מניפה Menifa

ד"ר חנה סֵקֶרָה - יצירה, ספרות, אמנויות, אקטואליה

פמלה לוי – 1949 – 2004 – תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון תל-אביב

10/1/2018


במוזיאון תל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת רטרוספקטיבה לאמנית, פמלה לוי (1949- 2004).

אמנות הריאליזם הפיגורטיבי של האמנית, פמלה לוי, משלבת הדפסים של קולאז'ים בציורים גדולי ממדים שמבקשים להנכיח את הדמויות, את האובייקטים ואת הסיטואציה המצוירת, כמו על בד הקולנוע.

רבים מהציורים מושתתים על צילומים שהאמנית צילמה במהלך השנים במקומות ובסיטואציות שונות (חלק מהצילומים מוצגים בארונית זכוכית ממוסגרת, בכניסה לתערוכה), והיא גם שואלת מאמנות הקולנוע את צילום התקריב שמעצים את הנכחת המצויר וגם מנציח את הדמויות ואת ההתרחשויות, כפי שהמצלמה קלטה אותם ברגע נתון.

היצירות בתערוכה ערוכות על פי נושאים ועל ציר זמן, החל מיצירות שנעשו בשנות השבעים, והמשכן, ביצירות משנות השמונים והתשעים.

הסדרה הראשונה היא סדרת "החיילים המתים", סדרת ציורים גדולי ממדים בטכניקה של שמן על בד, המציגה גופות של חיילים לבושי מדים, שרועות בשדות לא מזוהים.

הכותרת המילולית יוצרת ציפייה כמו מכל אמנות שעוסקת במלחמות ובמוות, וודאי בארץ למודת מלחמות ושכול כשלנו, ליסודות דרמטיים שימצאו ביטוי תימטי ואמנותי, בדרך כלל, באקספרסיוניזם עז צבעים ומרובה ניגודים, שנוטלים בו חלק, דם ואש וחורבן ופציעות.

בציוריה של פמלה לוי, הדרמה נעדרת כליל. המדים בהם לבושות הגופות, הם העדות היחידה להיותן גופות של חיילים. אין סימן או עדות כלשהי לזירת קרב, אין דם ופציעות ואין חורבן והרס.

גופות החיילים נראות שלוות לחלוטין, סטריליות ממש. הרקע נינוח ופסטורלי וזורם בצבעים רכים שעליהם שרועות גופות החיילים המתים.

לולא הכותרת "חיילים מתים", עשוי הצופה להעלות על דעתו שהחיילים הצעירים, השתרעו זה עתה למנוחה קצרה בטיול כלשהו, או שגופותיהם הופקעו מהקשר אחר לשדה הפסטורלי עליו הן מונחות.

גם באמנות של כרזות המחאה נגד מלחמות, רווח השימוש באמצעים ויזואליים, גרפיים וטכסטואליים, שהמטען הקונוטטיבי שיש להם, במשולב, בהשלמה ובצירופם האוקסימורוני , יוצרים קונטקסט של מחאה נוקבת ודרמטית.

המחאה בציוריה של פמלה לוי מובעת לא באמצעות הדרמה האקספרסיבית, אלא דווקא באמצעות היעדרה. חוסר הקוהרנטיות בין התימה לבין הרקע, דהיינו, בין גופות החיילים המתים לבין השימוש בצבעי הרקע הרכים השלווים והפסטורליים, היא שמעצימה ומנכיחה את המוות ואת סופם המוחלט של החיים.

הניגוד הנוכח-נפקד הזה מבקש לנער את הצופה בו, מההשלמה עם המלחמות בין בני אדם, ותפיסתן כחלק מהותי ובלתי נפרד של הטבע. הניגוד בין הכותרת – החיילים המתים- לבין פסטורליית הצבעים עליה שרועות הגופות, היא כמו מראת בבואה ריאליסטית למציאות שבה, לאורך שנים, אנו קוראים ושומעים בכותרות העיתונים ובתשדירי החדשות, על המלחמות ועל החיילים שנהרגו במלחמות ובקרבות ובתקריות – ועולם כמנהגו נוהג – והמלחמות חוזרות ונשנות על עצמן, כפזמון כפוי שמחבר בין החיים לבין המוות.

