כיבוש ומוסר – אוקסימורון מובנה

התבטאויות השיח הרווחות בסוגיה של העימות הישראלי-פלשתינאי, מתייחסות למעגל ההסלמה הנוכחי, כמו להיסטוריה המדממת של משך העימות, במושגים של כוח, אלימות, התלהמות יצרית, חשדנות ושנאה.

בבסיס התגובות האלה עומדת הנחת היסוד שבעצם קיומנו בחבל הארץ הזה, נועדנו לעד לחיות על החרב ולבוסס במעגלי דמים חוזרים ונשנים, ובהינתן ההנחה האקסיומטית הזו-"הקם להורגך, השכם להורגו" .

כמה ממנהיגינו חוזרים על המנטרה הדמגוגית הזו ומלבים אותה מטעמים אידאולוגיים, ובעיקר, פוליטיים מניפולטיביים ואישיים.

נקודת- המוצא המוסרית בשורשה המהותי, נעדרת מהשיח.

לביטויים "צבא מוסרי", "עם מוסרי", הנשזרים בפי פוליטיקאים ובפי גנרלים, נצמדים תמיד מושגים כוחניים ואלימים: "נכה בהם" "נהרוס" "נחריב" "נכתוש", "נחסל", והללו מלווים בלשון מגויסת ובמכבסת מילים : "מחבלים", "מפגעים", "טרוריסטים", "חיות אדם" לעומת "לוחמים" "סיכול ממוקד", "ניטרול", "תקרית" – כל מה שנועד לעשות דמוניזציה ודה-לגיטימציה של צד אחד, והצדקה וטיהור מוסרי של הצד האחר. לאלה גם לאלה מתלווה מנגינה של וודאות זחוחה, כוחנית ויהירה.

המילים והמעשה של המוסר הכוחני מושתתים על מציאות כיבוש ושליטה על עם אחר, זה למעלה מארבעה עשורים.

כיבוש במהותו האינהרנטית דינו שיתלוו לו כחנות ואלימות, השפלה, גילויי גזענות והתעללות, זריעת אימה וחורבן, שחיקה שמובילה לקהות חושים ודה-הומניזציה של הנכבש הן באמצעות המעבדה הלשונית שמכבסת מילים והן באמצעות הסתה דמגוגית שמפעילה מניפולציה מודעת על מנגנוני הפחד של ההמון מפני "האחר".

עמדת-מוצא שחסרה בשיח על המצב המתמשך הזה היא העמדה המוסרית וההומנית- במובנם האקזיסטנציאלי של ערכים אלה. זו עמדת- מוצא שצריכה להיות שזורה בחוליות עמוד השדרה של כל אחד מאיתנו. כפי שכל אדם מחויב בסולם ערכים מוסרי של "עשה ואל תעשה", כך גם חברה וכך גם עם, מחויבים בעמוד שדרה מוסרי והומני, שהוא תנאי הכרחי לחוסנם האמיתי.

ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, מתוקף היסטורי- (ואני מתכוונת לנוכחות ולקשר היסטורי ולא להבטחה "אלוהית" שניתנה מבני אדם לבני אדם בשם אלהים), מתוקף הצהרת בלפור, מתוקף הכרת האו"ם ומתוקף היותנו הדור שמחלחל בו זכרון השואה.

כן, גם הזיכרון של הקטע האפל והנורא הזה בהיסטוריה שלנו, הוא צידוק והצדקה לזכותנו על הארץ כבית לאומי של העם היהודי וכמקום ההגדרה הריבונית והלאומית שלנו (בלי קשר לשימוש הדמגוגי הציני שעושים בו פוליטיקאים חדשות לבקרים).

לצד הזכות הזו, כברת האדמה של הארץ הזו שייכת לעם נוסף.

עלינו להכיר בעוול שנעשה לפלשתינאים ב-1948, קרי ב"נכבה" .

נכון שהערבים לא הסכימו לקבל את תוכנית החלוקה ונכון שמדינות ערב פתחו במערכה, אך הלא את ההחלטות האלה קיבלו מנהיגים בסערת השעה ההיסטורית, ולא האזרחים הפשוטים, שכמו בכל מלחמה משלמים את המחיר הנורא. טעויות ומעשים ומחדלים קשים נעשו גם מצדנו- בהפחדה ובהרס ובהרג ובגירוש זקנים נשים וטף לפליטות נצחית.

