רוח סגפנית מתארחת לסעודה של עונג חושים
הסרט מבוסס על הרצאה שנתתי במסגרת סדרת הרצאות על קולנוע, באוניברסיטת חיפה.
בערב ראש השנה האזרחית החדשה יחגגו רבים מאזרחי העולם ויטבלו את נשיקת חצות, מי ביין משובח, שמפניה מבעבעת, וקציפת מרנג מתמוססת בתותים ושוקולד, ומי בארוחה צנועה אך טעימה לא פחות.
אין ספק שהקולינריה הישראלית עשתה כברת דרך ארוכה, מאז פת הלחם המדודה של תקופת הצנע, לממלכה חובקת עולם של צבעים, ריחות וטעמים, הנרקחים בפיוטיות מענגת חושים.
מזון ואוכל מתקשרים בתודעה שלנו לקיום במובן הפיזי, הפשוט והבסיסי ביותר, אולם למושגים "ארוחה" ו"סעודה" מתלווה ההתענגות של חמשת החושים שנשזרת להנאה הרמונית של גוף ונפש. למותר לציין, שהתענגות זו אף עד כדי הדוניזם, היא תלוית הקשר של טעם אישי, חברתי, פסיכולוגי ותרבותי.
כאשר המזון, ולא כל שכן, "ארוחה" ו"סעודה" נדונים בקונטקסט של אמונה ודת, הרי שסוגיה זו של הזיקה בין הגוף והנפש- הפיזי והרוחני, מקבלת משמעות נוספת הייחודית למקומה במערך הכולל של האמונה ושל עבודת האל. הדיאלקטיקה גוף-רוח שהיא פסיכולוגית ופילוסופית במהותה, נדונה במערך זה כסוגיה פילוסופית של אקזיסטנציאליזם דתי.
הסרט "החגיגה של באבט" , שהוא אכן חגיגה של עונג חושים, בוחן את המושג "עונג" בכלל הקשרים אלה.
הסעודה – "החגיגה של באבט" – מתקיימת בבית של כומר פרוטסטנטי בקהילה שחבריה בחלקם לותרנים ובחלקם קלוויניסטים. הקהילה מקיימת אורח חיים סגפני ופוריטני אפוף וטעון שיממון וקדרות.
את גבולות הפוריטניות הקודרת הזו פורצת באבט בסעודה שהיא מבשלת ועורכת- מעשה אמנות אסתטי- המבקש לתת ביטוי למלוא החושים ולענגם עונג פיזי ורוחני שלם והרמוני.
הקונפליקט בין הסעודה לבין הוויית אורחיה (למעט אחד) הוא הציר המוביל של הסרט כולו, במישור התכני והעלילתי, בעיצוב הדמויות ובמכלול אמצעי השפה הויזואלית.
רקע כללי
קארן בליקסן – איסק דינסן
הסרט החגיגה של באבט מבוסס על סיפור שכתבה הסופרת הדנית קארן בליקסן, שנהגה לפרסם את כתביה בשם הפסיבדוני איסק דינסן. הוא פורסם לראשונה בשנת 1950, ובהמשך הופיע באסופה "אנקדוטות של גורל" שיצא לאור בשנת 1958.
הסופרת נולדה ברגנסטד, דנמרק, בשנת 1885. למדה אמנות בקופנהאגן, בפאריס וברומא. בשנת 1914 נישאה לבן-דודה, הבארון ברור בליקסן-פינקה, ונסעה עימו לקניה, לנהל מטעי קפה. היא חיה שם 17 שנה ונקשרה מאוד לנופים, ולילידי המקום כלפיהם גילתה רגישות גדולה תוך דאגה לזכויותיהם.
בשנת 1921 התגרשה מהברון ונשארה לחיות בחווה עם הטבח שלה, בן שבט הקיקויו, שבישל ארוחות עשירות צבע וטעם, לאורחיה מהאצולה האנגלית והדנית.
אהבת חייה של קארן בליקסן, היה דניס פינץ'- הטון, בן אצולה, טייס שחי בקניה, ונהרג בתאונת מטוס.
