זכות המחאה, מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית -"על התפר" – ירושלים.

25/11/2010


אוצר התערוכה, רפי אתגר

מוזיאון "על התפר" ממוקם בקצה שכונת מורשה ( מוסררה), בירושלים.

לירושלים פנים רבות. עיר שחובקת בין אבניה  כיסופים ומשאלות, נבואות נחמה ונבואות זעם,  כמיהות משיחיות , היסטוריה עקובה מדם, ומציאות  הזויה שבה  גרים בשכנות ובמחלוקת:  חילוניים, דתיים וחרדים, ערבים ישראלים וערבים פלשתינאים,  מתונים וקיצוניים, הכותל המערבי ומסגד אל- אקצה,  בתי כנסת קדומים, מסגדים, מנזרים  וכנסיות,  נופי בראשית,  מכמנים ארכיאולוגיים וארכיטקטורה מודרנית. 

גג המוזיאון צופה על מציאות הפסיפס הססגונית והמרתקת הזו,  שהיא ייחודית ומהלכת קסם, ובה- בעת, טעונה ודרמטית , רבת דיסונאנסים, מפולגת ומסוכסכת, רווית מתחים ונפיצות. 

בין השנים 1948- 1967, שימש המבנה כעמדה צבאית ישראלית,  מול מעבר מנדלבאום, על התפר שבין ישראל לירדן. בשנת 1999, יזם המעצב הגרפי ואוצר האמנות , רפי אתגר, את הפיכתו של המבנה למוזיאון חברתי לאמנות עכשווית. במהלך השנים, הציג המוזיאון מבחר תערוכות בנושאים חברתיים ולאומיים שנויים במחלוקת, כדי להעמידם לדיון בסדר היום הציבורי, באמצעות האמנות כשפה אוניברסלית מתווכת.

 קונפליקטים אתניים, דתיים,  מעמדיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים, בכל מקום ובכל זמן, מעמידים את סוגיית חופש הדעה והביטוי במבחן רב השלכות על חייו של הפרט כאדם וכאזרח, ועל חייה של חברה ומדינה.

במציאות מפולגת ומסוכסכת  גוברת הנטייה של גופים ממסדיים, ממשלות ומשטרים, לצבור ולשמר מקורות כח, סמכות ושליטה, על ידי השלטת דוקטרינות דוגמטיות, ובשם היציבות והסדר, ביטחון האזרח והמדינה, מחליפים לאומיות בלאומנות קיצונית, מגבילים ומדכאים את חופש המחשבה והביטוי, ובוודאי את זכות המחאה , שהן המסד  והטפחות של כבוד האדם וחירותו, ותנאי הכרחי לקיומה ולהתפתחותה של כל חברה דמוקרטית.

 ואמנם,  עידן האינטרנט, בנוסף לאמצעי התקשורת האחרים מזמנים לפתחנו את המתרחש בעולם, סמוך ובזמן אמת, ואפשרויות ההסתרה וההשתקה הולכות ומצטמצמות.  אולם, אליה וקוץ בה. הגלובליזציה והמציאות הפוסט-מודרנית שבה אנו מוקפים בשטף גירויים חזותיים ואודיו-ויזואליים מכל עבר, וצוברים חברים וירטואליים ברשתות וירטואליות, בעידן שבו מטשטשים הגבולות בין המציאות לבין ייצוגיה השונים על מסך הטלוויזיה, האינטרנט וכלל אמצעי המולטי-מדיה, דווקא מציאות זמינה, מקרבת ועמוסה זו, יש בה כדי לחדד את הניכור, להקהות את חושינו ולעמעם את הרגישויות ביחס לאירועים המשפיעים על חיינו.

 המציאות הישראלית רבת מחלוקות וקיטוב אידאולוגי, בסוגיות של דת ומדינה, ציונות ופוסט-ציונות, פערים מעמדיים וכלכליים, גבולות החופש האקדמי, היחסים בין רוב למיעוט. בלב כל אלה שריר וקיים ויציב, הסכסוך הלאומי ההיסטורי בינינו לבין הפלשתינאים, אשר מעבר למחיר הדמים הנורא שגבה ועודנו גובה משני העמים, יש לו השלכות הרות גורל, על כל  תחום של מציאות חיינו בארץ. הוא מכיל מחלוקות אידאולגיות קשות במגוון סוגיות הדורשות הכרעה, ומוביל את שני העמים למעגלים חוזרים ונשנים של אלימות,  מוות, הרס וחורבן.   

