפיסה של החושים ולבחון את האדם, כמי שטרם התחוללה בו המוטציה של המרחב החדש.

הדמות הנשית ברומן קול שני אינה מצמיחה איברים וגם לא הופכת למוטציה כדי לתפוס את המרחב הפוסטמודרני, אך היא משתמשת בטכניקה סימולטנית של פיצול זהויות ובתימטיקה של זיכרון נע וזיכרון "קופא" כדי למקם, להגדיר ולהניע את עצמה במרחב החדש.

בניגוד לתודעת המרחב והזמן ש"קפאה" בזיכרונו של מייקל, ובניגוד, למרחב האנושי שהופקע מזרימתו של הזמן במוסד הקשישים, נעה המספרת במרחב של ניו יורק, במרחב של ארץ ישראל ובמרחב של תל אביב הקטנה מימי ילדותה. היא נעה במרחב חסר גבולות של תנועה, תרבות והיסטוריה. היא מבקשת לכבוש את המרחב הפיזי ואת המרחב התרבותי, לא רק כאדם אלא גם כאשה. בכך היא מתחברת לדרישתן של רבות מההוגות הפמיניסטיות( סימון דה -בובואר, וירג'יניה וולף, פטרישיה יאגר, אליסיה אוסטרקיר, דבורה קמרון, ג'יין אושר, הלן סיקסו, ליס אריגריי וג'וליה קריסטבה) שקראו לנשים להגדיר מחדש את זהותן, מעמדן ומקומן במרחב של השפה ובמרחב של הסדר ההיסטורי והתרבותי.

דרישה זו של ההוגות הפמיניסטיות עמדה, אמנם, בחלקה בסתירה לפוסט-מודרנים שביטל גבולות של זהות, הירארכיה וסדר היסטורי. עם זאת, תפיסתו החובקת כל שמחקה גבולות בין מרכז לשוליים, היא שנתנה לנשים את כרטיס הכניסה "לעיר הפוסט-מודרנית".

בעיר הזו נעה הגיבורה ברומן קול שני, תנועה סימולטנית בעבר ובהווה.

היא נעה במפה שהקואורידנטות שלה קיימות ונמחקות לסירוגין. הזהות האנושית בכלל והנשית בפרט, מצויה כאן בתהליך של התפצלות ופירוק, אך לבסוף מצליחה זהות זו לאסוף את פצליה ושבריה ולחזור לעצמה ולקולה האחד.

דורית אבוש מנצלת את טכניקת ההשתקפויות במראה, לא רק כאילוסטרציה של טכניקת כתיבה, אלא כמבחן של זהות נשית, גברית, מרחבית ותרבותית. ההתבוננות במראה מדגישה את המודעות של הדמות ושל האימג' שעומד מולה, לקיומם ביחס למציאות. המראה גם משקפת את הגבול שבין תודעתו הקפואה של מייקל, לבין תודעתה שלה, שזורמת ונעצרת, לסירוגין.

האזכור האינטר-טכסטואלי של "חדר המראות" בארמונם של דוכסי ויטלסבאך, היא לא רק השתקפות של היסטוריה ותרבות. היא גם השתקפות לטירופו של לודוויג השני, הנסיך הסכיזופרני שהקים את החדר הזה. פיצול הזהות ופיצול הקולות מואר כאובדנה של הזהות האישית במרחב המציאות ובמרחב הזמן.

האובדן מואר באמצעות ארמזים נוספים: הספר של פרוסט – בעקבות הזמן האבוד, הדמות של ג'ייקל והייד, התמונה של פראנץ מארק "גיבור הלכוד בעברו" ומשל "העורב והיונים" החוזר בוואריאציות.

בניגוד למודרניסטים שביקשו לתת ביטוי למעמקי הנפש ולריבדויות של המציאות, הגם שהשיגו על יכולתה של הלשון לעשות זאת, כופרים הפוסט-מודרניסטים במעמקים כלשהם, ומאליו גם בעמקה וביכולותיה של הלשון.

