15.7.2011
פסנתרן- גיל שוחט
למוסיקה של פרדריק שופן
תיאטרון המחול של רנה שיינפלד
"מרכז סוזן דלל"- ת-א
רקדנית וכוריאוגרפית – רנה שיינפלד
פסנתרן- גיל שוחט
רקדנים יוצרים: שמרית שער, תמר ויסמן, דניאל ברקן, עדי ליאם, לילך רז, גדלית נוימן, עמית דר, רחל-לי לביא, פזית בירן, קרולינה חוג'נקה.
תלבושות: ענבל ליבליך
מפיקה: הגר בן ישי
מבוא ורקע אמנותי
פרדריק שופן ( 1849-1810) הוא המלחין המובהק של הרומנטיקה, זרם אמנותי שהעמיד במרכז -את הרגש, את רושם החוויה החד-פעמית ואת עולמו הפנימי של האדם כישות אינדיבידואלית.
בחייו הקצרים ומלאי התהפוכות הטראגיות הלחין שופן מגוון עשיר של יצירות לפסנתר ובהן סונאטות, בלדות, נוקטורנים ואטיודים, והעביר ז'אנרים מוסיקליים מרחבת הריקודים העממית- ואלסים, מזורקות ופולונזים- אל "היכל המוסיקה".
המוסיקה שלו משלבת את הלירי ואת האפי, את המלנכוליה המכונסת ואת הדרמה המתפרצת בסערה. יש בה ביטוי לתשוקה גדולה, וכיסופים לאהבה, ליפה ולנשגב.
האידיאל הרומנטי, ימיו כימות עולם, וגלגוליו במיתוסים קדומים ובכל האמנויות הם רבים ומגוונים. הוא חובק בתוכו את הדרמה האנושית על כל מורכבותה.
כל הספרות הרומנטית בנויה על מתח הניגודים: בין המציאות לאידיאל, בין הממשי למופשט, בין החומר והגוף לבין הנשמה והרוח, בין החיים לבין המוות, בין הזמני לבין הנצחי, בין ספינת הכמיהה הטוטאלית, לבין התנפצותה אלי משברים.
האמן חי מתחים וניגודים אלה בקוטביות דרמטית, שמצאה ביטוים רבים ומגוונים במיתוסים, בספרות ובאמנויות של כל התקופות.
המיתוס היווני אורפאוס ואורידיקה הוא ארס-פואטיקה רומנטית על מורכבות היחס של האמן לעשייתו וליצירתו האמנותית, ועל הקונפליקט התמידי בינן לבין היסודות הגשמיים של החיים. אורפאוס הוא האמן הטוטאלי, שהפליא בנגינתו על ה"לירה"- וטבע לנצח את ה"ליריקה"- יסוד הרגש שבאמנות. הנימפה, אורידיקה, היא מקור ההשראה שלו, מושא אהבתו, וגילום כיסופיו לאידיאל היופי והשלמות בהתגלמותם המופשטת והנצחית, אך היא גם מושא תשוקתו הבשרית והבית של חייו הארציים והגשמיים.
מתח הניגודים הזה בטוטאליות שלו, מוליך את אורפאוס אל השאול בעקבות אהובתו המתה, להחזירה לחיים. המסע שלו נועד גם לאחות את מה שכינה יונג "אחדות הניגודים" שבין היסוד הגברי לבין היסוד הנשי- האנימוס והאנימה שבכוליותו האנושית, לאחות את "אחדות הניגודים" שבין הטבע והתרבות, החיים והמוות.
המסע כרוך בקונפליקטים טראגיים, האיחוי בלתי אפשרי, והטוטאליות גוזרת פרידה ומוות.
"הסילפידה"- La Sylphid, סיפור עם סקוטי, הוא וריאציה אחת מני רבות, למיתוס היווני הזה.
