פוסט-אמת פוסט-מודרניזם ו"טראמפיזים"- הזמנה לשיח על גבולותיו של השיח –

המושג "פוסט- אמת" כמו גם המושג "טראמפיזם" שהולכים וקונים אחיזה בשיח התקשורתי בעקבות האיש שהציג את עצמו בקמפיין הבחירות כפי שהציג, ובכל זאת, זכה בתפקיד נשיא המעצמה החשובה בעולם, מבקש להבהיר מחדש את המושג "פוסט-מודרניזם" ולבחון את ביטוייו בכמה מתחומי התרבות, כמו גם את השלכותיהם של ביטויים אלה על פריצת גבולותיו של השיח הציבורי.

הבהרה מחודשת זו מבקשת גם גם להגדיר מחדש מושגים פילוסופיים המתייחסים לאופן קליטת המציאות הסובבת אותנו, ובכללה הפלטפורמה החדשה, הלא היא "כיכר העיר- כיכר השוק- הפייסבוק", הטוויטר האינסטגרם ושאר אפליקציות השיח הדיגיטליות הסובבות אותנו, מטביעות חותמן ושואבות אליהן היבטים רבים של חיינו האישיים והציבוריים.

אלוין טופלר בספריו הלם העתיד, הגל השלישי, הבחנות והנחות מציין את המהפכה התקשורתית ואת התאוצה של הקידמה הטכנולוגית כגורמים מרכזיים שמעצבים את החיים בעידן החדש: תחושת הארעיות, האופנות המתחלפות, סרט הצרכנות הנע שמעצב תפיסה של חיי מדף, הזעזועים בשוק העבודה, המירוץ הטכנולוגי, הניידות המואצת וההתפתחויות בתחום ההנדסה הגנטית, כל אלה שינו את תפיסותינו לגבי המושגים "זמן" ו"מרחב".

ההוויה של העולם "ככפר גלובלי", כהגדרתו של מרשל מקלוהן (Mcluhan. M. 1964), קיצרה מרחקים והפכה את המידע ואת התרבות לחוויה אוניברסלית סימולטנית. מרשל מקלוהן טבע את המושגים: "המדיום הוא המסר", "מדיום חם" ו"מדיום קר", תוך שראה בטלוויזיה גורם דומיננטי בעל השפעה מכרעת על עיצוב הניסיון והתודעה שלנו, כמו גם על פניה של התרבות הגלובלית.

מסך הטלוויזיה מתעתע במושגים "מציאות"ו"אמת" ובמושגים "עומק" ו"שטחיות" ומעלה תמונת עולם קרועה של אימג'ים המוצגים בתנועה מתמדת של נוכחות והיעדר, בין במוצג על המסך ובין בשליטת הצופה על השלט המזפזף בין תחנות היקום הנגלה לעיניו.

ז'אן בודרייר בוחן את עולם הסימולציות (Baudrillard, J. 1983) שהן המפרשות של הייצוג המדומה. "דיסנילנד" היא ממלכה המסמנת את ארה"ב כולה כסימולציה של מציאות-על. המסה של המדיה מנטרלת את המציאות בשלבים ומטשטשת את הגבולות שבין סימן למסומן ושבין אובייקט לבין סובייקט. בודרייר מגדיר את הפוסט-מודרניזם "כחיזיון אפוקליפטי" שמשנה את כל המערך האונטולוגי והאפיסטמולוגי שהכרנו. הוא מגדיר את הפוסט-מודרניזם כעידן של מות האובייקט. מנקודת-ראות סוציולוגית רואה בודרייר בפוסט-מודרניזם ביטוי לחוויה קיומית נעדרת בסיס אידיאי וערכי.

הל פוסטר בספרו תרבות פוסט-מודרנית (Foster, H. 1989) רואה בפוסט-מודרניזם ביטוי לפלורליזם אבסולוטי. הפוסט-מודרניזם תוקף את האליטיזם של המודרניות ומפנה עורף למסורת, מעצב סגנון שמבטא שבר בתרבות המערב ויוצר גישה פופוליסטית בכל תחומי התרבות.

פוסטר בדומה לתיאורטיקנים אחרים רואה את האמנות הסוריאליסטית כמבשרת הפוסט-מודרניזם, שכן היא הייתה האמנות הראשונה שהפקיעה את האובייקט מסביבתו המקובלת ואיפשרה בכך את המהפכה הפוסט-מודרנית.

