23/7/2014
גם בימים טרופים אלה, ראוי שנמצא חלונות זמן ורגיעה, להקשיב לקולן של המוזות.
להלן רשמים מארבע תערוכות, מכלל התערוכות המתחלפות, המוצגות בימים אלה, במוזיאון תל-אביב.
עתי חן– צורפות –זוכה פרס אנדי לאמנויות עכשוויות, לשנת 2014 . מוצגת באגף החדש.
הגם שעל התערוכה הצנועה והמעודנת הזו, אין צורך להלביש את כובד התיאוריות הפילוסופיות שהשפיעו על התפיסות האמנותיות ועל חקר הפסיכולוגיה, החברה והתרבות, מאז תחילת המאה העשרים ואילך, חשוב להזכיר שגם הפוסט-מודרניזם בתיאוריות של מישל פוקו, ז'יל גליז ופליקס גואטרי, פרדיריק ג'יימסון ומרשל מקלוהן, וגם הקונסטרוקטיביזם הפילוסופי של ז'אק דרידה, פתחו אינסוף שבילים וערוצים לתפיסות אמנותיות, טכסטואליות ותרבותיות חדשות, מאלה שהיו מקובלות במודרניזם, ובוודאי בהשגה על המקובל הקלאסי.
תיאוריות אלה, כל אחת בתחום- הדעת שלה, ביטלה הירארכיות וגבולות שבין מרכז לשוליים ובין טפל לעיקר.
ביצירתו "המזרקה"( המשתנה- 1917/1953) , בישר האמן הצרפתי, מרסל דושאן, את מה שיוגדר "אמנות מושגית"( קונספטואלית), שביקשה לערער על ההירארכיות של חומר, תוכן, פרשנות וצורה, וקראה להעניק לאמן חופש יצירה סובייקטיבי מלא.
ברוח זו, טבעו גם אסכולות של אמנות הצורפות והתכשיטנות ( בהולנד ובגרמניה) תפיסה שונה של תחום זה. לא עוד תפיסת הצורפות והתכשיטנות כאמנות דקורטיבית ואליטיסטית יקרה, אלא כאמנות מושגית, השואבת את חומריה גם מהטבע ומהסביבה, ממגרשי גרוטאות ומאתרי פסולת.
אמן הצורפות, עתי חן, בוגר המחלקה לצורפות ואופנה באקדמיה לאמנות "בצלאל" , שלמד והשתלם גם במחלקה לצורפות באקדמיה לאמנות במינכן, מיישם בתערוכתו את התפיסה האמנותית הזו, ומציג תכשיטים רבים עשויים משילוב של חומרים אורגניים עם נאצלות דקיקה מאוד של זהב וכסף.
חומרי הגלם משלבים הדבקות נייר, גזרי קרטון דמויי עץ, גזרי עיתונים מכוסים בגרפיטי, ענפים, קליפות עץ, חוטי ברזל, כנפי עש ופרפרים, דגים וצפרדעים חנוטים, זרעי פרחים, אדמה, חלקים זעירים של צעצועים וגרוטאות. החומרים האלה שבאים משדות קיום, מרקם, ומשמעות – שונים במהותם, משולבים לעדיים מפוסלים בעדנה מיניאטורית, ולתכשיטים בעלי נוכחות מרשימה, המעלים אסוציאציות של טכסי פולחן עתיקים, ודמויות מאגדות וסיפורי עם. חלקם יצוקים בשכבות דקיקות ומעודנות של כסף וזהב. בחומרי הגלם ובשילובם, כמו גם בדרכי העיצוב, הוא מבטל את המדרג ואת הגבולות של זול ויקר, עממי ואליטיסטי, חי ומת, טבעי ומלאכותי.
עתי חן מפסל ומעצב שכיות חמדה משובבות עין, המוצגות מבעד ללוחות זכוכית של ארונות עשויים מעץ אורן מגולף , טבעי בפשטותו – מענה מאופק, עדין וצנוע, לחלונות הראווה הזוהרים של הצרכנות הקפיטליסטית.
תמונות מכל דבר– האמן הברזילאי, ויק מוניס ( מוצגת באגף החדש).
ברוח ביטול ההיררכיות, מציג ויק מוניז תערוכה יפהפיה, צבעונית ועזת רושם, מגוונת בעושרה האמנותי, ובאינטר-טכטואליות- בה מתכתב האמן עם אמנים רבים אחרים מן הקלסיקה האמנותית, תוך שהוא שואב רבים מחומרי הגלם שלו מן המצאי ומן המיחזור- כפי שמעידות הכותרות של סדרות היצירות בתערוכה: סדרת השוקולד, סדרת היהלומים, סדרת הפסולת, סדרת הגרוטאות, סדרת האדמה והאבק, סדרת חוטי התיל.