סיפור על בחור צעיר שלקראת ערב חתונתו, מתגלה לו פיה יפהפיה. הוא מתאהב בה בכל מאודו, וכשהיא מתעופפת ליער, הוא נמשך אחריה כבחבלי קסם. הבחור מבקש להתאחד איתה ולממש עימה את אהבתו, אך היא משיבה לו שאיחוד זה אינו אפשרי, שהרי היא אינה יצור אנושי כמוהו. בתשוקתו הנואשת הוא מתפתה למכשפה שנותנת לו צעיף ומבטיחה שאם יכרוך אותו סביב מותניה של הסילפידה, תהפוך הפיה ליצור אנושי, וכך יוכל לשאתה לאשה.
כשהבחור כורך את הצעיף סביב מותניה, מתפוגגות כנפיה של הסילפידה, היא גוססת ומתה. תשוקתו הטוטאלית גזרה עליה את מותה.
הרהב של איקרוס שהגביה עוף, כדי לגעת בשמש, לגעת במסתורין, במופלא ובנשגב, ולהתמזג עימם, כמו גם הטוטאליות של האמן ביחסו למעשה היצירה שלו מחד-גיסא, והיחס הטוטאלי לארוס למעשה האהבה והתשוקה הגשמיים, מאידך- גיסא , מכילים במהותם -הרמוניה ודיסהרמוניה, חלום ושברו- חיים ומוות.
אמנות המחול ממחישה במהותה את החיבור ואת הדיסואנאס הרומנטי הזה בין גוף לרוח, בין קצות הבהונות "האוחזות בקרקע" הממשות והגשמיות, לבין הגוף והנשמה המתאחדים לכוליות מרחפת אל עבר הערטילאי נטול החוקים של כבידה, ממשות, זמן ומקום.
"הסילפידה" עלתה לראשונה על במת האופרה של פריז בשנת 1832, בכוריאוגרפיה של פיליפו טליוני, וזכתה לעיבוד מחודש על ידי הכוריוגרף הדני, אוגוסט בורנוויל, בשנת 1836.
הכוריאוגרפיה של בורנוויל הייתה מקור השראה ליוצרים רבים, ביניהם, הכוריאוגרף הרוסי, מיכאל פוקין, שעיצב לבלט הרוסי בשנת 1908, מופע מחול רומנטי למבחר יצירות של שופן.
"הסילפידה"- המופע
המופע בנוי מארבעה-עשר קטעים שבהם מופיעים, לסירוגין, רנה שיינפלד בקטעי סולו, הלהקה בחלקה ובשלמותה, וקטעים משולבים.
גיל שוחט – פסנתרן. עיקר המופע למוסיקה של שופן.
קטע "הסילפידה"- למוסיקה מתוך "אגם הברבורים" .
שני קטעי הסיום – ואלסים של דימטרי שוסטקוביץ.
רשמים
רנה שיינפלד היא אמנית טוטאלית. הגוף שלה הוא המכחול, והנשמה שלה היא פלטת הצבעים. היא מודעת לצבעי היסוד, לצבעים המשלימים, ולקשת הניואנסים שביניהם. מודעת לצללים ולאור, למרחב ולפרספקטיבה.
הקסם שהיא נוסכת מצוי בהרמוניה שהיא מיטיבה למזג בין תנועות מאוד מדודות, מדויקות ומודעות לעצמן, לבין ריחוף חופשי, לכאורה- נטול חוקים, משקל וגוף.
היא המורה והיא התלמידה. היא האשה בת השבעים ושלוש, והיא התינוקת שזה עתה הגיחה מן הרחם- ולרגע -רוצה לחזור אליו- היא הילדה- הפיה מהאגדות- היא הנערה- היא האשה הבוגרת- היא תמצית חוויות חייה- היא תמצית החוויה הקיומית הנשית שהתגלגלה בה מהמיתוסים לדורותיהם.
גם בקטעי הסולו שלה, ובעיקר, בקטעי המחול של הלהקה, כותבת רנה שיינפלד את שפת האמנות של התנועה, את מלאכת התחביר של המחול- את האותיות המצטרפות למילים- למשפטים- לסיפור- לשיר. באלה גם באלה נוכחת מאוד מלאכת הקומפוזיציה של התנועה במרחב ובזמן, ומתקיים דיאלוג מתמיד עם נקודת- המבט של הצופים. הדיאלוג הזה מתוכנן ומובנה, ומזמין את הצופה להתבונן בכל תנועה ובכל מיחבר, מזוויות ומפרספקטיבות משתנות.