ומכל מקום, הדעת הרציונאלית וההתבוננות המוסרית צריכות להיות מופנות לעבר העתיד, ומטעמים אלה גם אלה, אל לנו להשלים עם עוול נוסף שחולל הכיבוש ב 1967, ושהשלכותיו הקשות ניכרות בכל היבט של חייהם וחיינו.

מפעל ההתנחלויות שהחל בהובלת שלטון המערך כמפעל התיישבות זמני מטעמים ביטחוניים הפך, ברבות השנים למדינת ההתנחלויות ביהודה ושומרון – "השטחים" לצד מדינת ישראל שבתחומי הקו הירוק, ובפועל מתקיימים באותם "שטחים" שאינם מעבר להרי החושך, אלא ניבטים מבעד לחלונות הקו הירוק, חיי אפרטהייד – אלה של המתנחלים היהודים ואלה של הפלשתינאים.

זכותו של כל עם לריבונות, לעצמאות ולהגדרה עצמית. זו זכותנו שלנו, וזו גם זכותו של העם הפלשתינאי, ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הפלשתינאים – וכל ניסיון לחצוץ בעניין הזה בין שטחי יהודה ושומרון לבין עזה, בבחינת "הפרד ומשול" נועד לכישלון – נלחמים באמצעים העומדים לרשותם, להשגת מטרות אלה, וכך נמשך מעגל האלימות ושפיכות הדמים האינסופי.

חובה עלינו לסיים את הכיבוש ואת כל תופעות הדיכוי הנלוות לו, לחלק את כברת הארץ בין שני העמים ולהגיע להסכם שלום. חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, היא הכרח של פשרה היסטורית מחויבת המציאות שנגזרה עליהם ועלינו.

ממשלות ישראל לדורותיהן, קל וחומר, הממשלה הנוכחית, אינה רוצה לפנות את ההתנחלויות ולהחזיר שטחים, לכן היא נוקטת במניפולציות דמגוגיות ובתחבולות אינסופיות, כדי להמשיך במצב הקיים של התלקחויות זמניות וכיבוין, בבחינת סטטוס קוו נצחי.

אני תמהה, כמה אנשים מההמון המתלהם בקריאות גזעניות ופשיסטיות, הן אלה מקרב נבחרינו בכנסת, ובעיקר אלה מקרב העם היושב בציון, סיירו בהתנחלויות ובשטחים הכבושים? כמה מהם עמדו בתורים הארוכים למחסומים – בחשכת הלילה, בשרב מתיש ובקור מצמית? כמה מהם חיו במצור פיזי וקיומי ותלותי, ובעיקר אנושי וזהותי- במשך עשרות שנים? כמה מהם מכירים את המפה שפיזרה בפועל את ההתנחלויות וההיאחזויות, כך שתסוכל כל אפשרות למדינה פלשתינאית עתידית – בבחינת קביעת תנאי מוקדם בפועל, לכל משא ומתן- וראה בעניין הגבולות את ספרו של שאול אריאלי- כל גבולות ישראל (ידיעות ספרים, 2018).

ההתנחלויות הן קביעת עובדה יצוקה ומוגמרת, וראש ממשלתנו חוזר על ההזמנה הדמגוגית והמניפולטיבית שוב ושוב, וקורא לפלשתינאים לבוא למשא ומתן "ללא תנאים מוקדמים".

אנו מתעוררים לקריאות המתלהמות בכל סבב דמים חדש, ונמוגים לתוך השקט והשגרה המתעתעים, שבין הסבבים. הכיבוש זוחל ונמשך, משפיל ומדכא אוכלוסייה שלמה על זקניה, נשותיה, ילדיה וטפה וזורע אימה ושנאה לדורות.

אנו ממשיכים להיות אטומים לסבלו של העם הכבוש, משל היה ממוקם מעבר להרי החושך, וכשלוחמיו- בפינו- "המחבלים " ו"הטרוריסטים"- מתקוממים כנגד הכיבוש ונלחמים על חירותם כבני אדם וכעם, ומנסים לעורר אותנו ואת העולם ולהסב תשומת לב לקיומם ולמצבם, נכנסים הפוליטיקאים שלנו לתחרות כוחנית, מי מהם יכה ויכתוש ויחריב וירתיע ו"ינצח"- וחוזר חלילה עד קץ הימים. 