לצד דיוקנאות מרשימים בציור בשוקולד( דיוקן של פרויד, לדוגמא), מוצגים רישומים משובבי עין של אובייקטים ושל דמויות, עשויים מחוטי תיל. רישומי נוף יפהפיים, בעקבות האימפרסיוניזם של ג'ון קונסטבל וקלוד מונה, לצד קולאז'ים בעקבות האור האימפרסיוניסטי של אוגוסט רנואר, מחווה לפוינטליזם של ג'ורג' סרה, וגאומטריה בשלל צבעים, בעקבות גרהארד ריכטר ומארק רותקו.
בתערוכה סדרת הדפסים מרתקים של אתרי נוף שונים, עליהם מוטבעים צורות ואובייקטים, המופקעים מהקשרם הרגיל, ומצולמים מן האוויר.
דמותה של "אליס בארץ הפלאות", יצירתו של לואיס קרול, מצוירת בפאזל של חלקי צעצועים וגרוטאות בשלל צבעים , ומעניקה ממד ססגוני ומרהיב לסיפור הילדים הנודע. לצדה, מוצג הדפס ססגוני- המעוצב – פשוטו כמשמעו- "חייל צעצוע" – דמות חייל מודפסת על תצריף של חלקי צעצועים וגרוטאות זעירים- תוך שהיא משדרת את הדיסונאנס הפנימי של הצירוף- "חייל צעצוע", ומתכתבת עם האסוציאציות מסרט הפעולה האמריקאי של דניאל פטרי Toy Soldiers- (השם המקורי 1991).
מפסולת ומחלקי גרוטאות שנאספו על ידי פועלי תברואה באתרי פסולת ומזבלות בריו דה ז'נרו ( בסרט וידאו המוקרן בכניסה לתערוכה, מסביר האמן את תהליך האיסוף, שהפך את הפועלים שותפים ליצירתו, ואת תהליך היצירה) הוא יוצר הדפסי צבע דיגיטליים בעקבות יצירות של הצייר דה קראווג'יו, ואת הטריפטיכון האלמותי- "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי .
כמחווה לאנדי וורהול , משעתק מוניס, הדפסים בהם הוא מצייר בגרעיני שעועית שחורה, את דיוקנותיהם של צ'ה גווארה ושל אליזבט טיילור, ובאבקת יהלומים, את דיוקנותיהן של מרלין מונרו ("היהלומים הם ידידיה הטובים של האשה") ושל ז'קלין קנדי.
אינדיבידואליזם – בסדרה של 52 תצריבי צילומים, מעצב מוניז 52 אובייקטים זעירים בגוונים של אפור לבן. בטכניקת האמנות האופטית – Op-Art הוא מפעיל את הצופה להתבונן היטב, כדי להבחין בניואנסים הקטנים, המבדילים ומייחדים את האינדיבידואליות של כל אחד מהאובייקטים, מתוך הכלל.
בסדרה "רישומים מהזיכרון" מוצגת סדרת רישומים של אירועים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי העולמי- התמונה של "ילדת הנפלם" על שער ה"News-Week" שנמלטת לאחר ההפצצה של ארה"ב בויטנאם, כשהיא ערומה ומפוייחת, והבעת אימה על פניה.
תמונת ההוצאה להורג של מורדים בידי פלוגות "החמר רוז"' בקמבודיה, "אדם מול טנק"- הסטודנט שניסה לעצור את הטנקים בגופו ב"כיכר טיינאנמן", והתמונה המפורסמת של המלח הנושק לבחורה אלמונית, בהיוודע, סיום מלחמת העולם השנייה.
ראידה אדון- אשה מחפשת בית ( מוצגת באגף החדש)
במיצב הוידאו אשה מחפשת בית, עוסקת האמנית הערביה, ילידית עכו העתיקה, בסוגיות מרכזיות שחוזרות ביצירותיה- חיפוש אחר זהות, געגועים לילדות, למשפחה ולמולדת, וכמיהה למקום עם תחושת ביטחון ושייכות.
ראידה אדון, אמנית ויוצרת רב-תחומית: שחקנית קולנוע ותיאטרון, ציירת ואמנית מיצבי וידאו, יוצרת נוכחות מהפנטת בהופעתה האקזוטית והכריזמטית, שהיא כשלעצמה, מיצג- אנושי- אמנותי.
בסצנת הפתיחה היא יושבת בפתח אכסדרה של בית ערבי עתיק, לבושה שמלה שחורה בעלת שובל ארוך ורחב הגולש על המדרגות, וגוזרת את מחלפות שיערה העבות, הארוך והשחור, עורמת אותן לערימה המושלכת על הרצפה, ויוצאת למסע הנדודים והחיפוש אחר זהות, משמעות, ובית.