לקוביזם בציור היה חלק מרכזי במתן הביטוי לתפיסה המורפולוגית החדשה של המציאות ושל החלל.

בראק ופיקאסו יצרו את המונטאג' ואת הקולאג' כביטוי למורפולוגיה של מציאות מתפרקת ושינו כליל את מושג הפרספקטיבה. אחרי הקולאג' יופיע הפוטומונטאג', שהוא הקולאג' בצילום.

פרדריק ג'יימסון במאמרו "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר"(1984)- מאפיין את הפוסט-מודרניזם במושגי השטחה ובהקשרים של זיקה בין המרחב החדש ואובדן האוריינטציה האנושית "ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא צמיחתה של שטחיות או רדידות מסוג חדש, טיפוס של שטחיות במובנה המילולי ביותר, שהוא אוי המאפיין הבולט ביותר של הפוסטמודניזם" ( עמ' 104).

ג'יימסון מצביע במאמרו גם על מחיקת עולם הרגש או לפחות טשטושו בפוסט-מודרניזם, ומקשר זאת לגורמים כלכליים, חברתיים ותרבותיים של ימינו, גורמים שהביאו להתפוררותו של הסובייקט, ל"מותה" של הדמות ול"מחיקת" סגנונו של האמן.

על הדיס-אוריינטציה של הסובייקט האנושי במרחב הפוסטמודרני כותב פרדריק ג'יימסון "המסקנה שלי היא שאנו עצמנו, הסובייקטים האנושיים הנקרים לחלל החדש הזה, נמצאנו מפגרים אחרי התפתחות זו. באובייקט התחוללה מוטציה ואילו בסובייקט טרם התרחשה מוטציה השווה לה בערכה. טרם רכשנו את הכלים התפישתיים שיהלמו את חלל-העל החדש הזה, כפי שאכנה אותו בחלקו, משום שהרגלי התפישה שלנו התגבשו בחלל מסוג הישן יותר שאותו כיניתי החלל של המודרניזם העילי. לפיכך האדריכלות החדשה יותר, כמו התוצרים התרבותיים האחרים ניצבת כמעין ציווי לצמח איברים חדשים, להרחיב את תחום החושים שלנו ואת גופנו לממדים חדשים, שכעת טרם ניתן לשערם" (עמ' 113)…ולבסוף אני מגיע לטענתי העיקרית, שמוטציה אחרונה זו בחלל- העל של הפוסט' הצליחה לבסוף להתעלות מעבר לכולתו של הגוף האנושי והאינדיבידואלי למקם את עצמו, לארגן את סביבתו המיידית מבחינת התפישה ולמפות באופו קוגניטיבי את מקומו בעולם חיצוני בר-מיפוי, וכבר הצעתי קודם לכן שנקודת נתק מדאיגה זו בין הגוף לבין סביבתו הבנויה, שהיחס בינה לבין המבוכה הראשונית של המודרניזם הישן, יותר מזכיר את היחס שבין מהירות החללית למהירות המכונית..יכולה לשמש בעצמה סמל ואנאלוגיה לדילמה יותר חריפה, חוסר היכולת של תודעתנו, לפחות לעת עתה, למפות את הרשת התקשורתית הגדולה שבה אנו לכודים כסובייקטים אינדיבידואליים" (עמ' 116).

כמו יתר האמנויות, היפנתה גם האדריכלות הפוסט-מודרנית עורף למודרניות. היא יצאה כנגד התפיסות של קארבוזייה, פרנק לויד רייט, לודוויג מיס ואן דר רהה, וכנגד כל מה שייצגה אסכולת הבאוהוס.

האדריכל הפוסט-מודרני יוצא נגד המונומנטליזם. הוא נותן ביטוי לתזזית האופנתית ולטכנולוגיה המואצת, המשנות נורמות חדשות לבקרים. בעוד שהאדריכל והאמן המודרניים, תפסו את עצמם, כמי שמרחיבים את גבולות התרבות ומשלבים דמיון יוצר עם תפיסה מוסרית ואסתטית, מוצא עצמו האדריכל הפוסט-מודרני בתחרות מסחררת עם כללי השוק כדומיננטה הקובעת את פני העיצוב הארכיטקטוני החדש.

