בראשית החיים הייתה האם – התערוכה "שניים" – האמנית, לואיז בורז'ואה, האגף החדש במוזיאון תל אביב

13/11/2017

אוצרת התערוכה, סוזן לנדאו

מבין התערוכות המתחלפות המוצגות בימים אלה במוזיאון תל אביב, מעניינת, מרשימה וחשובה ביותר, היא התערוכה של האמנית האמריקנית, ילידת צרפת, לואיז בורז'ואה (1911- 2010), שיצירותיה הוצגו במוזיאונים הנחשבים בעולם.

יצירתה של לואיז בורז'ואה מכילה שדות אמנותיים שונים: פיסול, ציור, רישום, מיצבים, כמו גם עבודות שעשויות ממגוון חומרים וטקסטורות. יצירתה נעה בין הריאליסטי והקונקרטי לבין הסימבוליזם , הסוריאליזם והאבסטרקט.

מכלול היצירה המוצגת מעמידה מנעד רחב של סיטואציות ומערכות יחסים: מערכות יחסים פנים משפחתיות, מערכות יחסים זוגיות ומיניות, מערכות יחסים שבין אדם לזולתו, מערכות יחסים שבין אדם לחלל ולמרחב, מערכות יחסים שבין מכיל ומוכל – שמרכזו – האינטראקציה המורכבת – אם – תינוק.

מערכות יחסים אלה מתאפיינות בעמדות התייחסות דואליות של חזק מול חלש, שולט מול נשלט, גדול מול קטן, תלותי ונזקק מול מעניק ומגונן, תלותי ונזקק מול פוגעני ומנצל, חודר ונחדר, מכיל ומוכל.

הדמויות והאובייקטים המפוסלים, המצוירים והמועמדים, ממוקמים בהקשרים שונים של חלל ומרחב: בתוך "תא" משפחתי סגור, בחללים קטנים ואפלים שפתוחים בחלקם וסגורים בחלקם, כלואים בתוך כלובי ברזל , ויש והם חשופים במרחב הפתוח, ותלויים – על סף חסרי אחיזה, בין שמים לארץ.

רבות מיצירותיה מושתתות על האוטומטיזם הנפשי הטהור שיצירת האמנות אמורה לתת לו ביטוי, רעיון שעמד במרכז המניפסט הסוריאליסטי (1924) של המשורר אנדרה ברטון- – André Breton שבו קרא למשוגעים לבטא את שפיותם באמצעות שיגעונם, תוך שבירת הגבולות שבין דמיון, הזיה ומציאות, שבין שינה לעירות, ושבין הגופני והחיצוני לבין הפנימי והנפשי.

דומה שיותר מכל זרם אחר באמנות, ראה הסוריאליזם ביצירה האמנותית, מעשה תרפויטי שנועד להציל את השפיות בתוך הטירוף שמקיף את קיומו של היחיד כסובייקט וכאינדיבידואל, ואמנם, כמה מיצירותיה מתכתבות עם שירתם של ארתור רמבו, פול אלואר, ואנדרה ברטון.

לואיז בורז'ואה מתכתבת גם עם הקוביזם של פיקאסו, עם הסוריאליזם של סלבדור דאלי ומקס ארנסט ועם הסוריאליזם הסימבולי של לואיס בונואל.

יצירתה של בורז'ואה נובעת מהביוגרפיה האישית שלה, ומשליכה מוטיבים וחלקים ממנה על המצב האנושי האוניברסלי – מהינקות לעבר הבגרות המאוחרת.

ההתעללות הפיזית והנפשית שספגה מאביה, כמו גם היותה עדה לבגידותיו הרבות באמה שהייתה שרויה בדיכאונות חוזרים ונשנים, מציאות פיזית ונפשית זו שהתלוו לה ההזנחה הפיזית והרגשית מצד אמה, הותירו בה צלקות נפשיות בכל הקשור למערכות יחסים משפחתיות, זוגיות ומיניות.

 

הדואליות הנפשית של האובייקט בתוך המרחב, הוא מוטיב מרכזי ביצירתה של האמנית – שממקמת את דמויותיה ואת האובייקטים שלה – שדיים – מוטיב פסיכואנאליטי של "השד הטובה" ו"השד הרעה", כסאות, מיטות שמעוררות אסוציאציה למיטת ילדות וגם אסוציאציה למיטת כלולות, חלקי ריהוט, כדי זכוכית ומראות, בתוך חללים דמויי משפחתיות אינטימית. אלא שזוהי אינטימיות משפחתית מתעתעת.