היא משתמשת בבמה כבמרחב פיזי מתוחם, וכבמרחב מופשט, דמיוני ומטפורי, נטול גבולות.
רנה שיינפלד מזמינה את צופיה "להתפעם, לחלום, לרקוד ולרחף" עימה באמנות המחול, אך גם נותנת להם שיעור ( בעיקר באמצעות הלהקה) בטכניקה המדוקדקת של האמנות הזו. היא פורטת על מיתרי הרגש ועל קלידי הדראמה, בלי לגלוש לפתוס.
המופע הוא דיאלוג אמנותי בין המיתוס הרומנטי של הסילפידות לבין המוסיקה הרומנטית של שופן, בנגינתו המענגת, המדויקת ו"המרחפת" של גיל שוחט. רומנטיקה טבולה באימפרסיוניזם ובפוסט-אימפרסיוניזם:
האימפרסיוניזם ( 1865- 1880) ביקש ללכוד במשיכות מכחול קטנות, את הרשמים הרגעיים בני החלוף, לצייר דמויות, אובייקטים, נופים והשתקפויות, בתמורות שמחולל בהם האור לאורך שעות היום ובחילופי עונות.
הלהקה מתכתבת בקטעים השונים עם הרקדניות מיצירותיו של אדגר דגה, ועם דמויות מיצירותיהם של קלוד מונה, אוגוסט רנואר, פול סזאן, טולוז לוטרק ואנרי מאטיס.
אדגים להלן רשמים ממבחר קטעים של המופע:
הקטע הפותח – אוקטט בלדה- הופעת הלהקה- התלבושות בצבעי פסטל בהירים ורכים-(אסוציאציה למוטיב "הבלט הלבן" של תאופיל גוטיה). הבלדה היא ז'אנר ספרותי שמשלב יסודות ליריים, אפיים ודרמטיים, ובכך היא מהווה אכספוזיציה למופע כולו.
הפוזיציות של הרקדניות הן כשל מודלים בסטודיו של צייר. הלך הרוח השורה על הקטע כולו הוא של אימפרסיוניזם רומנטי. פוזיציות אלה תופענה בוואריאציות בקטעים אחרים במופע, בקומפוזיציה של השתקפויות מקבילות והשתקפויות הפוכות האחת לשנייה- במעין פריזמה הלוכדת את ריבוי הפנים של האשה.
בקטע השני – סוסים פנטסיה, ובקטע הרביעי- אטיוד 12- רנה שיינפלד מרחפת אל ובתוך הבמה כפיית יער ענוגה, כותבת מחול בתנועותיה, ומתעלסת עם המוסיקה.
בקטע החמישי – אטיוד 24- רנה שיינפלד בוקעת מעצמה כיולדת את עצמה מהרחם. כל גופה אומר "לו היו לי כנפיים לרחף כמו ציפור..להתמזג עם היקום… ולו להרף עין".
בקטע השישי– לצלילי מזורקה- הרקדניות בתלבושות לבנות ובהירות, יוצרות קומפוזיציה המתפרשת על כל חלל הבמה. רקדנית אחת לבושה בכחול- כתם צבע, המושך אליו את העין- ובה בעת מבליט את הרקע- את הרקדניות כולן. מיחבר התנועות שלהן ביחד ולחוד- יוצר תחביר- אות- מילה- משפט- נרטיב. הן משלבות טכניקה מאוד קונקרטית בהלך רוח ובמהות כלליים ומופשטים.
קטע שביעי–סולו ציפור- ואלס- רנה שיינפלד נכנסת לבמה בתנועה של גלי ים , של נוצה מרחפת ברוח, של ציפור עפה- בדמותן של הסירנות המתוארות "באודיסאה" כבעלות רגליים וכנפיים של ציפור. היא מפתחת דיאלוג הרמוני עם המוסיקה, תוך מתח ניגודים והרמוניה בין תנועת יסוד לבין וואריאציות:
תנועת היסוד ממחישה את המודעות של הגוף הגשמי למגבלותיו ולמגבלות המרחב והזמן, מודעות המתבטאות בהדגשת מגע הרגליים העומדות "על הבמה- על הקרקע", ובתנועות מתכנסות ופסיביות של הגוף אל תוך עצמו.