כללי השוק הם הדמיון והם קובעי האסתטיקה.

האדריכל של ימינו מושפע מהטלוויזיה ומהקולנוע. בהשפעתם הוא מעצב דה-קונסטרוקציה של מציאות מפורקת, בדומה לקולאג' מודולרי, מעין פיסות מציאות המשתקפות בראי עקום. אין סגנון מחייב ואין דגם-על. האדריכלות הפוסט-מודרנית מוחצנת מאוד. בדומה לוידאו-קליפ, היא ערוכה כך, שיצפו בה מכל כיוון אפשרי. המבנה הדה-קונסטרוקטיבי הוא בעל מבנה כאוטי ומבוכים מתפצלים החוזרים על עצמם בתבניות משועתקות בשלל צבעים. זו אדריכלות חדשה, הבולעת את הזהות של מי שמצוי בתוכה וגם של מי שצופה בה.

מנקודת- ראות פוסט- סטרוקטורלית בוחנים ז'אק דרידה ומישל פוקו

את הפוס' כעידן שבו נהרס הסימן.

לא עוד ממזיס, אלא, קולז', מונטז' ופרגמנטציה, הם שמייצגים את התבנית של המציאות החדשה. מציאות זו רבת פנים היא ואינה ניתנת להבנה אובייקטיבית של היחיד.

"אין מאומה מחוץ לטקסט" הכריז דרידה. הוא מרוקן טקסטים ממטענם הקוגניטיבי והופך אותם למערך של תחבולות רטוריות .

הפוסט' כופר במשמעות כלשהי ובאפשרות לבטאה. העולם אינו סבוך ומורכב כמו במודרניזם, אלא שטוח, פרדוקסלי וניתן לחילופין אינסופיים. המשמעות היא בחוסר המשמעות. למנגנון ההצטברות של הזיכרון אין עוד תכלית, טען מישל פוקו, שכן, אנו נתונים להלם תקשורתי שבו למושגים "ישן" ו"חדש" אין עוד משמעות.

מישל פוקו מתייחס לתרבות האליטיסטית שירדה אל העם: מוסיקה ותיאטרון שיוצאים מן האולמות המעונבים אל הפארקים העממיים. התרבות הפכה ל"שוביזנס". הגבול בין הקהל לבמה והגבול שבין הקהל לשחקנים, הולך ומיטשטש כמו בתיאטרון של יוון העתיקה. זו תרבות שמורידה את הפילוסוף ממגדל השן האקדמי אל מרקע הטלוויזיה הזמין לכל – מידע שמשדר דיון פילוסופי לצד פרסומת קוקה קולה או לבני נשים, ואסון מחריד, לצד וידאו-קליפ צבעוני ומתרונן.

את מבנה המבוכים בספרות בוחן הסופר אומברטו אקו, ב"אחרית דבר" לרומאן שם הורד.

אקו מציין שלושה מבוכים: המבוך של יוון הקלאסית, שיש בו לפחות שתי נקודות התמצאות, ביניהן ניתן להתגבר על מפלצת המינוטאורוס. המבוך המודרני חסר המבנה ובעל מגוון הדרכים המתחברות ביניהן.

ניתן לצאת ממבוך זה רק באמצעות מבחן של "ניסוי ותעייה" והמבוך הפוסט-מודרני, שהוא חסר מבנה לחלוטין. כל דרך בו מובילה לאינסוף דרכים וחיבורים, בלי שום ביטחון לאפשרות של יציאה החוצה.

מטפורת המבוכים של אומברטו אקו מייצגת את ההבחנה שעשה בריאן מקהייל בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם בספרו המבדה הפוסט-מודרני (Mc'Hall. B. 1987).

מקהייל מבחין ביניהם במונחים של דומיננטה בתפיסת העולם. האונטולוגיה שואלת מהו העולם ואילו סוגי עולם קיימים. האפיסטמולוגיה מתעניינת באופי המידע המועבר אלינו באמצעות החושים ובאופן קליטתנו את המציאות באמצעותם. בעוד שהמודרניסטים ממקמים את האונטולוגיה ברקע ומקדמים את האפיסטמולוגיה לחזית הבמה, הופכים הפוסט-מודרניסטים את דגש הדומיננטות.

