התערוכה "שבירת הכלים" של אנסלם קיפר, ותערוכות נוספות במוזיאון תל-אביב.

17/11/2011


"פנים אל פנים" ו"שבירת הכלים" – מבחר תערוכות במוזיאון תל אביב לאמנות

מגוון תערוכות מעניינות מוצגות עתה ב"מוזיאון תל אביב לאמנות", על שני אגפיו.

בחרתי למקד את רשמיי ואת פרשנותי בהתייחסות לארבע תערוכות: שתיים מאלה המוצגות באגף הישן ושתיים מאלה המוצגות באגף החדש שנפתח, זה מקרוב.

1. פנים אל פנים ( תערוכה באגף הישן)

התערוכה הבינלאומית "פנים אל פנים" הינה תערוכת דיוקנאות המיוצגים באמצעות אמנות הציור, הפיסול, הצילום ומייצגי וידאו, ומשתתפים בה אמנים מארצות מזרח אסיה, מאוסטרליה ומניו-זילנד, מבריטניה ומרוסיה, מישראל ומאירן.

עיצוב הדיוקנאות נע מן הריאליזם אל הסוריאליזם ומעוגן בשדות סמנטיים לאומיים, דתיים, אנתרופולוגיים ופוליטיים, וכולל את פניהם של כמה מהאייקונים בתרבות האוניברסלית.

שדה המשמעות המשותף לתערוכה כולה מקבל את ממדיו מרב-שיח פוליפוני של מערכי התבוננות משולבים:

ההתבוננות של הצופה בדיוקן הבודד, על מערך הקונוטציות הגלום בה.

החוויה הכוללת של הצופה בראייה רב-תרבותית של התערוכה כולה.

שיח המבטים של כלל "הפנים" בתערוכה- המתבוננים אלה באלה בהקשרים הבין- תרבותיים, ומבעד לשפת האמנות ולנקודת- הראות של האמן ביחס למושא היצירה שלו.

חלק מהאמנים מבקשים להציג את התפיסות הסטריאוטיפיות הרווחות כלפי תווי פנים וצבע, בזיקה ללאום, עדה וגזע. חלקם חוצים גבולות של תרבות, מקום ושפה בהקשרים אלה, תוך שהם מציגים נקודת-ראות שונה המבקשת להשיג על הקיבעון הסטריאוטיפי.

הצגת כמה מהדיוקנאות של האייקונים האוניברסליים נאמנה ברוחה להקשרים האסוציאטיביים המקובלים כמו פניו של בודהה, והדיוקן של מרלין מונרו, לעומת ההגחכה האירונית שעושה הצבע הוורוד מתקתק לדמותו של מאו טסה טונג, או הקונוטציה הגזעית שעושה הצבע השחור לדיוקנותיהם ולדמויותיהם של ישו ושל מריה.

כמה מהדיוקנאות משובצים בקולז'ים של חפצים, נופים ובעלי חיים, בהקשרים היסטוריים ואנתרופולוגיים. כזה הוא הקולאז' של האמן טוני אלברט מאוסטרליה , אסופה היסטורית 2002-2010, המשלב דיוקנאות של אבוריג'ינים, חפצי דת ופולקלור, דמויות קנגורו, ומגזרי נוף מדבריים ואורבניים.

גרג סמו מניו-זילנד מציג צילום של בחור שחור בדמותו של ישו, ונושא את הכותר "סלח לי אלי". ממולו ניצב פסלה של מריה אוחזת בתינוק. שניהם שחורים- וסמוכה להם כרזה:

If I was white I could go to the church

and Jesus Christ would look like me

Imagine christian image all over the world being black

יובל יאירי מישראל מציג סדרה של שלושה צילומים הנושאים את הכותר "יציאה מאוחרת":

בכל אחד מן הצילומים מגוונות נקודות- המבט הן של הדמויות, הן של השילוב ביניהן והן של ההקשרים האמנותיים ההיסטוריים של עבר והווה , מציאות וסטודיו, פנים וחוץ, כמו גם ההתכתבות בין אמנים שונים ובין אמנויות.

בשלושת הצילומים שוכבת בחורה צעירה, ערומה, יפה וזוהרת בשפעת שערה הזהוב, על מיטה צחת סדינים, מתכתבת אסוציאטיבית עם "המאיה העירומה" של גויה ועם "אולימפיה" של מונה. מעל הקיר מתבוננת בה ונוס מן הציור "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי, ומפינת העבר השני של החדר, בוהה בה בארשת מותשת, בחורה צעירה, עובדת ניקיון. במרכז החדר, חלון המעמיק את הפרספקטיבה ומכוון את הצופה אל "המציאות שבחוץ" ואל התנועה האורבנית של רחוב תל אביבי המוליך אל הים.