 באזור הטעון והנפיץ כשלנו ובמציאות החברתית והפוליטית המקוטבת, אנו נדרשים לחדד רגישויות, ולנקוט עמדה מוסרית כלפי האדם שמאחורי המסומן הסטריאוטיפי של האחר בין אם הוא חרדי, מתנחל, מהגר, פועל זר, ערבי, פלשתינאי.

 הגם שאיננו חיים בעולם אוטופי, והאינטרסים הם עמדת מפתח מובילה במחלוקות, סכסוכים ומלחמות, גם בהכרה במציאות הזו כבאקסיומה קיומית, יש לפתוח את דלת המחשבה לדיאלוג פתוח, סובלני ופלורליסטי, ולהגיע לפשרות ולפתרונות מוסכמים, שיש בהם גם הכרעה רציונאלית, ולא פחות מכך, גם הכרעה ערכית מוסרית.

 האמנות מעבר לתפקידיה האסתטיים והייצוגיים,  אמורה למקד ולעורר את רגישות החושים, לפתוח פרספקטיבות מגוונות של פלורליזם מחשבתי, ולדרבן  לנקיטת עמדה מוסרית כלפי הזולת, וכלפי החיים.  נקיטת עמדה מוסרית מתחילה בהגדרת העוול, כפעולה וכמציאות שפוגעות בך ושמצרות את זכויותיך כאדם וכאזרח. אתה נדרש לזהות במצפן המוסרי שלך,  את העוול הנעשה לאחר- כאדם באשר הוא אדם כמוך, ומנקודת- מוצא זו "לשים עצמך במקומו", לחוש אמפתיה למצבו האנושי, לנקוט עמדה ולעשות מעשה, כישראלי, כיהודי, ובראש וראשונה, כאדם – אזרח העולם.

 התערוכה הנוכחית במוזיאון, מתמקדת בנושא זכות המחאה, ומציגה מבחר מגוון של יצירות אמנות שיצרו אמנים מרחבי העולם, ובכללם, מהמובילים שבאמני ישראל, הנותנים ביטוי לנושא זכות המחאה, בהקשרים ובתחומים שונים.

 בחלל הכניסה לתערוכה מתנגן הלחן לשיר "הרעות" של חיים גורי, שיר שהוא ממעצביו הבולטים של  האתוס הלאומי על ההרואיות ו"הרעות" של "יפי הבלורית והתואר", לוחמי  מלחמת העצמאות והקוממיות של מדינת ישראל.

 בחללי התערוכה עצמה  מהדהדות המילים-  YOU MUST BE, YOU MUST SEE

באי התערוכה מוזמנים ליצור ולהבין את הקשרי המשמעות למקום ולזמן, ולקונטקסט של התערוכה כולה, כל אחד על פי הבנתו והשקפת עולמו.

 מתוך התערוכה, בחרתי להתייחס למבחר יצירות:    

    ברוס נאמון- ארה"ב- ליטוגרפיה המתמקדת במילה  NO.

הליטוגרפיה מעלה את שאלת הגבולות האישיים של כל אחד מאיתנו, בכל סוגיה והקשר קיומיים. היכן עובר הגבול בין הזכות לומר "כן", מתוך רצון והסכמה חופשיים, לבין הזכות, החובה והחירות לומר "לא ", כביטוי לאי הסכמה, לסירוב, להבעת מחאה ואף לפעולה של מרד, בסוגיות של כבוד האדם, חירותו ומצפונו.

מרחב אקזיסטנציאלי רב- משמעויות והשלכות, צפון במשמעויותיה של מילה בת הברה אחת.

ג'ני הוליצר- ארה"ב- שמן על בד

מגוון מסמכים ( בלתי מסווגים) מהבית הלבן, ממשרד ההגנה האמריקאי  ו ה- C.I.A המתעדים  הליכים של מעצרים ועינויים  בהקשרים ביטחוניים.

אתר WikiLeaks פירסם לאחרונה מאות אלפי מסמכים מסווגים של הפנטגון על המלחמה בעירק ובאפגניסטן, ועומד לפרסם מסמכים דיפלומטיים סודיים של ארה"ב, החושפים את הצדדים הלא דיפלומטיים של  הדיפלומטיה, כולל טקטיקות דכאניות שמפעילה ארה"ב על ממשלות זרות.  

