מאנא- מופע מחול של להקת "ורטיגו" כוריאוגרפית- נעה ורטהיים

16.12.2010

מנהל ושותף אמנותי: עדי משעל

רקדנים ויוצרים:

אייל ויזנר, רות ולנסי, רינה ורטהיים קורן, אלון קרניאל, גיל קרר, דנה גולן, אמי וייל, מיכה עמוס, תומר נבות

מוסיקה- רן בגנו

שירה- עמנואל חנון

כלי הקשה- דני מקוב

תאורה- דני פישוף- מג'נטה

תלבושות – רקפת לוי, ליאת רמון

אמנות המחול, מעבר למיומנויות הטכניות ולחוויה האסתטית שהיא מבטאת באמצעות הגוף האנושי, מגלה את ייחודה ביכולתה ליצור מהגוף כלי פריטה המנגן בתוויו- תנועותיו, שפה ללא מילים, ומביע רעיונות ותכנים מופשטים. ייחודיות זו מתעלה לכדי חוויה רליגיוזית כשכלי הנגינה הזה- הגוף, מבטא משמעויות קיומיות בממד הפילוסופי, המיסטי והקבלי.

במופע מאנא של להקת "ורטיגו", אמנם מתעלה אמנות המחול לדרגה הזו.

נועה ורטהיים, ייסדה יחד עם שותפה האמנותי, עדי משעל, את להקת "ורטיגו", בשנת 1992, ומאז העלתה על הבמות יצירות מחול רבות.

בהמשך, וכיצירה העומדת בפני עצמה, בתוך הטרילוגיה : לידת הפניקס (2004), רעש לבן ( 2008) מעצבת נעה ורטהיים ( שותפים לתהליך היצירה גם רקדני הלהקה) ביצירתה מאנא קומפוזיציות חדשות הבוחנות באמצעות יסודות התנועה, החלל, הזמן והאור, שאלות ומשמעויות קיומיות של האדם המודרני בשלושה מעגלים: שיגרת החיים האורבנית, הטבע על גילוייו, המארג האוניברסלי והקוסמי.

תורות פילוסופיות רבות, בייחוד אלה מן המזרח, מטוות עקרונות ומציעות דרכים למציאת אותה הרמוניה מיוחלת שבין האדם לבין עצמו, בינו לבין סביבתו ובינו לבין הטבע והיקום. המכנה המשותף להן מצביע על מרכז העוצמה האנרגטי, סוד העוצמה שבתוכנו, או ה- HUNA , הלא הוא עקרון התפיסה השמאנית, שתירגם ד"ר סרז' קהילי קינג, למציאות חייו של האדם המודרני.

תורתו, בדומה לתורות אחרות, מאמינות ש"גבולות", "מגבלות" "ויד המקרה" אינם קיימים, אלא בתפיסותינו ובמחשבותינו. האנרגיות הרגשיות והחשיבתיות שלנו ממוקדות מטרה בהתאם לתפיסות אלה, והן המזמנות את מציאות חיינו. הרוצה לשנות את חייו ולזמן אליהם את המציאות הרצויה לו, ראוי שיחולל שינוי במערך תפיסותיו ואמנותיו וימקד את האנרגיה הפנימית- הרגשית והחשיבתית- שלו , ביעדים אותם הוא מבקש להגשים.

יצירתה של נעה ורטהיים בוחנת כמה מהתפיסות האלה, אך היא יוצאת מהמונח "מאנא" הלקוח מספר הזהר, ומשמעותו, כלי לאור במושגים הקבליים של אילן הספירות.

על הכלי-הספירה, מואצלת הנתינה האינסופית האלוהית המכונה "אורות". כיוון שהכלי אינו יכול להכיל את עוצמת האנרגיה השופעת אליו מהאל, וגם אינו יכול להשיב לו מתת דומה, הוא מצוי במחזוריות תמידית של תיקון עצמי, הצטמצמות והתרוקנות, כדי להיות ראוי לקבלת שפע האור והאנרגיה, וגם להכיל אותם. מחזוריות התהליכים של התפשטות והתכנסות – צמצום והתרחבות – קבלה ונתינה, מסומלים בתנועות של קווים, עיגולים וספירלות – זכרי- נקבי- ריק ומלא- נוכחות והיעדר.

מחזוריות זו היא המבטיחה את המשך זרימתה של האנרגיה הקוסמית.