מן הבחינה הזו מצויה יצירתה של דורית אבוש בקו התפר שבין לבין: מחד-גיסא, היא משתמשת בריבודיות לשונית וסגנונית כדי להאיר מפרספקטיבות שונות סוגיות של מקום, זמן וזהות- הארה שבהחלט אינה שטחית. מאידך-גיסא, היא תוהה על האפשרות של הלשון לתת ביטוי למורכבותה של המציאות באמצעות הלשון ועל יכולתה של הלשון ליצור קשר אנושי כלשהו.

תהייה זו מוצאת ביטוי מטפורי במציאות ובעולם הלשוני החלול ההולך ומתכלה עם הישישים ב"בית רעים"- "הלשון איבדה מתוקפה…היכולת להקשיב לזולת ולהשתתף בחוויותיו ניטלה מהם. אוזניהם מוטות לאוושות פנימיות, הרוח נושאת אליהם רחשים מן העבר ומן העתיד. אופיו של השיג-ושיח הזה נבצר מהשגתי. מחשבותיהם משתרכות לאורך מסלול נפרד. בלי מילים. ללא דימויים. הם נתלים במשפט שהשמעתי. חוזרים עליו. נאנחים. משנים את סדר מילותיו, שיחתם קפואה כהילוכם" ( עמ' 52).

אובדן הזיכרון של מייקל, אובדן האוריינטציה שלו, התפוררותם והתכלותם של המרחב, הזמן, הלשון ואפשרויות הקשר האנושי, כפי שהללו מתרחשים במוסד הקשישים, אינם אלא תיאורים מטונימיים למציאות הפוסט-מודרנית כהוויה של התפוגגות ושל בדידות, כהוויה של עולם, שמידה רבה ניטלה ממנו הנפש, ובהדרגה מתכלה בו גם הגוף.

בסיפור "הפתם" שרה הדמות הנשית מקולו של גבר הומוסכסואל את "שיר השירים", שבתפיסה המסורתית הוא שירת אהבה ארוטית בין גבר לאשה וגם אליגוריה לאהבה שבין אלהים וכנסת ישראל.

טקסט מקודש מושמע מפיו של הומוסכסואל שמשכתב את המקור כדי לבטא את הערגה לאהובו "הנך יפה נערי. עיניך שקדים. כתפוח בין עצי היער כן אתה בין הבנים…ירכיו מעשה אמן. צווארו בנוי לתלפיות. כחוט השני שפתותיו ורקתו כפלח הרימון. מגדל שן ומפתח לו. אני הוא אדונו בגן נעול של אולם ההתעמלות" (עמ' 121- 122).

כך "חווה" הגיבורה של דורית אבוש מאחורי הקלעים של הבדיון הספרותי את האהבה ההומוסכסואלית, וכך היא מערערת על התפיסות המקובלות של "הקדושה", ועל הגבולות שבין קודש לחול ובין התפיסות המקובלות על מה שאמור לאפיין את ההבדלים בין המינים.

מתוך השקפתו הבסיסית שדוחה כל דומיננטת-על בתחום כלשהו, מבטל הפוסט-מודרניזם גם את הגבולות שבין עיקר לטפל.

הגיבוב התרבותי של מרכז ושוליים, קרי, חלון הראווה של האקלקטיקה התרבותית הפוסט-מודרנית או התרבות "כשוביזנס" כפי שכינה זאת מישל פוקו, מוצא ביטוי ברומן, בדמות חנות מזכרות, בה מוצעים למכירה זה לצד זה-"אלבט איינשטיין ומרלין מונרו, קילו שדיים, קילו מוח" ( עמ' 44).

למותר לציין את הסרקזם ביחס לשוביניזם ההיסטורי שמאפיין צירוף זה.

מתוך גישת יסוד זו מתבונן האמן הפוסט-מודרני בתהליכים של היצירה האמנותית ובאמצעיה, תוך שהוא בוחן את היחס שבין הממשות לבדיון ומטשטש את הגבולות ביניהם.