משחק כזה עושים גם הסיפורת הפוסט-מודרנית וגם הקולנוע הפוסט-מודרני. אנו פוגשים את משחק הדומיננטות שבין האונטולוגיה לבין האפיסטמולוגיה בסיפורו של חוליו קורטאזר "ריר השטן" ובסרט Blow-Up ("יצרים") של אנטוניוני, סרט שנעשה על פי סיפורו של חוליו קורטאזר.

בסיפור של קורטאזר אנו תופסים את המציאות המתוארת בריבודיות סימולטנית, מפי גוף ראשון וגוף שלישי לסירוגין. בסרט של אנטוניוני קולט הצופה מציאויות אפשריות שונות, כפי שהן נתפסות לסירוגין בעין המצלמה של הגיבור ובעין המצלמה של אנטוניוני הבמאי.

אנטוניוני מאלץ את הצופה לשחק בתחלופת הדומיננטות הזו בהיגיון, שהוא לעתים סימולטני ולעתים מתחלף, כפי שהוא נקלט בעין של המצלמות השונות. בניגוד לז'אנר של הסרט הבלשי הקלאסי, נותר הצופה בסרטו של אנטוניוני עם שאלות רבות בלתי-פתורות. הצופה, בדומה לגיבור הסרט, ובדומה גם לבמאי, כלל אינו בטוח שאמנם ראה גופה. באותה מידת סבירות, ייתכן שלא היה זה, אלא כתם על הצילום או זיק אלקטרוני של המסרטה. אנטוניוני משחק עם אפשרויות תפיסה שונות של המציאות ועם אפשרויות פרשניות שונות לתפיסות אלה.

משחקי התעתוע מערערים על יכולת החושים לקלוט את מורכבות המציאות, ומטשטשים את הגבולות שבין מציאות לאשליה ולבדיון. ככאלה, הם משמשים אמצעי פואטי חשוב בספרות הפוסט-מודרניסטית.

כמו ביתר האמנויות, הפוסט-מודרניזם הפנה עורף גם לספרות המודרנית. המודרניזם ביקש לבקר את הסדר החברתי ואת השקפות העולם שהציגה ספרות המאה התשע עשרה. הסופר המודרני שינה את הלינאריות של העלילה שבנתה התפתחות כנרטיב של סיבה ושל תוצאה, וביקש לתת ביטוי ישיר וטבעי לאופן קליטת המציאות בדמות מראות והבזקים שנעים במקום ובזמן, כפי שנתנו לכך ביטוי מובהק הסופרים של זרם התודעה: ג'יימס ג'וייס, וירג'יניה וולף, מרסל פרוסט וויליאם פוקנר.

הספרות הפוסט-מודרנית מחליפה את התבניות הפרגמנטאריות של המודרניזם בתבניות מודולריות שניתנות לחילופין.

הפוסט-מודרניזם משיג על המונחים הבסיסיים ביותר, כמו אחדות העלילה, היררכיה לשונית, מרכז ושוליים. אין מציאות מורכבת ואין דמויות מורכבות. אין עומק פסיכולוגי ומעמקי נפש. אין שום מרכז אונטולוגי מחוץ ליצירה שאין בכוח הלשון לתת לו ביטוי, כהנחת המודרניסטים. לכל אפשר לתת ביטוי, שהרי הכל חסר משמעות וכאוטי.

הספרות הפוסט-מודרניסטית מערערת כליל על סמכות כלשהי של המספר הכל-יודע. היא מערערת על מוסכמות של ז'אנר, על ההיררכיה הלשונית ועל הקשר העלילתי של סיבה ותוצאה. הסיפורת מערבבת שכבות לשון מכל הבא ליד. היא פרגמנטארית וניתנת לפירושים אינסופיים, כמו המציאות עצמה.

כמו כל אמנות פוסט-מודרניסטית מוחקת גם הספרות את הגבולות שבין מרכז לשוליים, בין אליטיזם לתרבות עממית, בין זכר לנקבה, בין עיקר לטפל ובין האמנות לחיים. הספרות הפוסט-מודרניסטית מערבבת סגנונות וקונוונציות ללא סלקציה וללא היררכיה.