באחת הסצנות, האמנית בהריון, שוכבת על מיטת ברזל עתיקה, מגיחה מתוך עצמה, מרחפת כלפי מעלה, דמותה מתפצלת לשתיים: האחת שוכבת על המיטה והשנייה מרחפת מתוך עצמה, כמבקשת להתנתק ולהשתחרר מגופה, שבה ומתמזגת אל עצמה. ציפורים בוקעות ונולדות מהריונה, מנסות לעוף, אך הן חסרות את הכח והידע לכך, וקירות הבית סוגרים עליה ועליהן.
הדמיון ומעשה האמנות, הם אפוא, הכנפיים היחידות היכולות לפרוץ את הקירות, אל עבר מרחבים נטולי גבולות.
ואמנם, דמותה פושטת מקום ולובשת מקום. באחת מהסצנות הפותחות, שוכבת האמנית, פרושת גלימתה השחורה ורחבת היריעה, על רצפת "אולמות האבירים" בעכו, בסצנה אחרת, גופה פרוש על חומות ירושלים העתיקה.
הדמות נודדת במציאות, בהזיה ובחלום, בין סמטאות עכו לבין סמטאות ירושלים, בין הרי יהודה לבין מדבריות שלג נצחיים, בין נופי יער לבין נופי שלכת – כשאת כולם עוטפת דממה מתריסה בבדידותה הזועקת פנימה.
האמנית, גיבורת המיצג, דוחפת את המיטה וגוררת אותה במדבריות שלג, בה-בעת- תהלוכת נזירים ונזירות נושאים את המיטה הריקה, ולאחר מכן- ובו זמנית, הם נושאים אותה שוכבת על מיטה זו, והתהלוכה בליווי עדר כבשים, מובלת לטכס פולחני שלאחריו ייערך טכס קבורה.
הסדר הלינארי מתעתע וחסר חשיבות, שכן, המקומות וההתרחשויות הם מסע של זרם תודעה – בזיכרונות, בדמיון, בהזיות בהקיץ, במציאות ובחלומות- כשכולם מתמזגים אלה באלה.
באחת הסצנות, תלויה האמנית על חומת העיר העתיקה- צלובה כמו ישו, בסצנה אחרת- היא מריה- המדונה באייקונים הביזנטיים.
מקום חשוב יש לנזירים ולנזירות ( ארידה אדון חיה במנזר כשנתיים), שהן גם דמויות מנופי ילדותה, גם חלק אותנטי בנוף האנושי והדתי של ירושלים, וגם נושאי השקט והאיפוק בתוך מדבר השתיקה הגדול.
הנזירים והנזירות הנושאים אותה במדבריות השלג ובנופי מדבר יהודה, בדומה למקהלה בטרגדיה היוונית, המלווה את הגיבור הטראגי בגורלו ואל אובדנו.
מוטיב חוזר ונשנה הוא השמלה השחורה, המייצגת גם אבלות וגם את לבוש הצניעות של החברה הפלשתינית השמרנית.
בכמה מהסצנות היא לבושה לבן, ככלה בתולה, שוכבת על מיטת כלולות העטויה מצעים לבנים. מוטיב מרכזי אחר הן הצמות השחורות הארוכות, הלובשות ופושטות תנוחה. הן מקור הכח הנשי- מקבילה סמלית פמיניסטית למחלפות שיערו של שמשון.
בתפיסה המסורתית, הן מייצגות נשיות ויופי נשי, והן גם חבלי הקשר והגעגועים, לילדות, למשפחה, לזהות, לשייכות ולמולדת- חלק בל יינתק מגופה וממכלול זהותה כאשה וכאדם.
הצמות הן גם מטאפורה לאזיקים כובלים, שמהם היא מבקשת להשתחרר. הן מבטאות את הקונפליקט הפנימי שלא נותן לה מנוח- האדם- האשה שמחפשים שייכות, ביטחון ועוגן בנופי המוכר והידוע, ובה-בעת, מבקשים להיות חופשיים מכבלי מקום וזמן, ממוסכמות מסורתיות, מהיררכיות מגדריות ומתגיות וסטיגמות של מוצא, לאום, מגדר וגזע.
בסצנת הסיום שוכבת האמנית על מיטת הברזל, הצפה על הים, צפה ומתרחקת אל האופק.
הסצנה מתכתבת עם סיפור הנס מ"הברית החדשה"- ישו ההולך על המים, בבחינת- אלהים יכול להיות אשה, מבטאת את הכמיהה להימוג אל תוך הים כאל מפלט מהיבשה הכובלת, גם סימבול נשי, וגם נוף דומיננטי של ילדותה בעכו, מוטיב שחוזר בכמה מיצירותיה.