הקונוטציות הילידיות הרכות והנעימות של אינטימיות ביתית שהיא עוטפת במלמלה וורודה, מפנקת ומגוננת, ממוקמות בחללים סגורים ומחניקים , שהמראות וכלי הזכוכית מכפילים אותה ומשקפים מציאות נפשית הפוכה שאותה חש האובייקט המצוי ולכוד בתוכה – בבחינת, יש את הפסאדה שמוצגת כלפי חוץ, ויש את האמת כפי שהיא –

והאמת היא כאוטית, פרגמנטרית, תלושה ומעוותת.

חלק מהאובייקטים ממוקמים, מאחורי כלובי ברזל שחורים, שרשראות וסבכות שכולאות ומעיקות על הגוף ועל הנפש. בדואליות האוקסימורונית הזו מתבטאים גם יחסי הכח והשליטה של הגדול כלפי הקטן (אבא – ילדה), וגם הסיטואציה הממלכדת שבה, הקטן סגור ולכוד וחסר אונים.

העיסוק ביחסים – חלל ואובייקט, מבטא לא רק את זיכרונות הילדות הטראומטיים שלה, אלא גם את היסוד האמנותי- אנושי, שנטלה ממקצוע אדריכלות הנוף של אביה.

הטראומה הדומיננטית של השליטה וההתעללות של אביה, מוצאת ביטוי מצמרר בפסל הפלדה העצום העכבישים, שבראשו זוג נעליים דורסניות ועכבישים שולחים את זרועותיהם הארוכות והמאיימות ללכוד את כל המצוי תחתיהם .

בסימבוליקה הפרוידיינית, מסמלת הנעל את איבר המין הנשי, מה שמעבה את ההקשר האלים והשתלטני שהיה קשור לנושא המיניות, הן בביוגרפיה האישית של האמנית והן להיררכיית הכח של היחסים בין המינים לאורך ההיסטוריה.

כמובן שאפשר לראות ב"עכבישים" גם ייצוג סמלי לשליטה ולדורסנות של כל מערכת כלפי היחיד.

כפי שציינתי בפתיח, המוטיב המרכזי והמכונן ביצירותיה של בורז'ואה הוא המוטיב מכיל-מוכל שקשור במערכת היחסים הזוגית והמינית, אך בעיקר במערכת היחסים אם- תינוק, החל מההזדווגות וההתעברות של האם, המשך בהריון, ועד ללידה וניתוק חבל הטבור שחיבר את העובר לרחם אימו והיה מקור הזנתו הראשוני.

המוטיב הזה מוצא ביטוי מוחשי וקמאי ביצירה ציורית-פיסולית.

המיצב המרכזי והגדול שנושא את שם התערוכה הוא שניים המסמל אינטראקציה זו, כמו גם את האינטראקציות האחרות במערכות היחסים הזוגיות, במערכות היחסים המיניות, במערכות היחסים אם-תינוק, ובמערכות היחסים אובייקט- חלל.

המיצב הבנוי משני מיכלים, הוצג לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בשנת 1991.

היצירה הגדולה בממדיה מורכבת ממיכל גדול וממיכל קטן, כשאחד מהם נע על מסילה, יוצא ונכנס, שולט ונשלט, חודר ונחדר, בתנועתו וביחסיו עם השני.

לא בכדי, המוטיב מכיל-מוכל על מכלול ביטוייו והשלכותיו הוא מוטיב מכונן במכלול יצירתה האמנותית של בורז'ואה, כמו גם בתערוכה שלפנינו.

העובדה הביוגרפית שלואיז בורז'ואה עברה לא מעט טיפולים פסיכואנאליטיים, מאירה את הפרשנות המתבקשת של האובייקטים המוצגים בתערוכה, כמו גם את תפיסת מכלול ההקשרים שלה.

כבר בשלבי צמיחתה המוקדמים , העמידה הפסיכואנליזה, תפיסות תיאורטיות וגישות טיפוליות שונות ומגוונות בהתייחס לאינטראקציה הקיומית המכוננת של מכיל ומוכל – ביחסי אם- תינוק -והשלכותיה על ההתפתחות הנפשית של הילד והאדם הבוגר.

את מערכת היחסים היצרית, אותה העמיד פרויד במרכז התיאוריה שלו על ההתפתחות הנפשית, העבירה הפסיכואנליטיקאית האוסטרית, מלאני קליין (1882- 1960) לאינטראקציה שמתחוללת בין האם לתינוק, במיוחד, בשנת לידתו הראשונה, ובכך פיתחה וגיבשה את תיאוריית יחסי האובייקט.