בשנת 1931, בהיותה בת 46 היא מכרה את החווה שהחלה להתמוטט מבחינה כלכלית ושבה לאחוזת משפחתה בדנמרק. את חוויותיה משנות החיים בקניה היא העלתה ברומן זיכרונות מאפריקה שעובד לקולנוע בידי הבמאי, סידני פולק ( 1985), בכיכובם של מריל סטריפ, רוברט רדפורד וקרל מריה ברנדאור (מהסרט מפסיטו). הספר והסרט הם אוטוביוגרפיים.
חייה של קארן בליקסן ידעו תהפוכות דרמטיות ונעו בין תקופות של פזרנות נהנתנית ורהבתנית, לבין תקופות של עוני, מחסור וחולי.
דיסונאנס זה מצא ביטוי במכלול כתיבתה, וליווה את חייה עד מותה מתת-תזונה, בגיל 77.
הניגוד המטלטל הזה שזור בליבת עלילת הסיפור הסעודה של באבט.
הסרט בוים בידי הבמאי הדני גבריאל אקסל שחי ופעל במשך שנים בצרפת. סרטיו: אהבה, צעצוע אוהב, המעיל האדום, כחול דני.
במאי המשנה הוא יאן פדרסן, שף במסעדה היוקרה הדנית "לה קוקוט", שביים את הארוחה, כיוון שיוצרי הסרט לא הצליחו לשחזר את הארוחה המקורית, כפי שהיא מתוארת בסיפור של קארן בליקסן.
השחקנים:
באבט, הטבחית המהוללת היא סטפן אודרן, שיחקה בסרטים: האישה הבוגדנית, החשודה, נישואים אדומים. הייתה אשתו של הבמאי הצרפתי קלוד שברול.
האחות המבוגרת, מרטין, היא ברג'יטה פדרספיל, שחקנית קולנוע ששיחקה גם בסרט אורדט של הבמאי תיאודור דרייר. פליפה, היא בודיל קיר, שחקנית תיאטרון דנית.
הגנרל הוא יארל קולה ששיחק בכמה מסרטיו של ברגמן .
אשיל פאפין – ז'אן-פליפ לאפון
בתפקיד אורח, מופיעה ביבי אנדרסן.
הצלם – הנינג קריסטיניאן
גבריאל אקסל העביר את מקום התרחשות העלילה מפיורד נורבגי (בסיפור של קארן דינסן) אל כפר דייגים בחצי האי יוטלנד שבצפון דנמרק, אזור פראי וקשה. עלילת הסרט מתרחשת במחצית השניה של המאה ה-19 .
קהילת נוצרים פרוטסטנטים קלווינסטים ( ג'ון קאלווין ממנהיגי תנועת הרפורמציה בנצרות-במאה ה16), סגפנים ופוריטנים מאוד שמתמקדים בתפילה וברצון הבורא, ומקפידים על צניעות יתר בכל הקשור לחיי החומר. בהשקפתם, הגוף נועד לשרת את הרוח, והרוח את עבודת האל. נקודת המוצא – יצר לב האדם רע מנעוריו, לכן האדם צריך לחיות בתחושת חטא תמידית, שיש לכפר עליה בסגפנות, בהתנזרות מכל הנאה פיזית, ובהתמסרות טוטאלית לעבודת האל, כדי להיות ראוי למחילתו ולהגיע לגן-העדן.
הקהילה הפרוטסטנטית הפוריטנית בסרט החגיגה של באבט היא אותה קהילה בסרט אורדט(מילה ) של הבמאי הדני, קארל תיאודור דרייר (1955) – ז'אן דארק, יום הדין.
הסרט אורדט מתאר את קהילת הנוצרים האדוקים ביוטלנד. הפרוטסטנטים שמתחלקים ללותרנים ולקלוויניסטים. הלותרנים פחות נוקשים. שם שמים מתקדש על ידי שמחה ( כמו בחסידות היהודית ). אלהים מגלה את חסדו ואת הנסים שלו בעולם הזה. מותר לענג גם את הגוף וגם את הנפש.