היא מציגה כאוס מטאפיסי, סמיוטי, פילוסופי ונפשי. היות והמציאות אינה קוהרנטית, הופכת השפה שמייצגת אותה לבליל סימנים ורבדים לשוניים מעורבבים, ללא כל חציצה בין שפה גבוהה לבין שפה נמוכה, ובין לשון תקנית לבין לשון ששוברת את כל כללי הדקדוק והתחביר.

זו סיפורת שכופרת גם בזהות האינדיבידואלית וגם ברבדי הנפש. היצירה הפוסט-מודרניסטית היא, במידה רבה, המושא של עצמה. דהיינו, היא עוסקת בתהליך של התבוננות עצמית, מתוך בחינת היחסים שבינה לבין המציאות.

משתמע מכלל הנאמר, שהפוסט-מודרניזם פתח מרחבים פוטנציאליים מגוונים ורבים בכל תחומי היצירה והתרבות, ומאליו, ביטול ההירארכיות שבין מרכז לשוליים ושבין גברים לבין נשים, פתח בפני הנשים את שערי המעבר מן "הירכתיים" אל המרכז.

בספרות קשה לתחום קווים ברורים וחד-משמעיים בין המודרניזם לבין הפוסט-מודרניזם.

במאמרו "ספרות של חידוש המלאי" מוצא הסופר ומבקר הספרות, ג'ון בארת', עקבות פוסט-מודרניסטיים בשירתו של עזרא פאונד ובפרוזה של גדולי המודרניסטים: ג'וייס, קפקא, וירג'יניה וולף, תומאס מאן, פרוסט, גרטרוד סטיין ופוקנר. ישנם שמקדימים ומוצאים ניצוצות של פוסט -מודרניזם ברומאן דון קישוט של סרוונטס וברומאן טריסטיאן שנדי של סטרן.

אחרים רואים בסמואל בקט, בבורחס ובנבוקוב את מבשרי הפוסט-מודרניזם בספרות.

כל התיאורטיקנים מסכימים על נקודת המוצא של הפוסט-מודרניזם, כביטוי למשבר אונתולגי, אולם הם חלוקים על היקף הקורפוס.

יש כוללים בו את הרומאן החדש הצרפתי, את הרומאן הדוקומנטרי, את המדע הבדיוני ואת הסיפורת הפנטסטית. מרטין לותר מצמצם את הקורפוס וכולל בו רק יצירות המבטאות את היעדר הסמכות ואת מציאות-העל.

על מבשרי הספרות הפוסט-מודרניסטית ניתן למנות בצרפת את מישל ביטור, אלן רוב גרייה וקלוד מוריאק. בארה"ב: דונלד בארתלומי, רוברט קויבר וג'ון בארת', באנגליה – ג'ון פאולס, בארגנטינה, -חוליו קורטאזר, בקולומביה – גבריאל גרסייה מארכס, באיטליה – איטליו קאלווינו ואומברטו אקו, בצ'כיה – מילן קונדרה, ביוגוסלביה – מילורד פאביץ' ובפורטוגל – ז'וזה סאראמגו.

סופרת מרכזית ב"גל החדש בספרות העברית" משנות השמונים ואילך, היא אורלי קסטל-בלום שמשתמשת בפואטיקה הפרגמנטרית הפוסט-מודרנית כדי לאפשר לגיבורות יצירותיה להרחיב את ה"אני" הפרגמנטרי , את גבולות הזהות ואת גבולות המיניות שלהן, בתוך מרחב קיומי פוסט-מודרני כאוטי ובלתי-קוהרנטי. קובץ הסיפורים לא רחוק ממרכז העיר, הרומן המינה ליזה , הרומן דולי סיטי וכן המקטעים הפרגמנטריים של רדיקלים חופשיים גם מבטאים את ערעור הגבולות בין המציאות למסך ומשיגים על יכולת התפיסה של החושים.

אין ספק שמחיקת הגבולות המאפיינת את הפוסט-מודרניזם סייעה משמעותית לפמיניזם להכניס את האשה מן השוליים ההיסטוריים אל מרכז השיח, וזה נושא לדיון חשוב ונפרד משל עצמו.

