ההחלטה לא להעניק את פרס ישראל לאמן, יאיר גרבוז, מחייבת חשיבה מחדש

יאיר גרבוז הוא מהיוצרים הפוריים בין הציירים בישראל, ועשייתו האמנותית מקיפה ורבת שנים.

מנקודת-הראות האמנותית של טעמי האישי, אינני מתחברת לאמנות שלו , תוך שאני מלווה אותה לאורך השנים, וכמובן שגם התבוננתי היטב בתערוכה האחרונה שאצר לו מוזיאון ת"א.

אלא שבהקשר הנדון- טעמה ושיפוטה המקצועי של וועדת הפרס, הם שעומדים למבחן.

אם וועדת הפרס מצאה את מר גרבוז ראוי לפרס על תרומתו רבת השנים לאמנות הישראלית, אך בקול יחיד שהתנגד, פסלה אותו, בגלל אותה התבטאות שלו על "מנשקי הקמעות והעולים לקברי צדיקים", יש לגנות בכל פה את הפסילה, ובוודאי את התבטאותו של שר החינוך, בעקבות ההחלטה הנפסדת הזו.

מלכתחילה, ההתבטאות של מר גרבוז, הובנה בהקשר רדוד ורחוק מהמהות אליה הוא כיוון, אך דינו של ההמון , שהוא הולך אחרי הרדידות, ודינם של הפוליטיקאים, שהם הולכים בעקבות ההמון, ועושים בו שימוש מניפולטיבי, ציני ובזוי.

ציניות זו מקוממת במיוחד, לאור העובדה שמנשקי קמעות ועולים לקברי צדיקים, נמנים על כל "עמך ישראל", ללא הקשר עדתי כלשהו.

ההחלטה שלא להעניק לו את הפרס, בעקבות אותה התבטאות, חוטאת פעמיים:

1. כאמור, המניפולציה הפוליטית שנעשתה, ביודעין ושלא ביודעין, בהתבטאות של יאיר גרבוז- גם בלי לרדת למהותה ולכוונתה.

2. מניעת פרס מאמן, הראוי בעיני וועדת הפרס מן ההיבט האמנותי, אך פסול עקב התבטאות שלו , שאין לה כל הקשר אמנותי, לקוחה ממשטרים של דיקטטורה טוטליטרית וממשטרת מחשבות, שמענישות אמנים, הוגים ואנשי רוח, שאינם משרתים את האידאולגיה שלהן, וגם משתמשות בהם שימוש מניפולטיבי ודמגוגי, כלפי קהל המצביעים הפוטנציאלי שלהן.

 

יש לזכור בהקשר זה, את ביטול מתן פרס ישראל לפרופסור ישעיהו לייבוביץ, בשנת 1992 .

מיותר להכביר מילים על תרומתו ההגותית והרוחנית של פרופסור לייבוביץ. ההחלטה שלא להעניק לו את פרס ישראל נבעה ממניעים פוליטיים מובהקים ונתלתה בהתבטאויותיו בנושא הכיבוש- התבטאויות קשות ומסיתות – יאמר מחנה פוליטי אחד- התבטאויות מוסריות ברוח נביאי ישראל, המוכיחות עצמן יום יום ושעה שעה- מזה חמישים שנות כיבוש – יאמר המחנה האחר- שאני נמנית עמו, וכמדומני שאיש מהמחנה הזה לא התעלם מסגנונו הבוטה, הקשה והמשתלח, אך כלום מיטב נבואותיהם הקשות של נביאי ישראל לא רשפו חרון יוקד , כלפי עוולות מוסריות, חברתיות והומניות, ולא ניבאו תחזיות קשות שאמנם התגשמו?

ובאותה נשימה של מניעת פרס ישראל מפרופסור לייבוביץ, הוחלט עתה להעניק את פרס ישראל לשנת 2017, לחיים בארי, ראש עמותת "אלעד", שמעשיו- מעשיה – נתונים במחלוקת מהותית, מוסרית ולאומית –

ומוסיפה הוועדה ומונעת את הפרס מהאמן , יאיר גרבוז, בגלל התבטאות, אולי לא מוצלחת, אך וודאי לא מסיתה ולא גוזלת.

ההחלטה לבטל את מתן הפרס לאמן, משה גרשוני, בשנת 2003, עקב סירובו להגיע לטכס וללחוץ את ידיהם של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, ואת ידה של שרת החינוך, לימור לבנת, וממילא לקבל את הפרס מידיהם, של מי, שלדעתו, מייצגים בהשקפת עולמם ובעשייתם הפוליטית את כל הנוגד למצפונו כאדם וכאזרח.

נימקה אז, השרה לבנת "אין לגרשוני לצפות, כמי שבחר להתעלם ולבוז לממשלת ישראל הנבחרת, לסמליה ולטקס פרס ישראל – שהמדינה תכבד אותו. במדינה דמוקרטית, מדינת חוק, מכבדים את חופש הביטוי של כל אזרח, אך אזרח שאינו מכבד את המדינה, מוסדותיה ונבחריה – אינו זכאי להתכבד על-ידי המדינה בפרס החשוב ביותר שלה".