אילן הספירות הקבלי מבטא לא רק את דרגות ההתעלות הרוחנית מנקודת-ראותה של המיסטיקה הדתית, הוא גם אילן מקביל למבנה הפסיכולוגי של האדם מ"האיד" לעבר "הסופר אגו", ומבטא את המאבק התמידי בין חומר לרוח, בין האינסטינקט היצרי לבין השיפוט המוסרי, בין עקרון העונג לבין יצר ההרס והמוות. בצל מתח הניגודים הזה קיימים החיפוש התמידי של האדם אחר משמעות לחייו, השאיפה להגשמה עצמית, והכמיהה לשלווה ולשלמות פנימית, לאהבה ולאושר. כל אלה דורשים את האיזון וההרמוניה בין האנרגיה הפנימית המצויה בכל אחד מאיתנו לבין האנרגיה הקוסמית.

ביצירתה של נעה ורטהיים משמשים הרקדנים, כל אחד מהם לחוד וכולם יחד, בבחינת הכלים האלה. מיחבר התנועות שלהם מביע את המחזוריות של השתוקקות וכמיהה לקבלה ולהכלה של האור והאנרגיה הקוסמיים, והתמזגות טוטאלית עימם, התכנסות והצטמצמות לשם התרוקנות והכלה, וחוזר חלילה.

בקו האחורי של חלל הבמה קווי מתאר של בית גדול בצבע לבן ובמרכזו קווי מתאר שחורים לדלת לבנה. במבט ראשון הבית והדלת נראים, אכן, קווי מתאר מצוירים על קיר, אך במהלך המופע, הדלת נפתחת ונסגרת לסירוגין, וממנה יוצאים הרקדנים אל הבמה. הבית אינו רק בבחינת "מאחורי הקלעים". הוא מייצג את הבית האישי והאינטימי של כל אחד מאיתנו, את הבית של פנימיותנו, את התת-מודע שלנו- שמכולם אנו יוצאים לחיות ו"להיות" בעולם.

חלל הבמה אפל ואלומת האור היחידה מוקרנת מהתקרה אל מרכז הבמה , שולחת שובלים ספירליים של אור אל האפלה הסובבת. מוסיקה חרישית ברקע, רקדן יוצא אל הבמה בגלימה נזירית, סוּפית ואוסף בפרישת זרועותיו, בכפות ידיו ובשולי גלימתו את האור, משרה רוחניות ותחושת התעלות.

הקבוצה מונה ארבעה רקדנים וארבע רקדניות. כולם לבושים גלימות שחורות המעלות אסוציאציה ללבוש של נזירים בודהיסטים או רקדנים סוּפים. שתיים מהרקדניות לבושות באפור, מטפחות ראש צבעוניות לראשן, בין כביטוי לאמונה דתית ובין כהבזקי צבע פסטורליים.

הרקדנים מצטרפים זה לזה , רוקדים כיחידים, בזוגות, בשורות, במעגלים ספירליים, מתנתקים ומתלכדים לחוויה רוחנית הקורמת אור ותנועה, גוף ונשמה, חומר ורוח.

בחלק מקטעי המופע, הלבוש (גלימות, שמלות) מטשטש את ההבדלים המגדריים וכל הרקדנים רוקמים מגעים, התחברויות וזיקות של אדם לאדם, בחלקים אחרים ניכרים ההבדלים, והזיקה היא בין הגברי- לנשי- הזכרי לנקבי- השמש לירח.

הרקדנים קשובים בכל גופם לשקט על תוויו, פעימותיו ומרקם הניואנסים שלו, כמהים להתמזגות טוטאלית עם הרגע בן-החלוף ועם הוויית היקום המפעמת בם בכל רגע נתון, נושאים כפיים בתשוקה לאינסוף השמיימי, כמו מבקשים לקבל ולהכיל את שפע האור ושפע הטוב אל תוכם, ושבים ומתכנסים אל עצמם, מצטמצמים, מתרוקנים, כמו מבקשים לאפשר לשפע הזה לזרום בחזרה אל היקום כולו.

הקומפוזיציה ממחישה גם מערכות יחסים מגוונות, חיבור של רוך, חמלה ואהבה וגם יחסי תלות, כח ושליטה.

לאורך המופע מומחש הניגוד שבה-בעת הוא גם פן של הרמוניה קיומית, בין הכמיהה של כל אחד מהרקדנים למגע ולחיבור עם זולתו, לבין ההתבודדות וההתכנסות שלו פנימה, בין תשוקה לאחדות והתמזגות בטבע וביקום, לבין ההשתלבות המכנית בחיים האורבניים.