צבעי הרקע השקטים והנינוחים ממשיכים, כמונו, לתעתע ולהכחיש ולהדחיק את המלחמות ואת הדיון הנדרש בשאלה- האמנם פעלנו די כדי למנוע אותן, כמו גם במחיר הנורא שהן גובות.

סדרת ציורים אחרת משנות השבעים והשמונים היא סדרה של דמויות ומצבים שצוירו באזור התעשייה בשכונת "תלפיות" ובעיר העתיקה בירושלים.

על רקע של נופי גרוטאות, ובתי מלאכה מגובבים ומוקפי עזובה, מצוירות דמויות של ילדות וילדים ונשים וגברים בעירום.

אפיון בולט שמשותף לכל הדמויות המצוירות בסדרה זו, כמו גם בכל היצירות המוצגות בתערוכה, הוא הניכור של הדמויות, מעצמן מזולתן ומהסביבה בה הן מצויות.

כל הדמויות מחוקות מבע. אף שכולן עירומות, חלקן נטולות סממני מיניות, כולן מקובצות יחד בסיטואציה ובזמן נתון, במקריות מוחלטת. כל דמות צוירה בנפרד והושתלה ברקע ובסיטואציה, תוך ניסיון מופרך ומועד לכישלון, שמודע לעצמו ככזה, לאחות בינה לבין הדמויות האחרות ובינה לבין הסיטואציה והסביבה.

כל אחת מהדמויות מפנה את מבטה לכיוון אחר. גם כשיש מגע או חיבוק בין גבר לאישה ובין אמא לילד, המגע הוא טכני לחלוטין, מגע שמחוקה ממנו האנושיות ומופקעים ממנו החיות והרגש.

אפיון זה חל גם על סדרת ה"לונה פארק".

גם בציורים "קולנועיים" אלה מושתלות הדמויות סביב קרוסלות שהתנועה שלהן, יותר משהיא מפיחה סחרחרת של שמחה וחדווה וחיות, כמצופה מ"לונה פארק", היא סוגרת על הדמויות בתנועת פורענות שמאיימת להגיח בכל רגע, מאי שם כלשהו, קרוב אך לא מוגדר.

כל הדמויות מצוירות בסגנון של ריאליזם נאיבי, נטולות מבע ונטולות אקספרסיביות כלשהי של נפש ושל עולם פנימי. חלקן נטולות ראש או קטועות איבר כלשהו. כל הדמויות כמו כל האובייקטים שמקיפים אותן מוצבות בעולם שניטלה ממנו הנפש.

כמו בסדרת הדמויות באזור התעשייה ב"תלפיות", גם בסדרת "הלונה פארק" וגם בסדרת הדמויות "על חוף ימה של תל אביב", הדמויות מקובצות כמי "ששתל" אותן במקום וזו לצד זו , ללא כל קשר חי ואנושי ביניהן.

כל הדמויות מוקפות בכאוס קיומי שאליו נזרק האדם, תוך בחירה מדומה ונטולת חירות.

אקזיסטנציאליזם קיומי זה מוצא ביטוי חריף בציור "האינתיפאדה" של פלשתינאי קשור עיניים, הנתון בחקירות.

העירום של כל הדמויות נוכח לא בהקשרו האנטומי ולא בהקשרו הסכסואלי, הרומנטי או החושני. ילדים, גברים ונשים עירומים ביחד ולחוד, משל עורם החיצוני השיל את נפשם החוצה או הדחיק אותו גם מעצמם.

קהות חושים זאת בולטת במיוחד בציורי העירום של הגברים שאיבר המין שלהם נוכח ומועצם, בעוד שבחלק מהציורים, ראשם מחוק.

בציורי העירום בהם חוברים נשים וגברים יחד, ישנה אלימות כבושה. בולט היעדר הדיאלוג בתנועה או במבט. מחיקת הבעות הפנים, כולל של הדמויות שפניהן מופנות אל "המצלמה", כמוה כמחיקה של כל הקשר אנושי ורגשי, שבין אדם לבין עצמו ושבין אדם לבין זולתו וסביבתו.