כל ההקשר מחדד את סוגיית הגבולות  בין כבודו וחירותו של הפרט, ובכלל זה זכות חופש המידע והביטוי, לבין ביטחון המדינה ואזרחיה.  סוגיה שקשה להכריע בה, אך ראוי וחובה שתעמוד , תדיר, לעיניהם של המוסדות הנוגעים בה במישרין, וגם לדיון ציבורי פתוח. 

זנג לו – סין- מאו לעולם לא נופל

כברת דרך ארוכה  עברה ההיסטוריה של סין הקומוניסטית בדרך לפתיחת  סדקים ראשונים בגבולות חופש המידע והביטוי של אזרחיה ואמניה, ועדיין נדרש אומץ רב להציג את דמותו של מאו טסה טונג, אבי האומה המודרנית, עריץ וכל יכול, שהוביל רפורמות ומהפכת תרבות במחיר חייהם של מיליונים, כדמות בובת בבושקה גדולה בצבע וורוד – ולהמחיש את תהליך הדהייה של הצבע האדום : הדגל- מעמד הפועלים- המשמרות האדומים – והספרון האדום של מאו.

הבובה נראית חזקה ויציבה, אך המבנה הסגלגל שלה, נטול הבסיס, מאפשר לכל אחד מאיתנו לגלגל אותה ולהפיל אותה, בהושטת אצבע.

לו ראה "האח הגדול" שהיה לאייקון רב עוצמה בזיכרון הקולקטיבי של האומה הסינית ובזיכרון הקולקטיבי של הפוליטיקה, החברה והתרבות המודרנית, לאן התגלגלה דמותו.

יותר משמבקש הפסל להגחיך ולהלעיג את הדמות, הוא מבקש לבטא את חירות האמירה שלו באמצעות מעשה האמנות.

את מעלליו של "אח גדול" אחר, ממחישה ננסי ספירו מארה"ב, המציגה הדפסים המתארים גופות נעדרים שעונו באכזריות והועלמו, כשניסו לממש את זכות המחאה, כנגד שלטון הגנרלים בארגנטינה.

 

פול מקארתי' ( ארה"ב)– פיסול בסליקון – השאפתן

בביטוי של  מחאה נגד המלחמה בעירק, מציג האמן את ראשו המפוסל של הנשיא ג'ורג' בוש, חבוט ופצוע, אך מישיר מבט נחוש ויהיר, כשהוא מחובר לגוף של ספק בובה, ספק ילד, קטוע/ איברים,  היושב/ ת על ערימת מתכת וחורבות. ניכר חוסר הפרופורציה הגרוטסקי בין גודל הראש לבין קוטן הגוף הבובתי, כחוסר הפרופורציה בגודל ובכח  בין השולט לנשלט, הכובש לנכבש. הדיסונאנס הגרוטסקי מדגיש גם את הפער הטראגי בין השאיפות הגדולות לבין החורבן והמוות שהן מעוללות. 

רמון הריזדה- אירן

בקולאג'  מרתק מציג הריזדה קרנבל דמויות גרוטסקי של אייטולות עטויי צ'דור ( לבוש הצניעות הכפוי על הנשים)  ובעלי זקנים, מרחפים מעל המון ידיים מנופפות של המון מחוק זהות. אלה גם אלה , לכודים במלכודת של שקרים וצביעות, כשהם מסתירים ומדכאים יצרים ואת תענוגות הגוף והרוח,  בשם סמלי הנאמנות למדינה ובשם הדת ורצון אלהים.

קלאודיה רוגה – גרמניה– camouflage( מסווה) 

האמנית בוחנת ביצירתה את סוגיית טשטוש  הגבולות של זהות היחיד בתוך המון. היא מצלמת מקבץ נשים בתנוחות ישיבה שונות, כשסמן הזהות המשותף  היחיד שלהן הוא סמן מגדרי, בהיותן חשופות בחלק גופן העליון.  כולן מסוות פניהן מאחורי מסכות: חלקן  מסכות לבנות, חלקן  מסכות שחורות, חלקן מסכות זהובות או כסופות. אנו רואים שהן נשים, אך הזהות האישית של כל אחת מהן נבלעת מאחורי המסכה ובתוך הקומפוזיציה הקבוצתית של הגוף העירום.  