הקלוויניסטים יותר סגפניים. מחמירים בתפילות ומתנזרים מחיי החומר הן פיזית והן נפשית. מקפידים בקיום מצוות כדי לזכות לחסד האל בעולם הבא. כל זה מוצא ביטוי בתפילות ובמזמורים שמלווים גם את הסרט החגיגה של באבט.
נוצרים אדוקים אלה הם גם אנשי הקהילה בסרט לשבור את הגלים– לארנס פון טרייר – 1996, אמנם שבסרט זה העלילה מתרחשת בסקוטלנד.
הסעודה החגיגית של באבט
הסרט אקספרסיבי מאוד והמצלמה נעה, לסירוגין, בין צילומי Long Shot לצילומי תקריב- Close- up, מחדדת קונטרסטים בין הוויית החיים הקודרת והפוריטנית של אנשי הכפר לבין החגיגה הצבעונית והחושנית בסעודה של באבט.
בסצנת הפתיחה נעה המצלמה ב long Take מהחוץ פנימה, ממרחבי האוקיינוס הכחולים והמוארים באור בוהק, אל מרחבי נוף הטרשים הצחיח, מתקרבת לכפר המשמים והאפרורי, המואר באור עגמומי וקדורני, ובהדרגה אל שתי בנות הכומר, לבושות שמלות שחורות ארוכות, מתמקדת בפניהן היפות, במבע עיניהן, בחושניותן הנשית שהשמלות הסגפניות מצליחות לכלוא אך לא להסתיר.
קול המספרת המלווה את הסרט – יוצר זיקה בין העלילה לבין סיפור החיים הביוגרפי של הסופרת, מספר ומפרש. "במקום מרוחק זה חיו פעם שתי אחיות. שנות עלומיהן חלפו זה מכבר ".
פתיחה בסימן של החמצה.
בנות הכומר, מרטין ופליפה, הן נשים יפהפיות, המחוזרות על ידי צעירי הכפר, אך האב דוחה שוב ושוב את המחזרים בטענה שבנותיו הן יד ימינו, שכן ביתם משמש כבית תמחוי לעניי הקהילה, להעמדת תלמידים לשירות האל, ולמעשי צדקה.
מסתבר שתלמידי הכומר פחתו עם הזמן, שכן, הקהילה מתפלגת ( כמו בסרט אורדט) ללותרנים- פתוחים ומתונים, ולקלוויניסטים- קיצוניים וסגפניים.
משרתת צרפתייה מגישה עוגיות מהודרות וקפה לאורחים, והצופה תוהה לפשר הסצנה בבית העני והפוריטני. התשובה בפי המספרת מחזירה אותנו ב Flash Back, שנים רבות אחורה, לתחילת העלילה.
שתי אפיזודות קבעו, למעשה, את גורל הבנות. אפיזודות אלה גם יוצרות את הקשר בין הדמויות המרכזיות של העלילה:
א. הגנרל לורנס ולינהיילם, קצין צעיר וכריזמטי בחיל הפרשים המלכותי השבדי, הולל ונהנתן ממשפחה אריסטוקרטית, נשלח על ידי אביו לדודתו ביוטלנד, כדי לשפר את הליכותיו בהשפעת אורח החיים הפוריטני שם.
במהלך רכיבה בגבעות הטרשים של חצי האי – (מזכיר את היתקליף מגבעות יורקשיר ברומן אנקת גבהים מאת אמילי ברונטה), הוא מגיע לכפר, רואה את מרטין ומתאהב בה. הוא מתקרב לבית הכומר ומתחיל להגיע לדרשות. הגנרל הצעיר והנהנתן מבקש לשאת את מרטין לאשה, לוותר על אורח חייו הקודם ולהשתלב בחיי הקהילה. אלא שאותות החיזור שלו כמו גם בקשת ידה, נדחים על ידי אביה, והגנרל עוזב את הכפר, מחליט להשקיע את עצמו בקידום בקריירה שלו כקצין בחיל הפרשים המלכותי, ונושא לאישה את אחת מבנות הלוויה של המלכה סופיה.
