נגיף זערורי בלתי נראה החליט להטריף את דעת העולם. חדשות על מספרי נדבקים ומספרי מתים: בסין, בארצות מזרח אסיה, באיטליה, בספרד ובצרפת מטפטפות בעקומות עולות. שמי הארץ נסגרים לטיסות מחו"ל, וכל הישראלים הנוחתים נשלחים לבידוד. רחובות הערים מתרוקנים מתנועה ומאדם. כפפות ומסכות וחליפות מגן מככבות באופנת הקורונה החדשה..
הוויית סרט מדע בדיוני מחלחלת באוויר.
יום אביבי בהיר. החמציצים פוקחים את תפרחותיהם הזוהרות לאור.
כליל החורש, הלילך, האלמוגן, והתורמוסים ביפי פריחתם. גם הבוהיניה הלבנה בתחילת פריחתה.
שדות עמק יזרעאל שופעים ירוק רענן אחרי חרף ברוך גשמים.
כל כך הרבה יופי מזמין להתענג עליו.
הולכת ל"מרכז הכרמל" להוציא כסף מכספומט. הרחובות על סף דממה נעולה. אוטובוסים מעטים חולפים על פניי ריקים. לפעמים נוסע או שניים.
קפה "קפאין" במרכז הכרמל, המקום בו נהגו להתכנס לפרלמנט של יום שישי: נתן זך, יעקב אורלנד
הכיסאות הפוכים על השולחנות. אדניות הגרניום מוגפות אף הן. הפרחים חפויי פנים מבעד לקיר הזכוכית.
גם "קפה קפה", "קפה נמרוד", ובמורדות שדרות הנשיא "קפה טיבי" שבשגרת היומיום שוקק חיים החל משעה 7 בבוקר, ובשעה 8 כבר אי אפשר למצוא בו שולחן פנוי, סגור גם הוא.
"מרכז פנורמה" פתוח, אך ריק לחלוטין.
והיום מאיר והפריחה בשפעת יופייה.
ואיזה נגיף זערורי מתעתע בדעת העולם.
מהרהרת בכמה ספרים שנכתבו על מגיפות, כל אחד בהקשר שלו ובמשל החברתי והאנושי שלו.
נזכרת ב"סיפורי דקמרון" של בוקצ'יו מימי המגיפה השחורה באירופה של המאה ה-14, ובעיבוד הסרקסטי המופלא של פאוזיליני בשנת 1971 על הקשר הגורדי בין חטא ועונש ועל חוסר התוחלת של האמונה בהצלה מידי שמים. גם עכשיו יש חוגים שעושים בה שימוש. תמים באמונתו יחיה, אך מנהיגי הקהל הזה ונציגיו הפוליטיים לא תמיד תמימים.
שוב ושוב מהדהדים באוזניי דבריו של ד"ר רייה, הרופא המטפל בחולי המגיפה ברומן – הדבר– של אלבר קאמי. מגיפת רוע האדם והשתיקה העדרית הסוחפת מול הרוע – הוירוס הנורא מכולם.
כומר הקהילה מאמין שחטאי האדם גרמו למגיפה ורק תפילה וכפרה יושיעו משמים, והמענה ההומני והאקזיסטנציאלי של ד"ר רייה – "העיקר שיהא אדם עושה את מלאכתו באמונה" . לא אמונה דתית, אלא "ישרות"- "אני מאמין" ערכי והומני באחריות בלעדית של האדם למלאכתו, למעשיו ולאנושיותו –
""אין זה עניין של גבורה, כי אם עניין של ישרות, זהו רעיון העלול לעורר צחוק, אבל הדרך היחידה להילחם בדבר היא הישרות…במקרה שלי, יודע אני שפירושה לשמש במקצועי"(עמ'132).
ואני תוהה האם מנהיגינו לעת הזאת, עושים מלאכתם באמונה, האם הם משמשים במקצועם- בתפקידם- בעמדת הכח שלהם- בישרות?
האם ומי מהם מלבה ומתסיס חרדה ושנאה ופלגנות, ממניעים פוליטיים ו/ או אישיים?
ומהו תפקידה של מנהיגות ישרה ואמינה וראויה בכל עת, קל וחומר, בעת הזאת ובכל עת חירום אחרת?
המנהיגות שלנו. כל מנהיגות.
וכל אדם המשמש במלאכתו.
וכל אדם באשר הוא אדם.
ואיך מתבטא, הלכה למעשה, יחסנו לדור החכמים והמייסדים ברוכי הניסיון – הורינו , הסבים והסבתות, רבים מאיתנו- שבאחת נעשו "קשישים" מורחקים לטובת בריאותם, ללבדיות בדידותם?
ומה תפקידנו בהגנה על החי והצומח וכלל משאבי כדור הארץ?
איך נאטמנו לשגרת השליטה על עם אחר בשגרת כיבוש אינסופית?
ומה חשים מהגרי עבודה ופליטים הרחק ממשפחותיהם ומארצות מולדתם – שחולפים על פנינו: בבתינו, ברחובותינו ובשדותינו, נראים ונקראים בפינו "הזרים"?
ושגם נגיף זערורי ובלתי נראה מזכיר לכולנו שכולנו בני אדם בלי הבדל דת, גזע, מין ומעמד, ובכל זאת- מול האפשרויות הפתוחות בהתמודדות מולו ומול החיים בימים "כתיקונם" – יש שווים ויש שווים יותר.
לא הנגיף מבחין ומבדל. בני האדם ומנגנוני הממשל והשליטה מבחינים ומבדלים, ולא רק בעת מגיפה.
ושעם כל פלאי הטכנולוגיה המבורכים, החיים של כולנו הם תמיד ציפור על חוט, ותלויים אפילו בקצה גחמתו של נגיף.
והעת הזאת חושפת הרבה גילויים אנושיים מרגשים.
והצוותים הרפואיים עושים מלאכתם בישרות ובאמונה. רופאים יהודים וערבים.
לא יהודים – לא ערבים – בני אדם!!
וכל העולם מונח על כף היד – עליה כולנו בני אדם, בטוב וברע.
והמחויבות של ערבות הדדית של איש זולתו, מחויבת תמיד, אך מוחשית במיוחד בימים אלה של גבולות וסגרים ומצוקה גלובלית.
בתקווה שהקיץ המתקרב יקדים לאדות את הנגיף מחיינו, ושנדע להפיק – במחשבה ובמעשה – את הלקחים הנכונים מהתקופה הזו.
והפריחה במלוא יופייה
והיום מאיר
ויהיה טוב
בריאות טובה לכולנו!