הפיגוע הרצחני בירושלים במעמדה של תפילה בבית כנסת, הוא מעשה מתועב ומזעזע, המזכיר מאורעות ופרעות טבח רבים אחרים בהיסטוריה של העם היהודי.
בעיניים פקוחות ומפוכחות, בדאגה עמוקה ובצער רב, אין מנוס מלראות את המעשה הנורא הזה, בהקשר הכולל של העימות הישראלי- פלשתינאי.
במהלך חמישה עשורים של הכיבוש הישראלי, הושפלו, נרמסו, הופרדו, נעצרו ונהרגו פלשתינאים רבים מאוד, חלקם חף מפשע.
במעגל הדמים האינסופי הזה, ניסינו הפעלת כח ויותר כח, ניסינו מעצרים וענישה קולקטיבית, ניסינו בניית חומות, והקמת מחסומים וגדרות, ניסינו סגר מכביד ומחניק, ניסינו מעצרים למכביר וחיסולים ממוקדים. וכן, ניסינו גם כמה מבצעים צבאיים, שהביאו לחורבן ולהרג אזרחים רבים. וכל אלה לצד גילויי גזענות מתלהמים בדיבור ובמעשה מצד נציגיה של הלאומנות הקיצונית.
שלוחות של פרחי כהונה, ישיבות תורניות ומחזירי עטרת התיישבות יהודית ליושנה, בחרו להתנחל בלב לבה של מזרח ירושלים, ובכפרים ערביים סובבים לה.
נציגיו של הימין הקיצוני מפעילים גילויי משיחיות פרובוקטיביים, עולים שוב ושוב להר הבית, בתקווה לזרז את מלחמת גוג ומגוג, ולהקדים את בוא משיח צדקנו.
את הכוונה, ההצהרות, הנאומים והמליצות של "ירושלים מאוחדת שחוברה לה יחדיו", מימשנו בירושלים מפולגת ומסוכסכת מתמיד, עיר בירה שאוויר ההרים שלה צלול מפחד, עיר קודש, שריח האורנים בה ספוג בסימני שאלה נוקבים.
בעצם הימים האלה, מוגשות יוזמות חקיקה לאומניות המנסות לבנות "קיר ברזל" חוצץ בינינו לבין הבעיה הפלשתינאית, ולנשל את זכויות האדם והאזרח של המיעוט הערבי כקבוצה לאומית קולקטיבית.
הצעות חוק אלה יזומות מטעם שתי שלוחות – האחת מבטאת אידאולוגיה ימנית קיצונית אפופה ביומרות משיחיות – והאחרת מריחה את הבחירות הממשמשות ובאות, ומתמודדת על אותו מאגר קולות של השלוחה הראשונה. זו גם זו, סותרות את מהות הציונות במיטבה ואת רוח מגילת העצמאות.
יוזמות חקיקה אלה שמתחכמות עם בית המשפט העליון, הן גילוי לאומני נוסף בהמשך לקולות, ליוזמות חקיקה ולמעשים, שממחישים את המגמה ההולכת ומתחזקת, לאייד את הבעיה הפלשתינאית, ולצמצם ככל האפשר את נוכחותם האזרחית של ערביי ישראל.
אולם, לזו גם לאלה, אין כל כוונה להתאייד וגם לא להיעלם מאחורי חומות בטון וקירות ברזל- ולמגינת לבנו- גם לא למצוא מדינה חלופית באחת מארצות ערב הרבות. זאת, מן הטעם השורשי , ששום חוק ואף אפליה ועונשים, לא יוכלו לבטל – חלקת הארץ הזו – אם נרצה ואם לא נרצה- היא גם מולדתם שלהם!!
מה עוד לא ניסינו?
לא ניסינו להציג תוכנית מוצהרת, גלויה ומפורטת לסיום הכיבוש- בכל מובן של סיום כיבוש, כולל פינוי התנחלויות וחזרה לגבולות 67 , למעט תיקונים וחילופי שטחים שיוסכמו על ידי שני הצדדים.
לא ניסינו לתת גט כריתות לגילויי הגזענות למיניהם, לא ניסינו להכיר מקרוב ומתוך ראיה אנושית, את מציאות חייו, את תרבותו ואת המנטליות של העם הכבוש. לא השכלנו להבין את מעמדם ומצבם הרגיש של ערביי ישראל בלב מכלול הסכסוך. לא ניסינו לכבד את ריבונותו ואת זכויות האדם בכל הקשר ובכל מובן, של העם החי לצדנו ובתוכנו.
מתוך שאנו מתכחשים לצלמו האנושי של עם אחר, אנחנו מתנכרים לצלם אנוש שבנו – כבני אדם, כיהודים וכישראלים.
דווקא בעת המדממת הזו, כשמסביב הומה הסער- תרתי-משמע – אנו חייבים לגייס מתוכנו, לא את רוח האחדות הפוליטית , הדמגוגית, המתעתעת והכוזבת, אלא את רוח האחדות המפוכחת, הנאורה והדמוקרטית – זו שמישירה מבט ועושה מעשה, למען העתיד, שבו שני עמים, שותפי גורל וכברת ארץ יוכלו לחיות בכבוד הדדי ובשיתוף פעולה אנושי, מדיני, תרבותי וכלכלי.
היו לנו שני מנהיגים, משני עברי המתרס הפוליטי, שידעו את הסער ההומה מסביב, וראשיהם לא שחו. שניהם היו אמיצים להחליט החלטה ולעשות מעשה – מעשה השלום עם מצרים ומעשה השלום עם ירדן – שמותיהם, מנחם בגין ויצחק רבין.
הנסיבות שונות במובנים רבים, בה במידה- שנסיבות חייו של העם הפלשתינאי בתוכנו- קשות יותר- והסכנה הפעילה והאורבת, קשה לא פחות, ודרוש מנהיג אמיץ מאוד, שיקבל החלטה מוסרית ורציונאלית, ויעשה מעשה.
אם לא נשכיל לפעול לכך, הרי שכל כח ויותר כח שנפעיל, כל הנשק הקונבנציונאלי והלא קונבנציונאלי שיש בידינו, וכל אמצעי הענישה שיש במציאותנו ובדמיוננו, לא יעזרו, אלא יבעטו בנו חזרה, ויזרעו בוקה ומבולקה בחוצות ערינו, כי אין חזק ונחוש, זועם ונוקם, ממי שחש מושפל וחסר תקווה.
על כן, ראוי, שבמקום הצהרות כוחניות ולוחמניות, ובמקום נאומים עמוסי דמגוגיה קלישאית לעייפה, יפנו מנהיגינו לפתרון האחד שאין בלתו – סיום הכיבוש וחתירה מעשית לשלום.