ב. אשיל פאפין, זמר אופרה פאריסאי שמופיע בבית האופרה המלכותית השבדית מחפש לצאת לתקופת מרגוע. ידידה ממליצה לו על חוף הים ביוטלנד, והוא מגיע לשם. בעודו שרוי אפוף עייפות ומלנכוליה, הוא שומע קול מופלא של אשה שרה, הולך בעקבות הקול, ומגיע לבית הכומר. כך הוא מתוודע לפליפה שניחנה בקול מלאכים, אותו היא מקדישה למזמורים דתיים.
אשיל מייעד אותה במחשבתו להיות זמרת אופרה מפורסמת, ומבקש את רשות אביה לתת לה שיעורים בפיתוח קול. הוא מצליח לשכנע אותו בנימוק ששירתה תהלל את האל ואת המלאכים.
פליפה ואשיל שרים יחד את דואט הפיתוי מתוך "דון ז'ובאני" של ורדי. השיר הוא מטפורה למשיכה הארוטית והרוחנית כאחת שמתפתחת ביניהם. החושניות והמשיכה המינית מפחידים את מרטין, והיא מנתקת עימו את הקשר. כך היא מחמיצה גם את האהבה וגם את האפשרות לקריירה אמנותית.
האב נפטר ובנותיו ממשיכות בשגרת החיים של מעשי צדקה וסגפנות קודרת.
בליל סערת חורף של שנת 1871 מגיעה באבט לביתן. בידה מכתב המלצה מאשיל פפין הזמר. מלחמת אזרחים בפאריס בנסיבות המלחמה בין פרוסיה לצרפת והטבח שעשה הצבא הצרפתי במתקוממים השמאלנים מ"הקומונה" הפאריסאית. בנה נהרג. רכושה הוחרם והיא מגיעה לחצי האי כפליטה המבקשת אצלן מקלט, ובתמורה היא מוכנה לשמש להן כמשרתת. באבט מספרת להן שהקשר היחיד שנותר לה עם פאריס, הוא מנוי להגרלה שידידה שלה שולחת בשמה, מדי שנה .
סיפורה של באבט מקביל לסיפור חייה של הסופרת קארן בליקסן, שלאחר פרק החיים באפריקה, נותרה חסרת כל – התגרשה, אהובה נהרג והחווה התמוטטה כלכלית. היא חזרה למולדתה, בה חשה זרה ומנותקת.
באבט מתגוררת בבית האחיות ומבצעת כל מלאכה נדרשת. היא מפקידה עצמה על מלאכת הבישול ומפליאה להפיק את המיטב מהמצרכים הדלים שיש בנמצא.
מנקודת-ראותן של בנות הכומר, האוכל נועד להשקיט רעב, ולקיים את הגוף קיום הכרחי, ללא קשר להנאה כלשהי. מנקודת- ראותה של באבט – אוכל הוא הנאה ושמחה לגוף ולנשמה, וסעודה היא מעשה אמנות שנועד לענג את מלוא החושים.
באחד הימים, באבט מקבלת מכתב מפאריס, ובו המחאה על סך עשרת אלפים פרנק, בהם זכתה בכרטיס המנוי להגרלות. היא מחליטה להביע את תודתה לאחיות שהעניקו לה מקלט ובית, בכך שתבשל ארוחה צרפתית קלאסית לכבוד יום ההולדת המאה, לזכר אביהן, ארוחה אליה יוזמנו כל אנשי הכפר. היא מביעה בפניהן משאלה, לממן בכסף שהרוויחה את הארוחה, והן נעתרות לבקשתה.
באבט מזמינה באמצעות אחיינה (המשרת כטבח על אוניה) את כל המצרכים מפאריס, ושוקדת על הכנת הסעודה, שהיא לב הסרט והמטפורה המרכזית שלו.
אנשי הכפר תוהים לפשר המשלוחים המגיחים מן החוף: שפע היינות, המאכלים, התבלינים, הבשרים המשובחים, כלי החרסינה והבדולח המרהיבים, המפות הרקומות מעשה ידי אמן- כל אלה מנערים את החדגוניות המשמימה והפסיבית של הכפר לצבעוניות ריחנית תוססת וגועשת.
בית הכומר האפלולי והסגפני הופך לממלכה קולינרית עשירת צבעים, ריחות קולות וטעמים- לובש חגיגה ססגונית למלוא החושים.