נוכח מעגל הדמים הנוכחי, כמו בקודמיו, ראוי להזכיר למדקלמים הדמגוגים, נוסח "יצאנו מעזה"- שאמנם, הצבא נסוג מעזה, אך המצור לא הוסר, וכל השלטרים המניעים את חיי האזרחים עדיין נתונים בידינו. אוכלוסייה שלמה כלואה מכל עבריה בתת-תנאים – ובעת הטרופה הזו, מרחב החיים שלה מופצץ, כשהיא נטולת "כיפת ברזל" ונטולת מרחבים מוגנים.

הבנליות של האטימות מזה, וההתלהמויות הגזעניות, הלוחמניות והפשיסטיות מזה, מזכירה זמנים אפלים בתקופות אחרות בהיסטוריה של עמנו, וספק עד כמה אנו מודעים להשלכותיהן של תופעות אלה- הפושות בנו כמחלה ממארת – על היבטים רבים במרקם החברתי, האנושי והלאומי שלנו.

הכיבוש יוצר מצב של התנכלויות תמידיות מצד קבוצות מתנחלים קיצוניות, ובעיקר, מצד מי משכונים "נוער הגבעות" לגוף ולרכוש ולשטחים חקלאיים של הפלשתינאים, שגם כך רבים מהם מתקשים להגיע לעבד אותם, כיוון שהם מופרדים מהם בתוואים כאלה ואחרים של "שטח צבאי סגור" ומני תעלולים אחרים.

הכיבוש יוצר מצב של מערכות חוק נפרדות למתנחלים ולפלשתינאים, תוך עקיפת מנגנונים שרומסים ברגל גסה את זכויות הפלשתינאים על אדמתם ועל זכויות חירות ואזרח שלהם, כך ש"השטחים" הם מצע קיומי של אפרטהייד גזעני.

מתוך שמצב קיומי זה הנמשך עשרות שנים הקהה את חושינו כלפי מצבם של הכבושים והנשלטים, הן כבני אדם והן כחברה וכעם, הוא מחלחל גם לתוכנו זרעים ראשונים של פשיזם, כשערכים אוניברסליים של חירות ושיוון בפני החוק הולכים ונרמסים, כשראש הממשלה ושלוחיו מנסים להשתיק כל ביטוי של ביקורת מצד העיתונות והתקשורת, רואים בשמאל אויב מבית, ומהלכים אימים על מערכות האכיפה והשיפוט.

פרופסור ישעיהו לייבוביץ ז"ל, כבר ניבא את הקולות ואת התופעות, מיד אחרי הכיבוש ב-1967, ואמר כי מדינה ששולטת בשני מיליון בני אדם נטולי זכויות איננה דמוקרטיה, וכי הכיבוש ימיט אסון על ישראל כמדינה יהודית.

צילום מאחד מסיוריי בשטחים

המשך הכיבוש, חשוב לציין ולהדגיש, גם מסכן גם את עתיד הזיקה של הדור היהודי הצעיר בארה"ב לישראל.

פרופ' פיטר ביינרט מרצה ליחסים בינלאומיים ולתקשורת, עיתונאי ואינטלקטואל הנמנה על היהדות הליברלית בארה"ב, מגדיר את עצמו כציוני, ונחשב לנציגו ולדוברו של השמאל היהודי והדור הצעיר, מרבה להתייחס לסוגיה כאובה זו. 

במאמריו, בספריו ובהרצאותיו, מסביר ביינרט את תהליכי השינוי המתחולל בארגונים ובחלקים השונים של יהדות ארה"ב,  בכל הקשור להזדהותם עם ישראל ולעמדות שהם נוקטים בכל הקשור למדיניותה בשטחים הכבושים.

הדור שלאחר השואה, תפס את עצם הקמתה של מדינת ישראל כנס תקומה וכמקום מקלט לעם היהודי בבוא עת מצוקה. אשר על כן, יהדות ארה"ב ראתה עצמה  מחויבת לישראל ומאוחדת בהזדהות איתה.

דור ההורים והסבים שחווה את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, נמנע מביקורת פומבית על ישראל, גם בעתות מחלוקת עם מדיניותה, כולל  בסוגיה הישראלית – פלשתינאית.