סדרות ציורים אלה מוחות כנגד התפיסות המגדריות הסטריאוטיפיות שהכפיפו נשים לדכאנות מינית, ממסדית, מעמדית ותרבותית. אולם, גם הגברים מוצגים כמי שההיסטוריה ודפוסי החינוך והתרבות ייעדו להם תפקידים מובנים שהתמקדו במין ובכח, ו"מחקו" את אישיותם, את נפשם ואת רגשותיהם.


האמנית משיגה על מושג הזמן ומושג הגיל כשהיא מרכיבה פנים צעירות לגוף מבוגר ולהפך, ובכך היא מביעה את הדיסונאנס בין גיל הנפש והרוח והעולם הפנימי לבין גילויו החיצוניים.

בכמה מיצירותיה, פמלה לוי נותנת ביטוי פמיניסטי גם למה שנחשב ונתפס בהיררכיה התרבותית המגדרית בחלקי עולם רבים, וניתן לו ביטוי מובנה ומובהק גם ברומן האנגלי של המאות ה-19-18 כמלאכה וכאמנות של נשים. הנשים שנמנעו מהן זכויות רבות, וביניהן הזכות להשכלה מוסדית-אקדמית, היו אמונות בביתן על מלאכת התפירה, הסריגה והרקמה.

סוגיה זו מצאה ביטוי במדינת איווה, ארץ הולדתה של פמלה לוי, כמו במדינות אחרות בארה"ב של שנות השבעים, בהקמתה של תנועת נשים שהציגה תערוכות "אמנות הדגם והעיטור של נשים" , ברחבי ארה"ב, בשילוב עם הרצאות וכתיבת מאמרים וספרים בעלי אוריינטציה פמיניסטית, בנושאי זכויות נשים, בכל הקשור לתפיסת "מקומה" של האישה בהיררכיה המגדרית, התרבותית והפוליטית. היה זה רק המשך טבעי למכלול התנועות לזכויות האדם שקמו בארה"ב, בשנות השישים.


האמנית, פמלה לוי משלבת קולג'ים של רקמה, תפירה, סריגה ואמנות טלאים, ארוגים בשילוב כתמי צבע על בדי טקסטיל. יצירות אלה מתכתבות עם רוח תערוכות "אמנות העיטור" של הנשים בארה"ב של שנות השבעים, תוך הדגשת הטקסטורות והחומרים של האוריינטליזם המקומי בישראל.

פמלה לוי מקיימת גם הקשרים אינטר-טכסטואלים ספרותיים ואמנותיים, בכמה מיצירותיה:

בציורי "גיא בן הנם" 1990, היא מתכתבת עם "התופת" בקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי. בסדרת ציורים 19911994 , ציורי עירום של נשים וגברים שמתכתבים עם מוטיבים ודמויות מהמקרא- לוט ובנותיו- עם המיתולוגיה –המינוטאור והקינוטאור, עם מחזות שקספיר – "מקבת" ו"חלום ליל קיץ".

באחת מיצירות "גן העדן האבוד", היא מציירת בני אדם ובעלי חיים, זוחלים ודגים, נינוחים יחד, תוך שבחלקה של היצירה, היא מתכתבת עם היצירה האימפרסיוניסטית של קלוד מונה "ארוחת בוקר על הדשא".

יצירה אחרת מתכתבת עם יצירתו המפורסמת של אז'ן דלקרואה , "החירות מובילה את העם".

תשתית רטרוספקטיבית זו שמעלה בזיכרון הקולקטיבי, דמויות, אירועים וערכים מהמיתולוגיה, מהאמנות, מההיסטוריה ומהתרבות שהיו ושיש להם משמעויות עומק בהתפתחות החברה האנושית, מחזירה אותנו לרטרוספקטיבה האמנותית של האמנית, פמלה לוי, שנותנת ביטוי לעולם שבו הערכים והאנושיות והרגש והאותנטיות, מצויים בתהליך מואץ של ניכור ושל השטחה ומחיקה.

עולם שהמשכיות קיומו, כלל אינה מובטחת.