בצילום אחר שוכבת הבחורה הערומה בתנוחה הפוכה בכיוונה לקודמתה, דמותה של הבחורה עובדת הניקיון מתחלפת בעובדת ניקיון אחרת, ואת ונוס של בוטיצ'לי מחליף מבטו הממוקד והחודר של שחקן הקולנוע המפרי בוגרט על מכלול האסוציאציות הקולנועיות שמתחברות לדמותו.

יושוטומו נארה מיפן מציג "מתווה לילדה אתיופית"- ציור המציג דיוקן ילדה שחומת עור בעלת תווים יפניים.

יצירות אחרות הראויות לתשומת לב מיוחדת הן של סונג נאקורסואן מתאילנד "ציפורני הבוהן", של פנג בון מסין "ריקוד בצללים אדומים", והדיוקן פרי מכחולה של שירן נאשטאנט מאירן – "חסר בושה".

בעולם שהיה זה מכבר ל"כפר גלובלי" של הגירה ורב- תרבותיות, מתובלות בסטריאוטיפים וגזענות, כולל בארצנו שלנו, הרי שמעבר לפן האמנותי לשמו, מציעה התערוכה מחשבה נוספת על סוגיות אלה.

2. התערוכה TraumaRealy של האמן אבי גנור ( מוצגת במפלס התחתון של האגף הישן)

התערוכה בוחנת ומאירה נקדות- מבט ייחודיות על אופני הייצוג וההבנה של שני מושגים רבי פנים, מורכבים וטעונים כל אחד בפני עצמו:

האמן מנתק את המושג "מציאות" ממשמעו השגור והמקובל, תוך שהוא מחבר אותו להקשרים מורכבים, סוריאליסטים ומטפיזיים. גם המושג "טראומה" נבחן בהקשרים סובייקטיביים, לאומיים, אוניברסליים וקוסמיים. הצירוף של שני המושגים מופקע מהמקום ומהזמן הקונקרטיים אל עבר שדות משמעות שמעבר להם.

אבי גנור מציג מגוון צילומים של אובייקטים, נופים ודמויות המצויים בסיטואציות, שבמבט ראשון , חלקן לקוחות מן "המציאות המוכרת ואפילו הסתמית", וחלקן אניגמטיות ומעוררות חרדה. אלא שההתרשמות הראשונית באשר ל"חוויה הטראומטית" המתוארת, מותקת לעבר התבוננות שנייה, שונה ובעלת הקשרים ותובנות אוניברסליות ועל-זמניות.

האמן מעצב מעין אסתטיקה של "המציאות" ואסתטיקה של "הטראומה" שמוסיפות ממד נוסף וחדש להתבוננות, להתרשמות ולחוויה הרגשית ש"טענו" את המבט הראשון.

ההתקה והחידוש של נקדות-הראות מעוצבים באמצעות טכניקת "ההזרה" ( טכניקה אמנותית שמאפיינת את ספרות ומחזאות האבסורד: קפקא, בקט, ברכט, יונסקו, פינטר) היוצרת ניכור בין הקורא- צופה לבין המתואר.

טכניקת ה"הזרה" מכוונת לנטוש הרגלים של נקודות- ראות ומחשבה "אוטומטיים" כלפי המוכר והשגור, ולהיפתח לחוויית קליטה ומחשבה, חדשה ומשתנה תדיר, גם כלפי מה שנראה לנו כצפוי ובנאלי (לדוגמא הרומן הזר של קאמי, או הקנאה של אלן רוב גרייה). היטיב לנסח זאת חוקר הספרות, ויקטור קישלובסקי, שקרא לגשת ליצירת אמנות ו- "לשמוע מחדש את רחש הגלים".

בצילומים של אבי גנור, אנו נדרשים להתבונן מחדש על המושג "מציאות", על המושג "טראומה" ועל השדות הסמנטיים המגוונים של הצירוף Trauma Realy .

תערוכה מעניינת נוספת המוצגת באגף הישן ( בקומת הכניסה), וראוי לצפות בה היא תערוכת ציור וצילום בין-דורית, של אמנים עכשוויים המתכתבים ביצירותיהם עם אמנים וותיקים:

הילה קרבלניקוב במחווה לאברהם נתזון, שרה גרפשטיין-מושקוביץ במחווה ליוחנן סימון, שי שניידר מתכתב עם דמות "היהודי החדש" של מאיר גור אריה, ושי אזולאי מתכתב עם הארס-פואטיקה ביצירה "דיוקן עצמי" של נחום גוטמן.