המוסיקה המתחילה בטון של תפילה חרישית, מתחלפת לסירוגין, במוסיקה רועשת במעין כתב חרטומים אורבני המציף ומבלבל את החושים, חוזרת לצלילים חרישיים של תפילה, עוברת לקצב של פעימות לב – של האדם- של היקום- וחוזר חלילה.

ההתמזגות של הרקדנים עם האור והצליל, מבטלת כל חציצה בין המוסיקה המלווה את המופע לבין הרקדנים. גופם של הרקדנים הוא הוא כלי הנגינה הפורט את תוויו ומשמיע את המוסיקה הפנימית שמגיבה, כל רקדן בתווי גופו שלו ובקומפוזיציה משותפת של כולם, לתפילה, לרעשי הסביבה ולקולות הטבע והיקום.

קטעים מתוך המופע

גופם הוא, אפוא, גם "המאנא"- הכלי המקבל והמכיל את האור והאנרגיה הקוסמית, וגם כלי הפריטה של הקולות, והשילוב מעצים את החוויה של "לראות את הקולות" בהקשריה האמנותיים והמיסטיים.

הרקדנית, רינה ורטהיים, נכנסת ויוצאת בתנועות מחול, בידה בלון הליום גדול ואפור, ממחישה את הניגוד וההרמוניה בין כח הכבידה והמשיכה ל"אמא אדמה" לבין הכמיהה של הגוף והנשמה לרחף חסרי משקל באינסוף הקוסמי. בקטע מסוים מדמה הבלון את אור הירח כצל של אור השמש.


לכל חוויה, וודאי לחוויה אמנותית, מביא הצופה את ההקשרים האסוציאטיביים האישיים שלו. לצפייה במופע היפהפה והמהפנט הזה חברו אצלי התובנות הסובייקטיביות כפי שהבאתי אותן כאן, וגם שלושה שירים אימפרסיוניסטיים יפים ומרגשים של המשוררת, דליה רביקוביץ: כתמי אור, הלטאה הכחולה בשמש, חמדה.

השירים נותנים ביטויים מגוונים לחוויה רליגיוזית של האנרגיה, החיוניות, האהבה, ותשוקת החיים והצמיחה שמביא עימו האור.

גם בהם יש את תנועת ההתפשטות, ההגבהה והכמיהה אל האור ותנועת ההתכנסות וההתרוקנות לעבר ההכלה החוזרת.

אצטט כאן כמה בתים משירים אלה:


דליה רביקוביץ


כתמי אור

ובחמר הזה האפל נטבעו כתמים של אור

ולא נשמע בהם קול

ורחש בם לא יעבור

בחומר הזה האפל נבעה מכרה של זהב

והחמר הזה האפל מגלה את מעמקיו

ויש אהבה ענגה בין האפל לבין הזהב .

הלטאה הכחולה בשמש

על אבן שכבה לטאה והיה לה זנב כחול

וקני עשבים על ידה נחשבו לה כיער גדול

אך השמש הזו הטובה היתה כגרגיר של חול.

והם נהיים למולה זהבים, ואדמים וכחולים

וכשהיא זורחת להם מבין העצים הגדולים

הם רואים איך נוטף השרף וכיצד מצהיבים העלים.

ואז העצים הגדולים משיבים ראשיהם בכלימה

וקני עשבים נדחקים אל בטן האדמה

ורק הלטאות כובשות את ראשן בשמש הזו החמה.

חמדה

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,

והזמן הוא היה יום השביעי בשבת

וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבה.

הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שבע

נתך בגלי הנהר ובכל אדוותיו נצת,

אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלע.

שושני נהר צהבות פערו את פיהן לבלע

את אדוות הנהר בחפזן וגבעול העשב השט,

ואותו היום היה יום השביעי בשבת

וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבה.

ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

בזמנים שבהם הפך העיסוק בתורות איזוטריות כאלה ואחרות, קרדום לחפור בו, בידי לא מעט שרלטנים המציעים גאולה למצוקות ודווי, ואף משתמשים בתורת הקבלה ל"טרנד" חובק עולם, חשוב להבחין באמת הפנימית שבחיפוש ובתהייה, באמצעות מעשה האמנות שאינו מתיימר לתת מענה קסמים, אלא לפתוח ולהעשיר את המחשבה ואת החושים.

המופע "מאנא" של להקת "ורטיגו" יוצא ממושג קבלי ומיסטי, אך מחבר אותו לאמנות צרופה, הבוחנת שאלות רבות משמעות בזיקה לקיום האנושי ולרוח האדם.

מאנא- להקת "ורטיגו" – מופע מעניין, מעורר מחשבה ומפעים.