השפעתו של הפוסט-מודרניזם כתפיסת עולם ניכר גם בשיח הפסיכואנאליטי והפסיכולוגי מאז ז'אק לאקאן , ז'יל דלז ופליקס גואטרי והמשך ב שיח הפסיכולוגי בתרבות העכשווית (הוצאת רסלינג 2016).

הפוסט-מודרניזם כתופעה תרבותית כוללת הטביע, אפוא, את חותמו על רבים מתחומי החיים של תרבות המערב .

הצפת המידע הזמין לכל בעולם הגלובלי של ריבוי המסכים ושלל אמצעי המדיה המילוליים-חזותיים, לרבות "כיכר העיר"- "כיכר השוק" החדשה ב"פייסבוק" ושאר ערוצים ואפליקציות הגולשים אל תוך חיינו במהירות מסחררת ומהממת ושואבים חלק משמעותי מזמננו ומחיינו אל תוכם, משיגה על ערעור הגבולות של הפוסט-מודרניזם הנדמה, זה מכבר, כמיושן .

את מקומו תופס ה"טראמפיזים" דרך שיח ודרך התנהלות שטבע הנשיא טראמפ במאפייני אישיותו והתנהלותו, ובעיקר בגבולות שתחם לזירת השיח שלו, הכמעט בלעדית, עם בוחריו ועם העולם.

גם אם נבטל אותו כקוריוז חולף, הרי שהוא הצליח להפקיע את המושג "עובדה" ו"חדשה" מתפיסתן המקובלת בשיח החדשותי, ההמוני והמדיני ולתרגם אותו ל- Fake news – חדשות כוזבות- חדשות מזויפות- לאו דווקא בהקשר של שכתוב היסטורי (שקיים משחר ההיסטוריה), אלא בערעור מוחלט על כל עובדה וחדשה שאינה לפי הבנתו, תפיסתו והשקפת עולמו, ככל שיש לו שמץ של השקפת עולם.

בשימוש התדיר שהוא עושה במושג Fake news הוא מבקש לערער לחלוטין את הגבולות בין אמת ושקר ובין עובדה לפרשנות ו"מציף" את המציאות הוירטואלית ו"האמיתית" כאחת, בעובדות ובחדשות ובפרשנות, על פי הלך רוחו ובהבזק גחמתו בכל רגע נתון. לעומת זאת, כל שאלה שמופנת אליו על ידי עיתונאים , לבירור עובדות וחדשות שקשורות בו ואינן נוחות לו, נהדפת על ידו בגסות ובקוצר רוח בתואנה של Fake news . כל "האמת" ,לדידו , מצויה בדבריו שלו. כך מתקבלת תמונה של אישיות ו"אמת" פרגמנטריות, סותרות ומתעתעות, כפני הוירטואליה המקיפה אותנו מכל עבר.

כל "עובדה" ו"חדשה" יכולה להכיל בה- בעת את עצמה ואת היפוכה. ההתנהלות "המדינית" הישירה והמהירה והבלתי מתווכת דרך הפייסבוק והטוייטר שטראמפ היה הראשון להפוך אותה לזירת שיח בלעדית עם ציבור תומכיו, ובעקבותיו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מדבררת את המסרים במשפטים קצרים וקליטים, שמנוסחים כאמת והיפוכה בה-בעת.

המסרים כמו המציאות הוירטואלית שמתווכת אותם מתחלפים במהירות מחיקה ולא מחייבת. מספר האמיתות כמספר דובריהן ולעובדה הנסמכת על "היות" על "מציאות" על "בדיקה וחקר" אין כל משמעות שהרי הכל מהיר, פרגמנטרי, מתחלף ומתעתע.

האתרים הורטואליים שותלים בוטים ופרופילים מזויפים לשתילת אינפורמציה כוזבת ולהינדוס תודעת ההמונים, ולא בכדי, חברות וממשלות רבות מעודדות כיום מיזמים טכנולוגיים שנועדו לאתר שתילת Fake news בתחומי תוכן שחשובים להם.

האפליקציות והזירות הדיגיטליות מזרימות מידע חופשי- בה בעת- לכל העולם, ועל פניו, גם מקרבות בין כלל חלקיו ובין כלל אזרחיו של הכפר הגלובלי, יוצרות ערוצי תקשורת מגוונים, ומזמנות הכרויות וקשרים וסיוע.

הן גם פותחות אופקי התבטאות ופרסום מגוונים וזמינים לכל.