דוד ריב – ציורים ועבודות וידאו- 1994-2014 ( מוצגת באגף הישן)
התערוכה, היא בעלת אוריינטציה פוליטית מובהקת, ברוח השקפת עולמו של האמן, והיא מתמקדת בסכסוך הישראלי- פלשתינאי , תוך הקשרים לטכסטים אלימים ומלחמתיים במקומות ובזמנים אחרים.
הציורים נעים בין הפיגורטיבי למופשט, בקומפוזיציות של שחור-לבן, ובקומפוזיציות צבעוניות. התערוכה משלבת טכסטים ממחוזות שונים: מהתנ"ך, מהעיתונות ומנאומים היסטוריים, כמו גם אמירות מתריסות של מפגינים, כרזות וצירופי לשון לצד דימויים ויזואליים( ברוח האמן, דוד טרטקובר), תוך זיקות של הקבלה והשלמה מזה- ניגוד וקונפליקט, מזה. את אלה גם אלה, מלווים ציורים- אקריליק על בד, המבוססים על צילומי וידאו , בהם תיעד האמן ,דמויות, נופים, חיי שגרה, ואירועים אלימים, המאפיינים את ההוויה המסוכסכת בשטחים הכבושים.
ריב נדרש למשמעותו של מושג הזמן בהוויה זו: בהקשר הלאומי- ביצירה- "73"- לוחות מספרים בצבעי כחול – לבן, דמויי לוחות שחמט, שבמשבצותיהם מופיעים כל המספרים- 1-100 בסדרם הלינארי, למעט המספר 73, המופיע רק בכותרת.
הלוח , הניטרלי לכאורה, מוחק- מדחיק את ההקשר הטראומטי של מלחמת יום הכיפורים בשגרת היומיום של חיינו, אך נוכח במלוא השפעתו – בכותרת- הלא היא לב הסכסוך המתמשך ושותת הדמים, מרחף מעלינו כצל כבד.
בהקשר האנושי- האינדיבידואלי- בציור- "אזיקים"- לצד ציור של אזיקים, רשומה סדרת מספרים של דקות- הזמן החולף-כעוצר מלכת- אצל כל אחד מהאסירים הכלואים של הסכסוך.
ציור של האסיר הפלשתינאי מוחמד אשכר שנורה ונהרג, בעודו אזוק, בהתקוממות האסירים בכלא קציעות , במחאה על מהומות אוקטובר, שנת 2000.
הטכסטים מציגים הדפס עדויות של אזרחים ניצולי קרבות ותקריות אלימות . מילים וצירופי מילים המשנים את משמעותם בהקשרים שונים של ימי שלום, לעומת אלה של ימי מלחמה : ירושלים- עיר דוד- העיר המאוחדת- העיר העתיקה- עיר של זהב- לעומת ירושלים בצירופים של שנאה ואלימות.
טכסטים מהנאומים של גבלס ל"בעיה היהודית ולפתרונה".
טכסטים אלימים ואכזריים של מלחמה, המצוטטים מפרקים שונים בספר יהושע. ביטויים וסלנג בשפה הצבאית, ציור קריאות של מפגינים "לכו הביתה, אסור לכם להיות פה, תעופו מפה". וכרזות מתלהמות "הבו לנו עוד מלחמה".
ציורי שיעורים באמנויות לחימה של ילדים, מזה, לצד ציורי נוף פסטורליים הנדרסים ונפצעים בסיטואציה האלימה של הכיבוש, על ידי חיילים, טנקים, ומחסומים. ציורי ההפגנות בבלעין ובנבי סלאח. מושגים ואובייקטים מחיי שגרה שפויים- עציץ פורח, בית משפחה, תנומת לילה- נדרסים ברגל גסה במציאות האלימה.
ציורי דיוקנותיהם של מנהיגים- פוליטיקאים ומצביאים שהובילו את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.
מעל ציור הדפס – תל אביב הנמה את שנתה, אייקון של ירח ואייקון של דוכן גלידה – מתנוססת כרזה "ישראל רוצה מלחמה".
האמנות מתעדת ומוחה, והמציאות עודה זרועת הרס ושותתת דם.
לסיום, אנקדוטה הממחישה את הדיאלקטיקה בין המציאות והאמנות- בזמן שצפיתי במיצב הוידאו של ראידה אדון, נשמעה בכריזה קריאה – "יש אזעקה. כולם מתבקשים להיכנס למרחבים המוגנים".
המשכתי לצפות ביצירה האמנותית.
לפסק זמן, מוצאת נחמה פורתא במרחב המגונן של המוזות.