במבט ראשון הן נראות כשכפול אחת של השנייה. היות ואנו מורגלים לזהות את הפרט באמצעות פניו,  והפנים מוסתרות כאן מאחורי מסכות, אנו נדרשים, אפוא, לחדד ולמקד את התבוננותנו בניואנסים הדקים המבחינים כל אחת מהן מהאחרת ומכלל " ערימת הנשים",  באמצעות תנוחת הישיבה, כיוון הפניית המבט מבעד למסכה, תנועת יד או זקירת אצבע.  אנו נדרשים לפענח  גם את "האמירה האישית" של כל אחת מהן באמצעות פענוח התנוחה הייחודית לה,  ובאמצעות קריאת תנועת הידיים של כל אחת מהן: כמה מהן מפנות את מבטנו לאובייקט כלשהו הקיים מחוץ לתמונה, חלקן מנסות למשוך תשומת לב לעצמן, חלקם שולחות יד ואצבע מאשימה ומוחה כלפי המצלמה או שמא כלפינו, המציצים במופע החשפנות.

המיחבר הכללי המטשטש את זהות היחיד מבקש מאיתנו להתבונן בדקויות של שפת הגוף. הגם שהצילום מתמקד, דומני, בסוגיה העקרונית של זהות היחיד בתוך המון, כאן זהות האשה והעירום כאובייקט צריכה פרסומי , תהיתי האם במסגרת חירות המחשבה,  מותר לי להגניב לקטלוג האסוציאציות שלי את המבט הייחודי היהודי על החיבור בין גרמניה לערימות גופות מזמנים אפלים…?.

בשני מיצגי צילום אחרים, בוחנת קלאודיה רוגה את טשטוש זהותו של היחיד  בהקשרים המוניים של דת ופולחן. 

 סוזן הילר- ארה"ב– הסרט האילם האחרון

מיצג וידאו המשמיע קולות, הברות, בליל מילים בשפות ידועות ובשפות לא קיימות, מארג קולות של אנשים אלמונים המבקשים להשמיע את קולם, לדבר, לקרוא שיר, לספר, למחות. כל קול  מנסה למשוך את הקשב שלנו אליו, בכך שהוא מייחד ומדגיש את האינטונציה ואת העוצמה שלו, בין הקולות האחרים. יש שקולם נשמע ברמה, יש שקולם לוחש, ויש שקולם נבלע. הצופה – המאזין, צריך למקד את הקשב שלו, כדי להבחין ולזהות את המסר האינדיבידואלי בין הקולות הרבים.

המיצג מבטא את אפשרויותיה ומגבלותיה של השפה כאמצעי  לתקשורת אנושית, מחדד את ההבחנה בין שמיעה לקשב, ומדגיש את המאמץ שאנו צריכים לעשות כדי להקשיב לקולות ומסרים משמעותיים, בהמולת הרעשים והגירויים המקיפה את חיינו. 

שטפן קאלוצ'ה – גרמניה – מלכודת בתשע מערכות- הדפס אלומיניום וזכוכית

היצירה מחברת סדרת דימויים חזותיים המספרים סיפור- קבוצת אנשים המפעילה כח אלים על היחיד ודורשת ממנו לפגוע בתינוק עקוד על מזבח. כל ניסיונותיו להתנגד למעשה האכזרי נתקל באלימות שמפעילה עליו הקבוצה, תוך שהיא מקיפה  וסוגרת עליו מכל עבר. האנשים לבושים בבגדים כבטקס פולחן.

היצירה מסמנת את הרוע והאלימות שיש באדם, ומפנה את תשומת לבנו  לכוחו של ההמון מול כחו של היחיד. עולה השאלה, היכן עובר הגבול המוסרי של היחיד ומהם גבולות כח ההתנגדות שלו , כשהוא נדרש למעשה הנוגד את צו מצפונו וערכיו. הדימוי של הילד העקוד על המזבח, הוא דימוי קיצוני ששולח את הזיכרון האנושי הקולקטיבי למיתוס העקדה  על כל גלגוליו.

צ'ו ג'ן צ'ן – טייואן – הנתיב

במיצג וידאו מציג האמן את השביתה של פועלי הנמל בקאוסיונג, תוך חיבור לנתיב ההיסטורי  שהובילו פועלי הנמל בליברפול בשנת 1995, כשהצטרפו לשביתת המחאה של חבריהם שפוטרו.  השביתה הביאה אז לגל הזדהות וסולידריות של פועלי נמלים ברחבי העולם.