מרטין עוקבת אחרי ההכנות של באבט בתדהמה, בסקרנות ובהשתוקקות. אלא שהשתוקקות זו מהולה ברגשות אשם ובתחושות בעתה. בלילה רואה מרטין בחלומה את הארוחה ניבטת אליה מלהבות האש ואת באבט בדמות מכשפה המפתה אותה בכוס יין. היא מקיצה מתוך סיוט המבטיח לנשמתה את הדרך מגן-עדן לגיהנום.
בהגיע יום הסעודה, מבקשת מרטין מאנשי הכפר, לא להעלות על דל שפתותיהם כל מלה הקשורה באוכל – "ננהג כאילו מעולם לא ניתן לנו חוש הטעם" שכן, מנקודת -ראותם, סעודה מפוארת היא ביטוי להפקרות של עושר ופאר האופייניים לקתולים של דרום אירופה.
ואמנם, על אף ההפתעה והתדהמה למראה השולחן המפואר, היינות והשמפניה, שפע המנות המדהימות והמפתות המוגשות להם, אנשי הקהילה , אינם מרהיבים עוז לבטא מילה כלשהי הקשורה בהנאה
פיזית וחושית.
האדם היחיד שמתענג על כל מנה הוא הגנרל הצעיר שזקן, והוזמן לסעודה עם דודתו הזקנה, אחת מבנות הקהילה.
בזמן שהוא מתענג על כל לגימה וטעימה ונותן ביטוי לעונג זה, מתמקדת המצלמה בהבעת פניהם של אנשי הקהילה, הבעה שכולה חדוות תדהמה וגילוי חושניים, אך בלא מילה כלשהי על הנאה, משל גופם וחושיהם מצויים בנתק.
לדברי ההלל והעונג של הגנרל, הם משיבים בדברי תפילה ובדברי חולין. את הסעודה הססגונית והמפוארת מלווה תפילת המזון הסגפנית "בלחם זה אזין את גופי היום, גופי ישרת את נפשי במעשה ובמלה, בשיר תהילה לאל".
בסעודה עולה שאלת היחס בין הגוף לנשמה ובין החומר לרוח- ניגוד וקונפליקט או השלמה והרמוניה?
האמנם הגוף הוא רק מעטפת חומרית שנועדה לשרת את הרוח ואת אלהים?
הגנרל משיב לסוגיה זו בדברים שהוא נושא בסיום הסעודה- הוא חוזר על דברי הכומר בשינוי קל אך משמעותי "הרחמים והאמת נפגשו. הצדק והשלום נושקים זה לזה – הצדק והאושר יישקו זה לזה". בניגוד לאמונה הקלוויניסטית – "התר את כבלי החוטא ואז נדע את חסדך", מאמין הגנרל שחסד אלהים, בניגוד לתפיסת הקאלוויניסטים, נתון לאדם ללא תנאים. אין צורך בסגפנות ובהתנזרות מהנאות הגוף, כדי לזכות בחסד אלוהי.
ההנאה שהעניקה הסעודה לכולם, היא ביטוי לחסד אלוהי, כמו האהבה או כל הנאה אחרת. ולראייה, הוא זכה להיפגש שוב עם אהובתו, בנסיבות שלא היה מעלה על דעתו.
הסרט מעלה את סוגיית עבודת האל ומשמעותה – מהו רצון האל, ובמה מתבטאים חסדיו.
האמנם רק תפילה ומצוות הן ביטוי לעבודת האל? כלום, הזכייה של באבט, אינה ביטוי לרצון האל ולחסדו, והאם אמנות הבישול שלה שעינגה את מאמיניו, כמו גם קולה המופלא של פליפה, אינם ביטוי ממשי של חסד אלוהי.
הקלוויניסטיים תופסים את החיים הארציים כפרוזדור זמני לעולם הבא, ואת חיי האדם כשרויים בחטא תמידי. "שעון החול אוזל" ולכן יש לנזר את הגוף מכל הבלי העולם הגשמי, כדי לזכות בחסד האל ובגן העדן.