דה עקא שהן גם מערערות את הגבולות בין מציאות ומציאות-על, ממשות- לדמיון ווירטואליה , איכות ועומק לעומת ולצד שטחיות ורדידות, אמת לצד ולעומת שקר, תקינות וסולידיות לצד ולעומת גסות-רוח ווולגריות, מלאות ומשמעות לצד ולעומת מסרים מהירים, קצרים וקליטים, ותדיר גם חלולים, ופותחת סכנות רבות לזיוף והתחזות ודיס-אינפורצמיה מכוונת. הן מטשטשות את הגבולות בין מציאות החיים במציאות לבין זו המוצגת והמתעתעת על המסכים השונים.

מושגים רבים של השיח "הקלאסי" הפכו לאמורפיים, חלופיים וחמקמקים והגבולות ביניהם מיטשטשים והולכים.

שפת האימוג'ים והאייקונים( לייקים, לבבות, חיוכים, עצבות ושאר סמלילי הבעה ורגשות) שהם בבחינת ההירוגליפים של ימינו, עוקפת את מילון המילים הכתובות והמדוברות ואת השיח במהותו האנושית.

לזכות "השפה החדשה הזו" אפשר לטעון כי דווקא מופשטותם של סמלילים אלה, מעניקה להם הרחבה, הכלה ומנעד פרשנות יותר משיש למילים רבות.

על פניו הם יוצרים, אפוא, רובד נוסף של הבעה ותקשורת, נדבך נוסף במנעד הלשון והשפה – אך האמנם כך הוא?

דומני שהמציאות מוכיחה אחרת. לדעתי, המסר הקצר והציוץ מחליפים את מהות השיח, האייקונים והסמלילים מחליפים מנעד מילים ומחשבה שאמורה לחפש את אותו מנעד על מכלול האסוציאציות הרגשיות, הקוגניטיביות, החושיות, הדקדוקיות והתרבותיות שהוא אמור לעורר ולאתגר.

כך מתעצבת מציאות שבה מילון סמלילים הולך ומחליף את מילון הלשון הקלאסי, ובמיוחד אמורים הדברים, למנעד השפה של הדור הצעיר המתרגל לגלוש על משטח הבעה דקיק ושביר וחלול יותר ויותר.

האם זה קשור איכשהו גם להידלדלות ההבעה ולשיח העילג המקיף אותנו, במיוחד, מפיו של אותו דור צעיר? האם זה קשור להתאיידות ההולכת וגוברת של קריאת ספרים ולנסיגתם של כל תחומי ההומניסטיקה והרוח, שהמילים הן כלי ההבעה והיצירה המרכזי שלהן?

ברור שזה רק עוד ביטוי למאפיינים רבים של הטכנולוגיה הגלובלית והמציאות ההולכת "ומייתרת" את תחומי הרוח, לטובת תחומי הפרנסה המעשיים והרווחיים, ובכל זאת זו שפה שקונה יותר ויותר אחיזה מהותית בשיח ובמהויות הנילוות לו, הרבה מעבר להיותה גורם משני שניתן להסיח ממנו את הדעת, ונשאלת השאלה, עד כמה "השיח החדש" מנכר ומדלל ומעקר את מערכות הקשרים האנושיות.

המציאות הפרטית, הציבורית והגלובלית מעצבת את המסכים של הפייסוק, האינסטגרם, הטוויטר, הטיק טוק ושאר אפליקציות דיגיטליות- וירטואליות, או המסכים האלה הם שמעצבים את המציאות? והאם המושג "מציאות" בכלל תקף בימינו? – והיכן הגבולות ביניהם כשמדובר בקשרים אנושיים וחברתיים אמיתיים ואינטימיים, ובכל הנוגע למהות היחסים בין בני אדם: בחיי יחיד, בזוגיות, במשפחה, בקהילה, ובחברה האנושית בכללה?

שלא כמו בשאלת הביצה והתרנגולת, התשובה לשאלות אלה מורכבת מהיבטים רבים.

כך או כך, הוויה קיומית זו על מעלותיה ועל חסריה ובעיותיה, מציבה אתגר ממשי בפני המעשה והשיח על גבולותיו של השיח.

כל הזכויות שמורות- ח.ס – ©