בעידן של קפיטליזם וכלכלה חופשית המפריטים מפעלים  ושירותים, ועימם את תנאי העבודה והזכויות הסוציאליות של העובדים, לידי חברות כח אדם וגופים עצמאיים, חוזר המיצג ומזכיר את חשיבותה ואת כוחה של הסולידריות החברתית, במאבק של המגזרים החלשים להגנה על  זכויותיהם, מול מוקדי הכח של המעסיקים.    

 

מנשה קדישמן- פרומתאוס- פסל פלדה

יצירה מדהימה ומטלטלת. דמותו של הגיבור המיתולוגי המורד, שהעז לגנוב את האש מהאלים ולתתה לבני האדם, כדי לאפשר להם את הקידמה הטכנולוגית, התרבות והיצירה, ונענש על כך קשות.

הפסל מדהים בנוכחותו ובעוצמתו האקספרסיבית. גופו של פרומתאוס טורף ונטרף על ידי הנץ הנועץ בו את מקורו, וקורע את בשרו. פרומתאוס הגזור לקרעים ממשיך להישיר מבט מורד אל השמים הריקים. יסודות רבים של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מושתתים על תובנות המיתוס הפרומתאי, וודאי בספרות ובפילוסופיה של אלבר קאמי , במיוחד, בספרו הזר, בחיבורו המיתוס של סזיפוס ובספרו האדם המורד.

 

משה גרשוני- בדם לבי- צבע זכוכית על פורצלן

מאחורי מסגרת זכוכית, כמו בחלון ראווה קטן, מוצגות שתיים מצלחות החרסינה, שהן חלק ממיצב שהציג גרשוני במוזיאון תל-אביב בשנת 1980.

המיצב היה מורכב ממאה וחמישים צלחות חרסינה שהוכתמו בצבע אדום, ונשא את הכותר "בדם לבי". שתי הצלחות מבהיקות מלובן, ובמרכזן כתמים גושיים נמרחים של צבע אדום. במיצג עצמו ללא הקשר לכותר, הכתמים האדומים יכולים להיראות כמנת קינוח, אולי מוס תות, מזמין ומפתה. אדם צמחוני יראה בעיני רוחו את הדם השותת של התרנגולת או בעל החי שנשחט , בטרם בושל והוגש על צלחת הפורצלן.

הכותר שהוא בבחינת הצהרה אישית של האמן , מבטא את הקשר הארס-פואטי בין האמן באשר הוא, לבין מעשה היצירה שלו הנוצר מדם ליבו.

קריאת המיצג במכלול יצירתו של גרשוני, ובקונטקסט של התערוכה הנוכחית, מבטאת הן מחאה נגד המלחמות באשר הן, והן בנושא השואה. המיצג הזה ממחיש היטב כיצד מרחב האסוציאציות שמעוררים בנו יצירת אמנות או כל אייקון ודימוי חזותי, הוא תלוי הקשרים אישיים, תרבותיים וקולקטיביים, בממד החברתי, הלאומי והאוניברסלי.

דוד טרטקובר- הדפסה דיגיטלית

חייל צה"ל חמוש ברובה ובכלל ציודו הצבאי פוסע בסמטה ( מן הסתם במחנה פליטים) מביט באשה פלשתינאית מבוגרת העומדת בפתח ביתה, לבושה מכף רגל עד ראש ועטויה רעלה, אמנם שפניה גלויים. היא נועצת בו מבט , ותנועת ידה, ספק מבקשת לגונן על ראשה, ספק מבקשת להסיט את הרעלה כדי לכסות את פניה. במרכז התמונה כתובה באותיות גדולות המילה "אמא". מבחינת פער הגילים, אכן אותה אשה יכולה להיות אימו של החייל בן ה-18-20.

היא וודאי אמא לילדיה שלה, והיא יכולה להיות אמא של כל אחד מאיתנו.

מעבר לפלישה האגרסיבית של כח השליטה והכיבוש למרחב ול"בית" של הנכבש, ממחישה התמונה את ההתנגשות הטראגית הבלתי נמנעת, בין האנושי שבכל אחד מהצדדים:

אשה מבוגרת- בחור צעיר

אמא – בן

לבין המעמד האלים והמאיים במהותו, שנגזר על שניהם, מעצם מצב הכיבוש , שכבני אדם פרטיים, אף אחד מהם לא בחר בו.