בתערוכה זו מצויות גם אפליקציות דיגיטליות משעשעות, שמאפשרות לצופה להכניס את עצמו ליצירה המוצגת, לצלם את "היצירה החדשה", ולצאת עם מזכרת.

מבחר תערוכות מעניין חונך את פתיחת האגף החדש של המוזיאון.

לטעמי האישי, העיצוב הארכיטקטוני של האגף החדש מפותל ומסורבל, רב זוויות חדות שאינן נעימות לעין, ויש בו בזבוז משווע של חלל ומרחב.

מנקודת-ראותי, גם בהיבט האדריכלי וגם בהיבט של היעוד המוזיאוני, החמיץ התכנון את ייעודו, ואני מעדיפה, לאין ערוך, את הארכיטקטורה המרחבית של האגף הישן.

אתמקד להלן בשתיים מהתערוכות המרכזיות:

3. אוטופיות על הנייר- האקספרסיוניזם הגרמני.

תערוכת רישומים, תחריטים והדפסי אבן של מגוון אמנים, כולל ציירים מקבוצת "גשר" ( 1905- 1910), שבישרו את תחילת האקספרסיוניזם הגרמני, שעיקר רישומו באמנויות היה בין שתי מלחמות העולם.

האקספרסיוניזם הגרמני התפתח על רקע תהליכי ההתמוטטות של הרפובליקה הוויאמרית ( 1918-1933), חרפת "חוזה ורסאי" המשבר הכלכלי והאבטלה הגואה, וכן עלייתם של כוחות קומוניסטיים מזה ונאציונאל – סוציאליסטים מזה.

האקספרסיוניסטים ביקשו לתת ביטוי לעולמו של הפרט ומבע לנפתוליה של הנפש, נוכח החורבן והאימה שזרעה מלחמת העולם הראשונה. הם נדרשו ביצירותיהם גם לדיסונאס בין חיי הטבע והכפר לבין תהליכי התיעוש, המכניקה, האורבניזם וכלל היבטיו והשפעותיו של המודרניזם. יצירותיהם מבטאות את התהליכים החברתיים והפוליטיים, כמו גם את המתח בין האליטות השליטות לבין הבורגנות העולה וצומחת.

הרישומים והתחריטים של וילהם שנארברג, מקס בקמן, רודולף שליכטר ופאול קליינשמיט, ג'ורג' גרוס, מקס פכשטיין, אריך הקל ופאול גנגלוף, מציגים בריאליזם גרוטסקי עז מבע , דמויות וסיטואציות חברתיות בסביבה אורבנית ותעשייתית, ואת הנהנתנות ההדוניסטית של האליטות על רקע מציאות אפופת חרדה וכאוס, מציאות המתכתבת בסרקזם נוקב עם כותר התערוכה "אוטופיות על נייר".

4. גולת הכותרת של התערוכות כולן היא התערוכה

שבירת הכלים של האמן הגרמני אנסלם קיפר.

הציורים המונומנטליים בגודלם מצוירים בטכניקה המשלבת שמן, אמולסיה, אקרליק, גבישים ומוטות מתכתיים, אפופים בצבע אפור, חדגוני וקודר.

קיפר משתית את התערוכה על מקורות יהודיים, פסוקים ופרשיות מהתנ"ך, יסודות של מיסטיקה וקבלה, פרשנויות תלמודיות ורקע מיתולוגי אוניברסלי.

בציור ארבע היסודות מתאר קיפר את אילן הספירות בדמות צמח החמניה הצומחת מגופו של אדם (שוכב) ונישאת אל על. לאורך הגבעול הארוך כתובים שמות המלאכים: מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל, הלא הם מלאכי השרת העומדים לצד כסא הכבוד של מעלה.

בציור סולם יעקב , מקשר קיפר את הסיפור המקראי הידוע לפרשנות הקבלית שלו, הלא היא העליה בסולם הספירות. בציורו של קיפר , שוכב יעקב בשדה חמניות אפרורי וחרב, ומגופו צומחת חמניה תמירה.

דומה גם הציור מעשה מרכבה, שגם הוא מושג קבלי המושתת על חיזיון הנביא יחזקאל( פרק א), המתאר את כסא הכבוד האלוהי, את המרכבה הנושאת אותו , ומראות חיזיון מיסטיים מהעולמות העליונים. חיזיון זה היווה את התשתית לפרשנויות הקבליות על "הכניסה לפרד"ס".