בשונה מהממסד היהודי האורתודוקסי, הרואה עצמו מחויב לישראל בכל תנאי, הדור הצעיר של היום, המגדיר עצמו חילוני וליברלי,  גדל למציאות של ישראל כמדינה חזקה וריבונית כובשת ושולטת בעם אחר, והוא אינו חש כלפיה את אותה מחויבות בלתי מסויגת של סביו ואבותיו.

הדור הצעיר מאמץ השקפת עולם ליברלית, אוניברסלית וביקורתית, שנושא זכויות האדם בכל העולם,  ובכלל זה, בשטחים הכבושים על ידי ישראל, עומד במרכזה. גם את יחסו לישראל וגם את תפיסת הציונות שלו והגדרתה, הוא מבקש לראות בזיקה לנושא זה.

הדור הצעיר, המתבולל והלא מתבולל, משמיע ביקורת נוקבת הולכת וגוברת כלפי מדיניות הכיבוש של ישראל בשטחים. מדיניות זו, לא רק שמעוררת מבוכה ופלגנות ביהדות ארה"ב, מסביר ומזהיר ביינראט, היא גם מרחיקה ומנכרת את הדור הצעיר ממדינת ישראל.

התווית תוכנית מדינית לשלום, היא אפוא, מחויבת מציאות, בראש וראשונה, למען עתיד קיומנו השפוי בארץ הזו. היא גם מחויבת לעתיד מרקם היחסים עם הדור הצעיר של יהדות ארה"ב – הקהילה השנייה בגודלה בעולם.  

איש אינו גורס שלאחר הסכם שלום, נסגור את שערי צה"ל ונשב לעשן נרגילות תחת עצי התאנה ובצל עצי הזית. איננו חיים ב"אוטופיה" של תומאס מור. עדיין לא. אנו חיים בג'ונגל מזרח -תיכוני ועולמי של פלגנויות דתיות, עדתיות ולאומיות ושל אינטרסים גיאו-פוליטיים מורכבים, המסכסכים את אלה באלה. בג'ונגל הזה, אנחנו צריכים צבא חזק מזה, ועם בעל חוסן מוסרי ומורלי מזה.

אולם כפי שאין ולא ייתכן כיבוש מוסרי – באשר כיבוש גוזל חירות וכבוד וזכויות וריבונות של האדם כפרט ושל עם כעם וחברה כחברה, ממילא עם כובש אינו יכול להיות עם מוסרי, ולכן החוסן הפנימי והמרקם החברתי שלו נתונים בסכנה מתמדת של התפוררות.

* צילומים מאחד מסיוריי בשטחים

הצבא הוא צבא העם. המשימות המוטלות עליו נגזרות ממצב מתמשך של כיבוש, ועל כורחה של מציאות מתמשכת זו שהיא שוחקת ואוטמת את החושים, מקלה את היד האוחזת על ההדק ומביאה לגילויי השפלה והתעללות, ודינה שתסדוק את איכותו האנושית, וממילא, גם את איכותו הצבאית של הצבא, והדיה של שחיקה זו על כלל גילוייה האלימים, על כורחם שיחלחלו לתוך החברה הישראלית, יבקעו בה בקיעים, ויעוותו את פניה האנושיים והמוסריים .

כיבוש ומוסר הם אוקסימורון מובנה – והאוקסימורון הזה מסוכן לחברה הישראלית ומסוכן לצה"ל, על כל הנגזר מכך.

לכל המתלהמים בתרועות ניצחון, חשוב לשוב ולהזכיר את הקלישאה העייפה ממלחמות ומניצחונות סרק – "במלחמה אין מנצחים- יש רק מנוצחים" כפי שהיטיב להתבטא הסופר ארנסט המינגויי, שחווה מעדות קרובה, זירות קרב לא מעטות.

כל מלחמה זורעת חורבן ותובעת את חייהם של אנשים צעירים. זו לא מסקנה ספרותית, זו מסקנה של כל מעגלי הדמים בהיסטוריה.

מעגלי הדמים החוזרים ונשנים בסכסוך הישראל-פלשתינאי ממחישים היטב את מחיר החורבן והקרבנות בנפש שמשלמים הנכבשים, ואת המחיר האנושי והמוסרי, הביטחוני המורלי והכלכלי, שמשלמים הכובשים והשולטים, שגם מקרבם , כל קרבן הוא עולם ומלואו.