את הקונפליקט האנושי-פוליטי הזה מיטיבה לנסח מנאר זועבי, ביחס למכלול יצירותיה, שאחת מהן משתתפת בתערוכה- " לכל אשה יש שם, גם אם היא לא יהודייה. לכל איש יש שם, גם אם הוא לא שירת בצבא, גם אם הוא חי על האדמה שמעבר לגבול. יש לו שם, יש פנים. יש לו ילדים והורים ביולוגיים. יש לו אשה או איש שאוהבים אותו ויש נשמה, מרגישה, חושבת, כואבת. הגיע הזמן להיזכר שמאחורי הבעיה הפלשתינאית יש חיים, ובמקום לדבר על בעיה, להתחיל לראות בני אדם". ( מתוך דברים בעצומה קול הנשים במלחמה שחתומות עליה נשים יהודיות וערביות, בינהן מנאר זועבי, ינואר 2009. הציטוט מובא בקטלוג התערוכה).

רפי אתגר- כחול לבן

דגל הוא מהאייקונים המשמעותיים ביותר, הטעונים והשנויים במחלוקת, במערכת הסמלים האוניברסליים. גם בתערוכה הזו מציגים כמה אמנים מרחבי העולם, את האייקון הזה, בהקשרים של הפגנות, מלחמות ומאבקים, על ריבונות על עצמאות ועל חירות, שבשמם קורעים, רומסים ושורפים את הדגלים של אותם ערכים .

הכרזה של רפי אתגר בצבעי דגל ישראל הוצגה לראשונה במוזיאון ישראל , זמן קצר לפני רצח רבין. בזיכרון הקולקטיבי שלנו עדיין צורמים הקולות והמראות מההפגנות ומהכיכרות, שהובילו במישרין ובעקיפין לאירוע הלאומי הטראומטי. בכרזה של רפי אתגר, הדגל אינו נישא על ראש התורן או מתבדר ברוח. הוא מקופל ברפיון "עייף ומבויש", מזוהם כתכריך שגואל בבוץ ובדם .

יעל ברתנא- החלילנית משיח ז'ארח

אמנית המולטי – מדיה מציגה וידאו בו ניצבת האמנית ומחללת בחלילה, מול שורה של חיילי מג"ב הניצבים על משמרתם, בשכונת שייח ז'ארח שבמזרח ירושלים. המציאות הנוכחית של קיטוב ומאבקים אלימים בין יהודים לבין ערבים, בשאלת הבעלות על בתים ומבנים בשכונה, מחדדת ומעצימה את הסכסוך ההיסטורי היהודי- פלשתינאי, הקיים ממילא, בתודעת הצופה.

יש סרקזם נוקב בדיסונאנס בין נגינת החליל הפסטורלית ( וימי האבות שהיא מזכירה) לבין הסיטואציה בזמן ובמקום.

החלילנית מתכתבת עם אגדת העם הגרמנית הידועה על "החלילן מהמלין". דומה שהיא מבקשת למשוך בנגינתה את החיילים החוצה, אלא שהללו נטועים במקומם, בלי כוונה לזוז לשום מקום, עד שיקבלו פקודה מהרשות המתאימה. כל אחד מוזמן לפרש את מוסר ההשכל המתבקש בהשלכה מהאגדה ההיא למציאות הזו.

ראידה אדון- מיצג וידאו- בית

כמו בציור סוריאליסטי או באגדת ילדים, נושאת האמנית את ביתה על ראשה ופוסעת, לבושה לבן, לתוך הים….

מעידה על עצמה ועל מקור יצירתה

"נולדתי בעכו, עיר חוף ים תיכונית. אי שם בילדותי גם אני חלמתי על בית כמו ארמון ועל נסיך על סוס לבן.

בערים העתיקות בעכו ובירושלים, חלומות כאלה אינם מאריכים ימים. בית אין. נשים יגעות מוכרות וקונות בשוק, ברחבות חיילים, המבט הגברי שולט.

רציתי לברוח, רחוק ככל שניתן, לחזור אל החלום, להישאר ילדה.

בניתי ארמון, לבשתי לבן, חזרתי אל השוק נושאת את הארמון על ראשי. לידי חלפו נשים מקומיות, נושאות גם הן משאות על ראשן- סלים ומרכולות. גברים חלפו על פני…חיילים חלפו על פני…חיפשתי מקום בטוח להניח עליו את ביתי…ביקשתי להגן על חלום…יצאתי אל הים….(מתוך קטלוג התערוכה, עמ' 33).