כך למשל, מרבה המספרת לתאר את עבודת הגמר שלה במישור "האוטוביוגרפי" ומקשרת אותה למלאכת היצירה "עבודת הגמר שלי בפסיכולוגיה עסקה בקשר הגומלין שבין זיכרון ליצירתיות. שרבסקי הזכרן, גיבור עבודתי, לשוא ניסה לנער מזיכרונו נתונים מיותרים שדבקו בו כאניצי צמר…העבודה נכתבה בהנחיית עמוס, הישוותה בין זיכרונו של שרבסקי וזיכרונם של כמה זכרנים אחרים לבין דרכיי הדימוי ביצירת האמנות…מצב מחשבתו של שרבסקי ריתק אותי כמו הקסם שהילכה עליי אישיותו של עמוס. משלב מסוים בכתיבה, שוב לא הבחנתי ביניהם. טעיתי. כמובן. כיום, ברור לי כי ייחסתי לעמוס תכונות מדומות, אך עבודת הגמר שלי נכתבה כמסמך וידוי" ( עמ' 27)..מאחר והיה לי עניין רומנטי בכתיבתה, נמסכו בין דפיה להט ותנופה שבדרך כלל אינם מתגלים בחיבורים אקדמיים. ניתחתי בה תופעות שדימיתי לגלות בגבר שאהבתי…הגרסה הסופית עוררה התפעלות, ובעקבות הדים בחוגים ספרותיים, פנתה אליי הוצאת ספרים בהצעה לפרסמה" ( עמ' 28).

נוצר כאן לא רק מערך התבוננות כפול של המחברת בממשות חייה, אלא גם התבוננות שלה כאדם וכאשה בדיוקנה שלה כאמנית. בד בבד, מתבוננת יצירת האמנות בעצמה ומכריזה על עצמה ככזו.

המספרת אף מתעלת את הקשב של הקורא לדרכי אירגונו של הטקסט האמנותי, במקביל לטיפול במייקל שנועד להשיב לו את האוריינטציה במרחב ובזמן – " משהוצגה לפניו רשימת מילים, פתח בצעידה פנימית לאורך רחוב מוכר. בהתקדמו מכיכר מאייקובסקי לרחוב גורקי,, הניח את הדימויים שעוררו בו המילים, על מפתני בתים, על אדני חלונות, סמוך לגדרות ולפני חלונות ראווה. כשביקשוהו כעבור זמן לחזור על המילים, שב לצעוד בדימיונו באותו רחוב, מלקט את הדימויים מן הפינות שבהן הניחם…הוא לא הצליח לזכור מילים שדימוייהן לא הוצפנו כראוי" ( עמ' 29).

גם משל העורב, עליו חוזר מייקל בואריאציות שונות, נועד להמחיש את התבוננותה של היצירה האמנותית בעצמה ובדרך אירגונה.

ייצוג רב-דמותי, רב-זהותי ורב-קולי עושה המספרת במערך מורכב של התבוננויות בשימוש אינטר-טסכטואלי, תוך שהיא "מעתיקה" לספרות את טכניקת הרפרזנטציה שעושה הצייר ולאסקס בציור "הילדות" -Las Meninas‏, כשהוא מצייר את משפחת בית המלוכה הספרדית, תוך שהם מביטים בו ובהשתקפותם במראה, ובו-בזמן ולאסקס מצייר אותם ומשתקף גם הוא במראה. טכניקה זו מציגה לעיני הצופה מערך התבוננויות מנקדות – תצפית שונות.

בזמן שהיא מביטה בתמונה של קטי, ובקטי שעומדת בחדר, מדמה המספרת כי שתי הדמויות, אינן אלא בבואתה שלה – "בואה הניע אותי להסב את פניי מהציור ולהביט בעיני הצופה" (עמ' 69), צופה של בן-דמותו הקורא.

ארמז אינטר-טכסטואלי זה משמש בבחינת מטפורה מארגנת למערך ההתבוננויות שמוצאות ביטוי לאורך הרומן כולו – באמצעות "ההעתקה" של מערך נקדות-הראות בציור, מעצבת דורית אבוש מערך התבוננויות שמקשיב לפוליפוניה של קולות: קול ראשון שמתבונן בקול שני שמתבונן בקול…וחוזר לקול ראשון.