צה"ל, אכן, חייב להיות מהצבאות החזקים בעולם, אך לא צבא כובש ולא צבא של חיילים בני 18 המזנבים אחרי זקנים, נשים וילדים, ומתנהגים כאדוני הארץ בבית שאינו ביתם.

זו לא גבורה גדולה לנצח את ה"חמאס" או כל ארגון לוחמני אחר, לא מבחינת הסימטריה של העוצמה הצבאית ולא מבחינת התנאים בהם מתקיימת הלוחמה. וודאי שאין זו גבורה להילחם בתוך אוכלוסייה אזרחית חסרת אונים, מדוכאת ומושפלת.

זאת ועוד, הנחישות שמפגינים לוחמי "החמאס" בסבב הזה, כמו גם סירובם של אזרחים פלשתינאים רבים להתפנות מבתיהם, מוכיחה עד כמה גדול כוחו של הייאוש, וכמה נחושה, תחושת חוסר-המוצא.

"כיפת ברזל"- כן! אך גם כיפת מצפון!! וגם כיפה של שכל ישר הלמד משנות ניסיון ארוכות וקשות!!

הכיבוש משחית אותנו כחברה, באשר הוא מקהה את חושינו נוכח עוולות, רוע וגילויי אלימות אכזריים מאוד הפושים גם בתוכנו פנימה. מבלי משים, הוא מפעפע בנו יצרים אלימים.

בימים טרופים אלה, כמו ברבים מהימים הטרופים האחרים, לבי עם ילדי הדרום , אך לבי גם עם ילדי עזה וכלל ילדי השטחים הכבושים, שעל כולנו לראותם, כילדינו שלנו.

עלינו לחוש את האימה המתמשכת בה הם חיים, להבין מה מחוללים החורבן וההרס שהפכו לשגרת יומם, להבין מה חווה ילד כשהוא רואה את הוריו מושפלים, תדיר, בידי חיילים צעירים, מה חווה ילד, כשאותם חיילים צעירים פורצים לביתו- מבצרו ,בכל שעה משעות היום והלילה. מה חווה ילד-נער שנעצר על ידי חיילים חמושים שמפלים בו את מכותיהם ומובילים אותו למעצר.

אנחנו צריכים להבין את הייאוש וחוסר התקווה המתועלים לשלוליות של שנאה ולמנהרות של תאוות נקם.

משגרת החיים הזו, אל לנו לצפות לקולות מוסריים מהצד הכבוש. הקול המוסרי חייב להישמע מקרבנו!

עמדת הכח שלנו ו"כיפת ברזל" שלנו, מחייבים אותנו, שבעתיים, להבין זאת.

השלכת האשמה על "החמאס" או על כל ארגון אחר, וכל כינוי דמוני שנצמיד להם, לא יפתרו את מעגלי הדמים ולא ינקו אותנו מהשלכותיו המוסריות, החברתיות והכלכליות של הכיבוש.

מזה יותר מארבעה עשורים, ניסינו כח וניסינו יותר כח. הניסיון המר ושותת הדמים, כמו גם ההיגיון הישר מלמדים שלכוח יש מגבלות.

שהכח אינו הפתרון.

מזמן, הגיע הזמן, להכיר במגבלות האלה. מזמן, הגיע הזמן, להציע תוכנית מדינית מפורטת לפתרון מכלול הסוגיות שבלב הסכסוך המתמשך, לסיום הכיבוש, ולמעשה השלום.

עלינו לחתור לשיתוף פעולה כלכלי, תרבותי וחברתי עם כל שכנינו באזור, לא רק בנאומים דיפלומטיים, אלא בשפת המעשה.

יהודה עמיחי, אחד מגדולי משוררינו, כתב בשירו

משלושה או ארבעה בחדר:

"משלושה או ארבעה בחדר
תמיד אחד עומד ליד החלון.
מוכרח לראות את העוול בין קוצים
ואת השרפות בגבעה.
וכיצד אנשים שיצאו שלמים
מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם".

בעת הזאת ובזמנים האחרים, חובה על כל אחד מאיתנו, קל וחומר, חובה על מנהיגינו, להיות האחד מתוך ה"שלושה או ארבעה בחדר", להתבונן מבעד לחלון מצפוננו – להתבונן מבעד לפרספקטיבה של חכמת הניסיון, ולעשות מעשה!

לעשות את מעשה הפיוס והשלום!