לעומת תפיסה זו, מאמינים הגנרל ובאבט שאמנם, חיינו תלויים בנסיבות ובגורל, ו"שעון החול", אכן אוזל, אך המסקנה היא שיש לממש את הזמן הקצר שניתן לנו- בהנאה, באהבה, ובכל שיתן משמעות לחיינו בעולם הזה- וכל אלה הם הביטוי האמיתי והמשמעותי לחסד האלוהי.
הסרט מציג פנים מגוונות למשמעת עצמית וקפדנות – אנשי הקהילה חיים במשטר חיים צייתני וקפדן, מתוקף אמונה דתית.
הגנרל חי במשטר של ציות וקפדנות, מתוקף החינוך שקיבל מאביו ומתוקף המשמעת של המסגרת הצבאית.
העולם הקולינרי שעליו מנצחת באבט, גם הוא דורש משמעת עצמית וקפדנות גדולה, כמו מכל אמן במעשה האמנות שלו.
בסרט עולות גם סוגיות של הכרעה ובחירה– תנועת המצלמה קושרת, לכאורה בבלי דעת, בין תנאי המקום המבודד, האקלים הקשה, והעוני לבין אורח החיים הפוריטני והסגפני, ונשאלת השאלה עד כמה הסגפנות הדתית והרוחנית היא בכורח הנסיבות, יותר מאשר הכרעה ובחירה של אנשי הקהילה.
הסעודה, אמנם, פותחת את לבם והם חושפים את עצמם בחולשותיהם האנושיות והיצריות, עליהן הם מנסים לכפר בהלקאה העצמית ובאורח החיים הסגפני. בסיומה הם יוצאים למחול אחווה סביב באר הכפר, שרים שיר הלל לאל.
אורח החיים הפוריטני והמחמיר של הכומר כמו גם רודנותו הדתית, אינה מותירה בידי בנותיו כל זכות בחירה. בשם "רצון האל" הוא מונע מהן את האפשרות לאהוב ולהקים משפחה ואת האפשרות להגשים את הכישרונות בהן ניחנו, בפיתוח קריירה אישית. האמנם זה רצון האל? האם כליאתן באורח החיים שלו, אינה חטא?
מלאכת הבישול כמעשה אמנות – הסעודה של באבט היא, אכן, יצירת אמנות מופלאה ומענגת, גם במיומנות המקצועית, גם בנשמה היתרה שהיא משקיעה בהכנתה וגם בשאר הרוח שהיא משרה עליה. הסעודה היא לא רק חגיגה חושנית אלא גם מלאכת מחשבת אסתטית- העיניים נפעמות והחך אומר שירה.
כשבנות הכומר מודות לה על הסעודה שהכינה למענן, היא משיבה "לא היה זה רק למענכן. זה, היה בעיקר למעני". הן מביעות צער על כך שאת כל כספה השקיעה בהכנת הארוחה, ומעתה היא עלולה לחיות בעוני, אך באבט ממהרת להרגיען "האמן לעולם אינו עני. מכל רחבי העולם עולה זעקת לבו של האמן- תנו לי להגיע אל שיאי, תנו לי לענג אתכם. תנו לי לתת לכם את מיטבי".
את ההחלטה שלה להכין את הסעודה, קיבלה באבט על חוף הים ( המרחב, העולם הגדול והחירות). בזמן שהיא מתבוננת בים, עף שחף לבן, סמל היופי והחופש.
באמצעות הארוחה היא מחברת בין הכפר המרוחק וה"שום מקום" לבין פאריס והעולם הגדול.
הכנת הסעודה היא השפה האמנתית שבאמצעותה היא מביעה את עצמה ונותנת משמעות לקיומה. הסעודה היא הציור שלה, הסימפוניה שלה, השירה שלה, המחול שלה.
בנסיבות כובלות ומשוללות חירות שגזר עליה הגורל, היא בוחרת לממש את כישרונה האמנותי ולענג בו אחרים.
באבט, שהגלות כפתה עליה אלם יצירתי, מגשימה עתה את אומנותה – אמנותה – החסד האלוהי שניתן לה.
זה עושרה וזה אושרה.
והסרט הוא עונג שלנו.