הוואריאציות הן המחול של הנשמה הכופרת במגבלות אלה, מתנתקת מכח המשיכה והכבידה, ומרחפת בחלל ובדמיון נטולי חוקים ומגבלות.
ההרמוניה ביניהם מתבטאת בהתעלסות שלה עם המוסיקה- היא הקלידים עליהם הלחין שופן, היא הקלידים עליהם פורט גיל שוחט.
קטע שמיני- "נוקטורנו"– ארבע רקדניות בחצאיות תול בצבעים וורוד ולבן מחזיקות יריעת בד לבן גדולה, אחוזה בקצותיה בשני מוטות- מצנח גדול שנראה כמפרש של ספינה גדולה.
הנוקטרונו במבנה של סונאטה מכיל יסודות של מסתורין דרמטי לצד אפיקה לירית.
רנה נכנסת לבמה, אוספת את קצות היריעה ומתנועעת עם הבד. לרגע גופה הוא ספינת מפרש בים רוגע, לרגע ספינה לקראת סערה מתקרבת. שוכבת על הבד ונכרכת בתוכו כעובר המתכנס לרחם. יריעת בד לבן הופכת למטפורה פואטית רבת אסוציאציות ומשמעויות – מהן פרטיות שלה, מהן אוניברסליות כימי הפואטיקה וכימי "האודיסאה".
ארבע רקדניות מצטרפות ורוקדות סביבה במעגל קמאי.
הקטע האחד-עשר– "הסילפידה"– לצלילי מוסיקה מתוך "אגם הברבורים"- רקדניות נכנסות לבמה, מחזיקות בידיהן יריעת הינומה גדולה. רנה נכנסת אחריהן, למחול ההינומה.
לרגע היא לכודה בתוך ההינומה כ"בת הים הקטנה" שנצודה ברשת דייגים- כנועה, שותקת, לכודה וחסרת אונים, ובמשנהו, משתחררת ממפלי ההינומה, הופכת לסירנה המפתה אל המצולות, מגיחה מהן, מרחיבה את תנועותיה, יוצאת למרחב ופורצת את "השתיקה" שנגזרה עליה.
ההינומה שהייתה רשת דייגים לוכדת, הופכת ביוזמת תנועותיה, לגלי ים עליהם היא נישאת בביטחה, ולענני נוצה עליהם היא מרחפת בקלילות.
הקטע העלה בי אסוציאציה לדיסונאנס המאפיין את החוויה הקיומית הנשית, כפי שהיא מוצאת ביטוי בשירתה של דליה רביקוביץ- "אשה קטנה" "אשה קטנה עשתה לה לערש/ את כדור הארץ/…..הנה אני שטה כבת ספנים/ וכדור הארץ היה לי סירה".
הקטע השנים-עשר– -למוסיקת ואלס- ארבע רקדניות בחצאיות תול ססגוניות בעושר צבעיהן כשדה פרחים מלבלב, מתכתבות עם הגרציות מ"האביב" של בוטיצ'לי, מבצעות תנועות של בלט קלאסי, מתכתבות עם הרקדניות של דגה, הרקדניות של טולוז לוטרק, הרקדניות של ג'ורג' סרה, ועם המחול המודרני החופשי.
ברוח המופע כולו- זוהי ארס-פואטיקה שבה המחול מתכתב עם תולדותיו ומקורות ההשראה שלו.
הפינאלה– לצלילי ואלס של שוסטקוביץ- -רנה והלהקה בסיום ססגוני, שמח וחגיגי לאגדת הפיות- הסילפידות.
רנה מזמינה את גיל שוחט , והרקדניות מזמינות אנשים מהקהל לעלות לבמה ולהצטרף לריקוד הואלס.
האמנות היא הכנפיים של הסילפידה
וכל עוד נשמה בה, היא תמשיך לרקוד.