עדכון- ביולי 2020 אני חוזרת ובוחנת סוגיה טעונה וכאובה זו, ושואלת – במה התקדמנו ומה נשתנה לטובה?

מאומה לא השתנה לטובה.

נהפוך הוא –

הנה כי כן, אחרי עשרות שנים של כיבוש, עולה ומבעבעת סוגיית הסיפוח, שלא מצאה ביטוי במאמרי "כיבוש ומוסר- אוקסימורון מובנה" מיולי 2014, אך בין כך ובין כך, ההשלכות שנובעות מהכיבוש מהדהדות לסיפוח. ודומה שבעוד מילים אלה מוקלדות, הנה התבשרנו לטובה על כינון יחסי שלום גלויים עם איחוד האמירויות, תמורת דחיית, קרי, גניזת תכנית הסיפוח שמלכתחילה לא באה לעולם, אלא כמניפולציה פוליטית, ובכל זאת, כל שלום שיהיה באזורנו ובעולמנו, מבורך.

כך או כך, השלום הזה וכל שלום אזורי שיבוא בעקבותיו ויעקוף את השלום עם שכנינו הקרובים, הפלשתינאים, לא יביא מזור למורסה הזו, מה שמחזיר לתאריך המקורי שבו נכתב המאמר (יולי, 2014), וממחיש, היאך זה שנים רבות של שליטה על עם אחר, עם כל השלכותיה הקשות עליהם ועלינו- כבני אדם, כחברה וכעם- טרם הצלחנו לגייס את השיקול הרציונאלי, הרצון הכן, ובעיקר את עמוד השדרה המוסרי, כדי לסיים את הסאגה המשפילה והמדממת הזו ולחתור לפתרון מעשי של שלום.

הוא הדין לגבי הוויכוח הקשה שמעוררים הכיבוש ו"חוק הלאום" ביהדות הליברלית בארה"ב, כפי שעמדתי על כך גם במאמר הנ"ל וגם במאמר "חוק הלאום- בית מדרשה של לאומנות חלמאית" (נובמבר, 2014) והזכרתי את דבריו הנוקבים של פרופסור פיטר ביינרט, מהאינטלקטואלים היהודים הציונים בארה"ב, ומהמשפיעים ביותר על הדור הצעיר הליברלי.

והנה בחודש יולי 2020, פירסם פיטר ביינרט ב– Jewish Currents וב- New York Times – מאמר בשם –

.Yavne: A Jewish Case for Equality in Israel-Palestine
ובו טען כי נוכח השלכות רבות הנובעות מהכיבוש המתמשך וממספר המתנחלים הגדל ומתרחב, הוא אינו רואה עוד את רעיון שתי המדינות כישים וכאפשרי, וקורא למדינה אחת דו-לאומית שיוויונית, כלומר, שישראל לא אמורה בהכרח להיות מדינה יהודית, הגם שהיא אמורה וצריכה, לדברי ביינרט, לשמור על חוק השבות ליהודי העולם לעת מצוקה, כמו גם לפלשתינאים גולים המצויים במצוקה.

אמנם ביינרט אינו מעורה בכלל הסיכונים הביטחוניים והכלכליים למדינת ישראל, אם תיושם תפישתו זו, ודבריו אף לוקים בכמה אי דיוקים ובסתירות פנימיות, ובכל זאת, המניע שחולל אותה- ההכרח בסיום הכיבוש והשליטה על עם אחר למען צדק ושיווין זכויות לשני העמים, מחלחל ותופס אחיזה בקרב הדור הצעיר היהודי ליברלי, שזה מכבר, הולך ומתרחק מההזדהות הבלתי מעורערת של אבותיו עם מדינת ישראל.

בהתחשב בהשפעת דבריו של ביינרט על הדור היהודי הצעיר בארה"ב, ויותר מכל, בהתחשב בכלל ההשלכות הקשות שיש לכיבוש על הפלשתינאים ועלינו, הגעה לפתרון צודק ככל האפשר, המתחשב בזכותם הריבונית של שני העמים, הכרחי ומהדהד לפתחנו – כאז כן היום- ושום ניסיון לעקוף הכרח זה, לא יצלח ולא יועיל.

ובתקווה שמנהיגות ישראל הבאה שתבוא עלינו לטובה, תהיה החלטית ואמיצה לחולל שינוי ולעשות מעשה.

יותר מכל- למעננו!