ותגובתו של גרשוני להחלטת השרה הייתה – "ההחלטה של לבנת מצביעה על סממנים גוברים של שלטון טוטליטרי".

יכריע כל בר דעת, מה בין מפעל חיים אמנותי שתרם לאמנות הישראלית, תרומה חשובה מאוד, ושבעצם מעשה האמנות שלו ערער על היבטים מרכזיים רבים שמייצג הממסד, ושלמרות הערעור והמחאה שהיו בליבת אמנותו של גרשוני, מצאה אותו הוועדה ראוי לפרס – לבין סוגיה, חשובה אמנם, אך לא מכרעת, של מה שעשוי להתפרש כמרדנות בוטה וכבעיה של נימוסים והליכות, שעה שמצדו של האמן, היה זה ביטוי עקרוני וערכי.

כך או כך, החלטה זו הייתה שגויה ואומללה, גם אם יכולה להתקיים הבנה כלשהי, לנימוק של השרה לבנת.

בחזרה לאמן יאיר גרבוז, אם הוועדה מצאה את האמן ראוי לפרס מן ההיבט האמנותי, והחליטה למנוע ממנו את הפרס, בגין התבטאותו, תתכבד הוועדה, תתכנס שוב, תשקול את החלטתה מחדש, ותעניק לו את הפרס.

עוד לא מאוחר לתקן את המעוות.

.9.4.21 -עידכון המאמר בעקבות – פרס ישראל 2021

את מתן פרס ישראל לשנת 2021, מלוות שוב פרשיות ושערוריות תורניות. המרכזית בהן, התנגדותו של שר החינוך להחלטת וועדת הפרס , להעניק פרס ישראל לפרופסור עודד גולדרייך, מומחה בחקר המתמטיקה ומדעי המחשב במכון ויצמן, על הישגיו בתחום הקריפוטוגרפיה ותורת הסיבוכיות החישובית, וזאת על רקע קריאתו של פרופסור גולדרייך להחרים את אוניברסיטת "אריאל" ופנייתו לפרלמנט האירופי הגרמני בדרישה לבטל את ההכרה בתנועת ה-BDS כתנועה אנטישמית.

פרופסור גולדרייך טען כי קריאת התנועה לסנקציות כלפי מדינת ישראל בגין מדיניות הכיבוש ביהודה ושומרון אינה נובעת ממניעים אנטישמים ואינה בגדר פעולה אנטישמית, כי אם פעילות מחאה פוליטית לגיטימית, הגם שהוא אינו תומך התנועה. 

שר החינוך פנה לוועדה וביקש לשקול מחדש את החלטתה ואף עתר בסוגיה זו לבג"ץ. בג"ץ קיבל את עתירתו של שר החינוך והורה להשעות את מתן הפרס עד לבדיקת הסוגיה.

השר גלנט הודיע כי הוא בודק אם התנערותו של פרופסור גולדרייך מתנועת ה BDS כנה, כדי לשקול שוב את החלטתו, ולאשר להעניק לו את פרס ישראל.

אם זו לא מעורבות פוליטית בוטה של משטרת מחשבות, מה היא כן?

 לגיטימי לחלוק על הצעד שנקט פרופסור גולדרייך, כפי שלגיטימי לקבל את ההסבר שלו ולראות בפעולתו ביטוי למחאה פוליטית כלפי מדיניותה של ממשלת ישראל, מחאה שאין לה כל קשר לאנטישמיות כלפי העם היהודי או כלפי ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. כך או כך, אין לפעולת

המחאה כל קשר למומחיות ולהישגים המקצועיים האקדמיים של פרופסור גולדרייך, שהודות להם מצאה אותו הוועדה ראוי לפרס.   

.ככלות הכל, מדובר בפרס ישראל ולא בפרס ממשלת ישראל


 

כך או כך, לאור התקלות החוזרות ונשנות סביב ההחלטה להעניק את פרס ישראל או למנוע את הענקתו לאישיות זו או אחרת, בנימוקים שאינם רלבנטיים להיבט המקצועי, ותוך עירוב השקפות פוליטיות של צד זה או אחר, צריך וראוי לשבת על המדוכה וללבן כללים ברורים והוגנים למתן הפרס. 

וודאי שיש גם לוודא את מידת בקיאותם של חברי וועדות הפרס בתחומים הנדונים, כמו גם לבדוק ניגודי עניינים, ככל שישנם כאלה אצל מי מחברי הוועדות. 

             

חשוב וראוי למנוע את המבוכה ואת ההתבזות המלוות את מקומו ואת מעמדו של הפרס שאמור להיות ראוי ומכובד למעניקים ולמקבלים כאחת.