מלאני קליין התייחסה לתפיסתו של התינוק את האם כמערכת חלקים תלויי יחס ותפקוד כלפיו, ולא כאובייקט שלם. התינוק תופס את "השד המניקה והמזינה" כשד הטובה של האם המטפלת והמגוננת. כשההנקה פוסקת, נתפסת "השד הרעה" כחלק המאיים המונע ממנו את אפשרות החיים.

האם נתפסת בעיני התינוק כטובה ורעה- בה בעת. התינוק מפתח כלפי אימו מערכת יחסים אמביוולנטית, שאותה הוא משליך על כל הסובב אותו, בתחושה של יחס מגונן ונותן חיים, לעומת יחס מזניח ומאיים, שמעורר בתינוק חרדות ומפתח בו דחפים תוקפניים והרסניים, מה שכינה זיגמונד פרויד, יצר העונג ויצר ההרס והמוות.

סביב הדואליות הזו מפתח הילד תמונות נפשיות, שבהן המציאות והפנטזיה משמשות בערבוביה.

התפתחותו הנפשית הבריאה של התינוק תלויה, אפוא, לדעת מלאני קליין, ביכולתו להכיל בתוכו את שני ההיבטים האלה של הקיום, ולדור עימם בשלום.

באינטראקציה המורכבת – אם– תינוק, פיתחו תלמידיה של מלאני קליין, רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי, דונלד יודס ויניקוט (1896 – 1971), והפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי, וילפריד ביון (1897- 1979), כל אחד בדרכו, את המושגים "החזקה" ו"הכלה".

ויניקוט ראה באם ובתינוק יחידה שלמה ואחדותית. כשהאם מחבקת את התינוק, טען ויניקוט, החיבוק הוא מעבר לאחיזה טכנית גרידא. החיבוק של האם ה"מחזיקה" את התינוק , מגונן עליו, פיזית ונפשית ומרגיע את כאביו וחרדותיו. כשהאם נמנעת מלעשות זאת, מנתק התינוק את תחושות גופו ממכלול רגשותיו וחרדותיו.

בהמשך, כאדם בוגר, הוא ינתק בין "העצמי הפנימי" והאותנטי, לבין "העצמי הכוזב" – הפסאדה שהוא מציג כלפי העולם, כחלק ממנגנון הגנה.

וילפריד ביון, פיתח וגיבש את מושג "ההכלה". האם אמורה להיות המיכל שמכיל את התינוק, על מכלול רגשותיו, החיוביים והקשים כאחד. הבכי והצרחות של התינוק מבטאים את מחסורו, את כאבו ואת פחדיו, וכשהאם "מחזיקה" אותו, חש התינוק שהאם מכילה אותו ואת כל רגשותיו.

ככל שיתפתח התינוק התפתחות בריאה, כך ילמד בבגרותו, להכיל בתוכו את סבך רגשותיו ודחפיו, גם את אלה הטובים והמיטיבים וגם את אלה התוקפניים והמאיימים, בלי צורך להשליך את החלקים התוקפניים והמאיימים על העולם שסביבו.

למיותר לציין, שהדינמיקה בין המכיל למוכל, במכלול האינטראקציות האנושיות, ובמיוחד, באינטראקציה מטפל- מטופל, היא דינמיקה מורכבת שצריך לנווט בה, בחכמה וברגישות, את המורכבות הנפשית והאישיותית של המכיל ושל המוכל כאחד.

לואיז בורז'ואה נותנת למורכבות הסימביוטית הזו, ביטויים מגוונים: בפסליה, ברישומיה, בציוריה ובמיצביה.

ולסיום, הערת עריכה לתצוגה – ראוי מאוד היה לתת ליצירת הלידה וניתוק חבל הטבור בין אם לילד, מקום ייחודי ומרכזי יותר, בחלל המקיף של התערוכה, שכן, לא רק הגודל הפיזי של המיצג והיצירה, אמורים לקבוע את מיקומם, אלא ובעיקר, משמעותם ותפקידם בהבנת מכלול היצירה שמוצגת בתערוכה.

מן ההיבט הזה, ראוי היה להציג את יצירת הלידה, במסגרת ובחלל מייחדים, בכניסה לתערוכה.

ככלות הכל, יצירה זו מציגה את ראשית החיים ממנה עתידים לנבוע היסודות הפיזיים והנפשיים של האדם בתהליך צמיחתו.

ובראשית החיים, הייתה האם.

תערוכה מעניינת, ייחודית ומעוררת מחשבה.