פרח החמניה גם במשמעותו הסמנטית, גם בחזותו הויזואלית, וגם בצמיחתו לעבר האור והאנרגיה של השמש, משמש אלגוריה לכמיהה הקבלית לעליה במעלה הספירות , לשם "תיקון" הכלים, שמוצאת ביטוי בחלום "סולם יעקב" ( כדוגמת הציור "חלום יעקב" של הצייר ויליאם בלייק, 1805).

הציור ספר היכלות שחור כאפר , ובו מצוירות כונניות ועליהן ספרי מתכת שרופים. "ספרות ההיכלות" הוא כינוי לכלל החיבורים שעוסקים במיסטיקה היהודית ובתהליכי ההיטהרות, הדבקות וההתעלות של המקובלים, לשם התקרבות לאנרגיות האלוהיות.

מדהימה ומרתקת היא היצירה המשתה של לוויתן המושתתת על פרשנותו של יצחק אברבנאל למשל הלוויתן שנותן אלהים לאיוב ( פרק מ).

הציור מתאר אפוקליפסה של תמרות אש ועשן, סערה קוסמית, צללית של לוויתן, ורוח אלהים מרחפת מעל הסערה.

הציור קין והבל מתאר שדה אפר חרוש תלמים. צלליות של קין והבל בינות לשתי מסילות פלדה המובילות למעלה הר אררט והמבול.

כשהתבוננתי בציור, לא יכולתי להימלט מהאסוציאציה למסילות אחרות …בזמן אחר…במקום אחר….מסילות הרכבות שהוליכו למשרפות אושוויץ….

הציור מביע מבט אפוקליפטי מצמרר על שורשי הרוע שהובילו לשם…….

המיצב שעל שמו קרויה התערוכה כולה "שבירת הכלים" מוצג בחדר נפרד.

הרצפה זרועה שברי זכוכית בגדלים שונים. על הקיר מוטות מתכת אפורים הנושאים ספרי מתכת שרופים, ומעליהם שלוש "ספירות" מזכוכית.

המושג "שבירת הכלים" הוא מושג יסוד במשנת האר"י שמסביר את התהליך שבו צמצמה האלוהות את עצמה לתוך עצמה כדי לאפשר את החלל שלתוכו נוצרו העולמות בתהליך הבריאה. תהליך הצמצום היה כרוך בהפרדת הכוחות האנרגטיים של הטוב והרע, שעד לתהליך הצמצום, היו בהרמוניה.

תהליך הצמצום היה כרוך בשבירת ה"כלים"- הספירות – שקרסו מחוסר יכולת לעמוד בשפע האור והאנרגיה האלוהיים. מרבית אנרגיית האור, חזרה אפוא, למקור האלוהי, וחלקה נשאר בשברי כלים.

האדם שירבה עשיית טוב בעולם ויתקדם במעלה הספירות, ירבה את האור והאנרגיה האלוהיים, ויחזיר את ההרמוניה הקוסמית.

בציור זה, כמו בציורים אחרים, מתייחס קיפר לא רק להקשר היהודי-גרמני במשמעותו ההיסטורית הטראומטית, ולא רק ל"ליל הבדולח" ולמשרפות אושוויץ, אלא עושה שימוש בעל משמעות אוניברסלית מצמררת- תוך שבה- בעת , הוא מחבר ויוצר דיסוננס, בין הקונוטציה הקבלית של שבירת הכלים והשלכותיה, לבין הרוע האנושי האוניברסלי באשר הוא, בכל מקום ובכל זמן.

בציור אררט שטה "תיבת נח" מפלדה בעולם אפל של מלחמה, חורבן וכאוס. ספק אם העולם הזה ימצא את היונה, את עלה הזית ואת הקשת בענן, לאות שלום.

הסמלים מהמיסטיקה היהודית משמשים לקיפר בבחינת נקודת-מוצא אלגורית לרוע, לחורבן ולאימה שזרע האדם במהלך ההיסטוריה האנושית מאז " שבירת הכלים" , מאז קין והבל.. ועד לשתי מלחמות העולם, ולעולם בן ימינו.

עולם האפר המכסה את כל ציוריו הוא עדות לחורבן שהאנושות המיטה וממשיכה להמיט על עצמה, וביטוי למבט אקזיסטנציאלי פסימי ונטול נחמה.

בעולם של קיפר, החמניות משתוקקות לאור השמש, כמו הכמיהה של האדם לטוב, לאהבה, לאנרגיה חיובית , לשלום ולהרמוניה, אך הן צומחות בעולם של אפר , זיהום אוויר, וחורבן שעל סף שואה גרעינית.

תערוכה מרשימה מאוד של אמן מרתק בעל קול ואמירה ייחודיים, ישירות, ועוצמה אמנותית מרשימה ומרגשת.