22.10.2010
כוריאוגרפיה- פטר קוונץ
מוסיקה- סטיב רייך
כרמינה בוראנה
כוריאוגרף: מאוריציו ויינרוט
מוסיקה: קרל אורף
"ענין זה, היינו ריקוד, בעצם אינו אלא תולדות הרגלים, אבל הוא מעלה את הגוף למדריגת הנשמה. איש כי ילך לתומו לא יעשה עלינו רושם, כמוהו כאלפים כרבבות כמיליוני אנשים, כי מטבע האדם להלוך, כמו שמאידך גיסא דרכו של אדם לעמוד או לשבת או לשכב, כי כל הפונקציות הללו הן מטבע האדם. ואולם כי ירים איש את רגליו ויצא במחול, כי אז נפשו מתרוממת, גם נשמתו תגביה עוף, עד כי אמור נאמר כי כל איבריו, כל גופו הם בבחינת נשמה, כי בזאת התעלה הגוף, כי היה היה לנשמה".
שמואל יוסף עגנון- תמול שלשום.
להקת הבלט ויניפג שהגיעה מקנדה בארץ, במסגרת סדרת מופעים במלאת שבעים שנה להיווסדה, מעניקה חוויה מפעימה הממחישה את הייחודי והמופלא שבאמנות המחול.
עשרים ושמונה רקדניות ורקדנים, מאחדים מיומנויות טכניות מעולות עם כישרון נדיר, ושאר רוח אמנותי, של כל אחד מהם, לכדי חוויה כוללת רבת השראה.
המופע בנוי משלושה חלקים:
החלק הראשון בכוריאוגרפיה של פיטר קוונץ ממחיש מעין "שיעור מחול" כשהרקדניות כמו נשמעות להוראות הכוריאוגרף, שאינו נוכח על הבמה. הן מעצבות התכתבות בין הבלט הקלאסי לבין המחול המודרני. המקצבים המוסיקליים מחליפים את מקומן של המילים, ושפת הגוף והתנועה של ארבע הרקדניות מקיימת איתן רב-שיח- בסולו, בדואט ובקוורטט.
ארבע הרקדניות ושני הרקדנים המצטרפים אליהן בהמשך, ממחישים כל אחד מהם וכולם יחד, שליטה טכנית מדהימה ופריטה וירטואוזית על כל נים ומיתר של הגוף, המודע מאוד לעצמו, מודע למקצב, מודע לחלל ולזמן ומודע למעשה האמנות של הקבוצה כיחידה שלמה.
יופיו של הקטע הזה, כמו של המופע כולו, הוא בשילוב הנדיר בין שליטה טכנית לעילא לבין הבעה מרגשת ושאר רוח, שהם הם מהות היצירה האמנותית באשר כזו היא, ונשמת האמן באשר הוא אמן.
בחלק השני, קטע בן שש דקות- מחוללים הרקדנים בסולו ובדואט, לסירוגין, לצלילים נמוכים של פסנתר על רקע קולות של לחישות וגניחות. לעומת הרקע המוסיקלי השקט והמנומנם, מקצב המחול משנה את פעימותיו מתנועות קצרות ומאופקות למחול מהיר הכובש את חלל הבמה. כל רקדן מקיים עם מוסיקת הרקע, מעין דיאלוג אסוציאטיבי אישי, כשגופו הוא בבחינת פרטיטורה גם מפרשת וגם יוצרת.
החלק השלישי ( השני בחלוקת המופע כולו) והמרכזי- כרמינה בוראנה –Carmina Burana הכוריאוגרפיה של מאויציו ווינרוט ליצירה הנודעת של המלחין הגרמני, קארל אורף ( 1895-1982), היא טרילוגיה מוסיקלית בהשראת פולחני האביב, כפי שנתנה להם ביטוי השירה הגרמנית בימה"ב.
הרקדנים מחליפים בגדים, לסירוגין. בגדים צמודים ובהירים הממחישים מאוד את טוהר התנועה ודיוקה על רקע אור האביב, מתחלפים לבגדים בצבעי אדמה וגווני הירוק הממחישים את הצמיחה והפריון. חלק זה של המופע משלב אביזרי תפאורה מעטים אך בעלי משמעות סמלית: מסגרות שקופות מוחזקות על ידי מספר רקדנים הניצבים כחומה הממסגרת את חלל הבמה ובה-בעת יוצרת משחק השתקפויות עם כל יתר חברי הלהקה המחוללים על הבמה. השתקפויות אלה יוצרות פוליפוניה בין חלל, תנועה וזמן, מכפילות את בבואות הרקדנים ומעצימות את החוויה הרליגיוזית של המחול הפולחני, גם כשמקצב המחול עצמו מאופק מאוד.
אביזר תיאטרלי נוסף הוא מתקנים דמויי פרטיטורות כשדפי התווים כמו מצמיחים עשבים ירוקים – הטבע הוא הפרטיטורה של החיים והאמנות.
רוח ההמנון והקצב האקסטטי שביצירה המוסיקלית אינם סוחפים את הרקדנים לכדי איבוד חושים. להפך. גם בקטעי הסולו, גם בקטעי הדואט וגם במעגלי המחול הפולחני, הם רוקדים בתנועות מדויקות ובאיפוק רב, ועם זאת ברטט ובריגוש מדבקים, תוך שילוב הבלט הקלאסי והמחול המודרני. כל הרקדנים, כיחידים וכלהקה, מיטיבים להמחיש את הטכניקה של ההתעלות ואת ההתעלות של הטכניקה, והצירוף מביע חוויה של מיומנות אמנותית ורליגיוזית.
בלא מעט ממופעי המחול בהם צפיתי, במיוחד במופעים של מחול מודרני, היה שימוש מודגש ואף מוגזם בתיאטרליות, בחילופי תפאורות, ובשילוב של המולטימדיה. לא פעם, קשה היה שלא להתרשם מכך, שדגשים תיאטרליים אלה נועדו להציג Show שימשוך את העין ויסיח את הדעת מהרמה הבינונית של הרקדנים עצמם.
להקת הבלט של ויניפג נותנת את כל הבמה לרקדניה, כולם מיומנים לעילא וברוכי כישרון. המופע מפנה את כל הנאת הדעת והחושים, לרקדנים, ולמחול כשפה וכאמנות.
חוויה מהנה מאוד.