כשהמציאות כל כך מסוכסכת ואלימה, והמושג "בית" על מכלול משמעויותיו האישיות והלאומיות, הוא מושג כל-כך טעון בלבו של המרחב המסוכסך, אין ברירה אלא להכניס אותו לציור ילדים או לחלום וללכת לים…להתרחק מן היבשה הבוערת.

ציבי גבע- כרזה בצבע תעשייתי

במשחק אסוציאטיבי סטירי ונוקב מציג גבע את הכיתוב WONDER LAND- כשכותר הכרזה הוא אלטנוילנד, הלא הוא חזונו של הרצל לדמותה של המדינה היהודית ואמירתו "אם תרצו אין זו אגדה".

בעבודת אקריליק אחרת הוא משרטט את מפת ארץ ישראל השלמה ואת מלכודת הגבולות של 1967- והשאלה הנוקבת – ומה הלאה? ובכרזה אחרת, תמרור של נכה על כסא גלגלים, הוא מוסיף בטוש את דגל המדינה, בידו של הנכה. החזון- המציאות- המחיר, והשאלה המהדהדת ולא מרפה- ומה הלאה?

תערוכה מעניינת ומרתקת, וכמו כל התערוכות שנערכו במוזיאון, ממחישה את תפקידה של האמנות, ובמיוחד את תפקידו של מוזיאון "על התפר", בהצגת פרספקטיבות מגוונות ומעוררות מחשבה, בנושאים חברתיים, לאומיים, ואנושיים-אוניברסליים, טעוני מחלוקות וקיטוב אידאולגי, ומזמינה את זכות הביטוי והתגובה, של כל אחד מאיתנו, על פי השקפת עולמו.

נראה לי שמבין הנושאים המועלים בתערוכה, נושא הסכסוך הישראלי- פלישתינאי הוא הנושא הטעון, הכאוב, והתמידי באקטואליות שלו למציאות חיינו בארץ., ולכן, בדיעבד, בחרתי להגיב ולשלב כאן שיר שכתבתי, זמן קצר, אחרי הקרב בציר פילדלפי, ברצועת עזה, מאי 2004, המראה המצמרר של החיילים הזוחלים בחולות, לאסוף את פיסות השרידים מגופות חבריהם.

השיר מתוך ספר שיריי – נָמֵס בָּרוּחַ , שראה אור בשנת 2018.


חנה סֵקֶרָה

הַחוֹל יִזְכֹּר

בְּחוֹלוֹת עַזָּה, זוֹחֲלִים חַיָּלִים יִשְׂרְאֵלִים.

כַּפּוֹת יָדַיִם מְבֹעָתוֹת מְגַשְּׁשׁוֹת אַחַר פִּסּוֹת עוֹר,

וּפִסּוֹת בָּשָׂר שֶׁל שְׂרִידֵי חֲבֵרִים וְחֶלְקִיקֵי רֵעוּת .

בִּימֵי הַזִּכָּרוֹן הַבָּאִים וּבִשְׁעוֹת הַשִּׁכְחָה שֶׁבֵּינֵיהֶם,

נִזְכֹּר נִשְׁכָּח עִמָּם כֻּלָּנוּ,

שֶׁכְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים, שִׂחַקְנוּ בַּחוֹלוֹת

עַל שְׂפַת הַמַּיִם הַכְּחֻלִּים.

וְרַק הַחוֹל יִזְכֹּר.

וְלֵב שָׁבוּר שֶׁל אֵם וְאָב.

בִּימֵי הַשִּׁכְחָה הַבָּאִים וּבְיוֹם הַזִּכָּרוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם,

יְשַׂחֲקוּ יְלָדִים פָּלֶשְׂתִּינָאִים,

בְּחוֹלוֹת עַזָּה, לֹא הַרְחֵק מֵהַמַּיִם הַכְּחֻלִּים.

כַּפּוֹת יָדַיִם תַּמּוֹת, תִּבְנֶינָה אַרְמוֹנוֹת מֵחוֹל וּמִפִּסּוֹת עוֹר

וּמִפִּסּוֹת בָּשָׂר וּמֵאָבָק הַהֲרִיסוֹת.

יְדֵי יַלְדוּת תְּמִימוֹת תִּבְנֶינָה אַרְמוֹנוֹת מֵחוֹל.

וְרַק הַחוֹל יִזְכֹּר.